לחצו כאן לתרומה
כשהיה נכנס חודש אלול, משהו באוויר של ליובאוויטש היה משתנה. ה'אלול'דיקער' – אותה חרדת קודש ופחד יום הדין – נכנסה לעצמותיהם של החסידים, שהפכו בן רגע מחסידים של יום-יום ל'עובדים' הספוגים בהתבוננות, בבכי שקט ובגעגועים פנימיים • עבור תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים', ימי הרחמים והסליחות לא היו רק עוד דף בלוח השנה, אלא פתחה של עבודה פנימית עמוקה, שהלכה והתעצמה מחודש אלול, דרך ימי ראש השנה, ועד לשיא של יום הכיפורים • אם בכל השנה כולה הייתה התפילה מתוך לימוד חסידות כדבעי, הרי שבימים אלו נראו החסידים כאילו הם מרחפים בעולמות עליונים, כשרגליהם עומדות בשלוליות של דמעות ופניהם אש להבה • אתר 'חב"ד לייב' מגיש מסע חסידי מרטט בעקבות 'עבודת התפילה' באריכות מלאת ההוד של ה'עובדים' – מההכנה המאיימת באלול, דרך התקיעות של ראש השנה, ועד לתפילת 'כל נדרי' בסערת נפש אדירה • לכתבה המלאה
☚ סיפור מרתק על 'עבודת התפילה' באריכות של הרבי בבכיות עצומות
כך נראתה תפילת החסידים בימים הנוראים
התפילה באריכות ובהתבוננות, הינה קו מרכזי בחינוכם של תלמידי התמימים בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש בפרט, וחסידי חב"ד ליובאוויטש בכלל. תפילתם של ה'עובדים' הייתה מתוך התבוננות והשתפכות הנפש, לאחר לימוד חסידות כדבעי. אם כך בימי חול, ויותר מכך בשבתות – על אחת כמה וכמה בימים הנוראים, כאשר ניגשים להמליך את מלך מלכי המלכים, דבר שדורש הכנה והתבוננות יתירה.
רבים מהתמימים בליובאוויטש עוד זכו לשמוע את תפילותיו של הרבי הרש"ב בימים הנוראים. תפילות אלו היו רוויות בדמעות ובבכיות עצומות – ולב מי לא ירעד כאשר הרבי בוכה?! מספרים על התמים שמשון מילנער מוויטבסק, שהיה נחשב מה'עובדים' הגדולים בליובאוויטש, כי פעם, בערב יום כיפור החל להתפלל מנחה כנהוג, יחד עם הווידוי. תפילתו הייתה בדבקות עצומה ונמשכה שעות ארוכות. כאשר חבריו הגיעו לתפילת 'כל נדרי', לאחר סעודה מפסקת, מצאוהו עדיין מתפלל מנחה בדבקות.
כשסיים את תפילתו, הבחין כי כבר ירד הערב, וכך המשיך להתפלל 'כל נדרי' ומעריב בלי לאכול. גם לאחר שהישיבה בליובאוויטש גלתה בגלל המלחמה, המשיכו התמימים בדרך בה חונכו. גם אלו שלא היו שייכים לתפילה מעין זו, התרפקו בגעגועים על תפילותיו המיוחדות של הרבי הרש"ב. אלו גם אלו 'הדביקו' בתפילתם חסידים נוספים.
תפילה שקטה ושלולית של דמעות
סיפר החסיד ר' מוליע פרוס: זכיתי להיות מקורב לחסיד הרב חונייע (אלחנן) מרוזוב הי"ד. הוא היה חסיד 'משכיל' ובעל מוחין גדול – ויותר מכך: בעל נפש. פעמיים זכיתי להיות עמו במחיצתו בתפילות הימים הנוראים. תפילתו הייתה מתוך התבוננות יתירה, והיה שקוע במאמרי חסידות; נראה היה כאילו הוא מרחף בעולמות עליונים. למרות שתפילתו הייתה שקטה – כאשר מידי פעם היה מנגן חרישית – ראיתי שלולית של ממש נקווית לרגליו, כתוצאה מדמעותיו.. זה היה חסיד 'פנימי'.
שחרית בשעה שמונה בערב
בדיטסקי סילו, פרבר של לנינגרד, התיישבו לפני מלחמת העולם השנייה קבוצת חסידים, ובהם גם כמה מהתמימים שלמדו בליובאוויטש. אלו עמדו על רגליהם במשך כל תפילות הימים הנוראים, כשהם עטופים בטליתות עבות במיוחד, ומעיניהם זולגות דמעות. מידי פעם נשמע ניגון חרישי, בכי שבור, והתפילה נמשכת.
לאחר שתפילת מוסף של ראש השנה הייתה מסתיימת, היו המתפללים מתפזרים לבתיהם לסעודות חג. אולם החסיד הרב אברהם אליהו פלוטקין נותר על מקומו בתפילה, מבלי לשים לב כי המתפללים עזבו את בית הכנסת. לעת מנחה, כאשר ראשוני המתפללים הגיעו לבית הכנסת לתפילת מנחה, נדהמו לראות את ר' אברהם אליהו יושב על מקומו ועדיין מתפלל שחרית באריכות ובהשתפכות הנפש.
כולו אש לוהטת
בהגיע ראש-חודש אלול, היה החסיד הנודע הרב ישראל נעוועלער (לוין) נהפך לאדם אחר, רציני ומאוים – 'אלול'דיקער'. אם בכל ימות השנה היו יכולים לשמוע מפיו דברי משל ושנינה, הרי שבאלול 'רצינותו הייתה ממש מאיימת', כעדות מקורבים לו.
לפעמים היה יושב בימי אלול בבית-הכנסת, טליתו על ראשו, עיניו עצומות, והוא מעמיק בהתבוננות בענייני חסידות לקראת התפילה. חסידים היו מביטים בו, והיו מספרים כי לפתע היה פוקח את עיניו ונחילי דמעות זלגו מעיניו 'כאילו נפתחו שם שני ברזי מים' – וכל זאת בדממה שקטה, ללא קול.
בראש-השנה היה הוא הבעל תוקע. רצינותו באותו מעמד, היתה מחמירה כפליים. כבר בשעה של לפנות-בוקר היה יושב בבית-הכנסת ולומד. אחר כך היה מתפלל באריכות רבה. פעמים שהציבור היה ממתין לו שיסיים את תפילת שחרית, כדי לשמוע ממנו את התקיעות.
כשניגש לתיבת-הקריאה ובידיו השופרות, היה כולו אש לוהטת; פניו אדומות ועיניו דומעות. הוא היה אוחז בחוזקה את טליתו, מכסה את ראשו עד מעבר לסנטרו, ולפתע היה נשמע קול נפילה: ר' ישראל הפיל את ידיו על הבמה, הרכין ראשו, וקול יללה היה בוקע מבעד לטלית. מעמד זה היה נמשך זמן-מה עד שהיה מתרומם, ובעוד הטלית מכסה את פניו, היה צועק מנהמת לבו: 'למנצח לבני קורח מזמור'. 'היתה זו ממש שאגה', נזכר הרב מוליע פרוס, 'וכל הציבור היה נכנס להתרגשות ופחד של יום הדין'.
'כל נדרי' לאחר התוועדות
מספר הרב זוסיא גרוס: ערב יום הכיפורים תש"ב בטשקנט, היה מיוחד במינו. חסידים רבים התגוררו בעיר, לאחר שנמלטו מאימת הכובש הנאצי שפלש בסערה לתוככי רוסיה. לאחר תפילת שחרית של ערב יום כיפור, שאל החסיד הרב ניסן נעמנוב את אבא, ר' מוליע פרוס, אם יש לו 'משקה' בבית. אבא השיב בחיוב, ור' ניסן הגיע אלינו הביתה והחל להתוועד יחד עם אבא.
השמועה עשתה לה כנפיים, ואט אט החלו חסידים רבים להתאסף להתוועדות של ערב יום הקדוש. החסידים הרבים התוועדו בבתינו והמשקה נשפך כמים. רק כאשר השמש נטתה לשקוע, רצו כולם במהירות לאגם קטן שהיה בסמוך, טבלו במהירות, ונחפזו להתפלל בדירה שהוקצתה לבית הכנסת, כי זמן לסעודה מפסקת כבר לא נותר.
בעל התפילה הקבוע ב'כל נדרי', היה החסיד ר' פרץ מוצ'קין, אלא שהוא עצמו היה אחרי לגימות רבות והגונות של 'לחיים'.. החסידים חששו כיצד יוכל להתפלל לפני העמוד. מכל מקום – מסיים ר' זושא גרוס את זכרונו מאותו יום כיפור – אותה תפילה של השתפכות הנפש, כפי שהיה לר' פרץ, לא שמעו החסידים כדוגמתה שנים רבות.. הוא נתן את כל כולו בסערת נפש אדירה..
הגוף רועד באמירת תהלים
אם בכל ימות השנה הייתה תפילתו של המשפיע הנודע ר' ניסן נמנוב לעילא, הרי שבימים הנוראים הייתה לעילא ולעילא. בכל תפילות היום הקדוש עמד בפינה צדדית, פניו אש להבה, והוא התפלל תפילתו מתוך ניגון חסידי של השתפכות הנפש.
הרב שלום בער בוטמן, נזכר באמירת התהילים של ר' ניסן בימי ראש השנה: ר' ניסן היה אומר תהלים לפני התפילה, באומרו כי הוא אומר על מנת לעורר את הלב קודם התפילה. מלבד זאת, היה אומר תהילים כל רגע פנוי בשני ימי ראש השנה.
זכורני רואה אותו אומר תהילים בשעות אחר הצהריים של אחד מימי ראש השנה. הוא אמר תהילים כשהוא מתנדנד ימינה ושמאלה בחוזקה, קולו שקט למדי, והוא אוחז באוזנו הימנית כדי שישמע את ששפתיו לוחשות. בעודי מביט בו, ראיתי כי גופו מתחיל לפתע לרעוד בצורה לא רגילה..
תפילות בבכיות רמות וסערת נפש
מספר הרב יוסף יצחק פבזנר, משלוחי הרבי לצרפת: זוכר אני את החסיד הרב ישראל נח בליניצקי, שהיה מגיע ל'זאל' של ישיבת 'תומכי תמימים' בברינוא שבצרפת, בערב יום כיפור, ובידו מטפחות רבות בכדי להספיג בהן את הדמעות. הוא התיישב בשולחן צמוד לקיר, הטלית מכסה את ראשו, וכך נשאר במשך כל יום הכיפורים. תפילותיו היו מתוך בכיות רמות ובסערת נפש, ואלה היו משרות בישיבה אוירה ייחודית. תפילותיו אלה ביום כיפור לא יישכחו ממני לעולם.
קריאת שמע במשך חצי שעה
מספר השופט בדימוס מר צבי טל: הרב מנחם מענדל קופרשטוך (רב ודיין חסידי מראשי אגו"ח בארץ הקודש, זכה להיות עד על הכתובה של הרבי) היה שליח ציבור, ובתפילתו היה ממוגג לבבות. בנוגע לתפילתו, זכורה לי אפיזודה מראש השנה:
התפילה הארוכה ביותר – בליל ראש השנה
מידי שנה, בליל ראש השנה, היה מעמיד פנים כאילו הוא מתפלל עם הציבור, אולם לאחר שהקהל התפזר הוא היה נשאר לבדו בבית הכנסת והחל להתפלל את תפילת ליל ראש השנה. כמה מהמתפללים, ואני בתוכם, היינו עומדים מאחורי התריס ומשקיפים על הרב. הוא התפלל בדביקות ובאריכות. 'קריאת שמע' לבדה ארכה לו יותר ממחצית השעה.
כל סדר התפילות, הברכות ואמירת התהילים, היו אצל הרב ישעיה הורוויץ (מחשובי רבני חב"ד שכיהן כחמש עשרה שנה כרב קהילת חב"ד בצפת ושלושים שנה כרב בקנדה) נאמרות בהתלהבות ובחיות מיוחדת. זה היה מתגבר בימי אלול, כאשר היה לומד זוהר בהתעוררות ובחיות שאין לשער.
תפילתו הארוכה ביותר היתה בליל ראש השנה, כפי שמספר בנו הרב שמואל: 'בתפילת שמונה עשרה של יום ראשון של ראש-השנה, היה אבא מאריך בתפילתו כמה שעות רצופות מתוך מתיקות וחיות. היו מתפללים שסיימו את התפילה, הלכו לביתם ואכלו סעודת יום טוב, ולאחר הסעודה היו חוזרים לבית הכנסת כדי להתברך מפיו לשנה טובה, אך הוא עדיין היה עומד ומתפלל תפילת שמונה עשרה'..
נחלי דמעות
הרב חיים מענדל רוזנברג (מחשובי החסידים בירושלים, כיהן כמגיד שיעור בישיבת 'תורת אמת') הפך בימים הנוראים לחטיבה אחת של דבקות. במשך כל שלושת הימים של ראש השנה ויום-הכיפורים, לא שח שיחת חולין. בימים אלו היו תפילותיו עבודה שלמה. שעות רבות ניצב על עמדו בהכנעה ובהתבטלות ומתחטא לפני בוראו בהשתפכות לב ונפש מתוך קבלת-עול מלכות שמים, כשנחלי דמעות ניגרים מעיניו. אש הקודש שהייתה אצורה בקרבו, הייתה מתפרצת לה ללא מעצור.
מבכי לשמחה
בראש השנה היה החסיד ר' בעריש רוזנברג ה'מקריא' של בעל התוקע ר' אריה לייב ליפסקר. בזמן התקיעות היה ר' בעריש גועה בבכיה, עד שגם הנשים בעזרת הנשים היו פורצות בבכי. לעומת זאת – במוצאי יום כיפור, כאשר היה בטוח כי נגזר דינם של ישראל לטובה, לא פסק מלרקוד גם בשעה שכולם מיהרו לאכול.
