הסוד החסידי של המשפיע שלא הרגיש שהאולם בוער סביבו: לרגל יום ה'יארצייט' בה' אלול של המשפיע האגדי, הרה"ח ר' משולם ידידיה (שילם) קוראטין ע"ה, אתר 'חב"ד לייב' מגיש פרויקט מיוחד ומרתק: פסיפס עדויות נדירות ותיאורים שובי לב של זקני החסידים, החושפים את עבודת התפילה העילאית שלו – מסע של התבוננות, יגיעת נפש ודביקות עמוקה במשך שעות ארוכות בכל יום, המהווה דוגמה חיה ומאירה עד עצם היום הזה • איך נראתה הדרמה הפנימית של חריקת השיניים והדמעות? מה הייתה התשובה החריפה שלו לבחור שחשש לבריאותו מהיגיעה בתפילה, ומהו הסוד הטמון במכתבו הנדיר של ר' ניסן נמנוב? • לכתבה המלאה

☚ תיאור אותנטי מרתק: כך התפללו ה'עובדים' בליובאוויטש

סוד עבודת התפילה של המשפיע הדגול ר' שילם קוראטין

עבודת התפילה של הרה"ח ר' משולם ידידיה (שילם) קוראטין ע"ה היוותה את אחת הפסגות העמוקות, הטהורות והמזוככות ביותר בצמיחתה של ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש. דמותו המיוחדת נחקקה בזיכרון החסידי לדורות כסמל חי ומובהק לעבודת הלב הפנימית, כזו שאינה נשענת על חיצוניות, תנועות גוף מפגינות או גינונים גלויים, אלא על יגיעת נפש ממושכת, התבוננות מעמיקה בחסידות ומיצוי כוחות הנפש והגוף עד תום. תפילתו באריכות לא הייתה פרק זמן מוגדר בלוח הזמנים היומי, אלא ציר מרכזי שסביבו נסבו כל חייו, תוך שהוא מקדיש לה את מיטב כוחותיו הרוחניים והגשמיים.

הכנה רבה: שעות של התבוננות עמוקה בטרם פתיחת הסידור

היסוד המוצק והקפדני של 'עבודת התפילה' אצל ר' שילם נבנה שעות ארוכות בטרם פתח את סידורו. הוא לא נהג להגיע אל התפילה כדבר שבשגרה או כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הכנה רוחנית, עיונית ומחשבתית קפדנית ביותר. שעות על גבי שעות, החל משעות הבוקר המוקדמות, היה שקוע בלימוד והתבוננות מעמיקה במאמרי חסידות, תוך זיכוך המחשבה ופשיטת הגשמיות מעל עצמו.

התבוננות זו נועדה לעורר בקרבו הרגש חם, יראה תתאה ויראה עילאה, ואהבה עזה לבורא. הוא היה הוגה במושגים אלוקיים מופשטים המבוארים בתורת החב"ד, מתבונן בהם במחשבתו שוב ושוב עד שהדברים נגעו בציפורן נפשו. רק לאחר שנפשו נמלאה בתוכן האלוקי של ה'מאמר' והפכה ספוגה ומלאה ברגש האמת האלוקית, ניגש לעמוד לפני מלך מלכי המלכים.

הכנה זו כללה לא רק לימוד עיוני אלא גם עבודה נפשית של ניקוי הלב מכל רבב של פניות עצמיות או מחשבות זרות. ר' שילם סירב לגשת לתפילה בעודו מוטרד מעניינים גשמיים או כשהורגשה בלבו קרירות כלשהי. הוא יצר לעצמו סדר יום שבו כל הלימוד שלפני התפילה מוקדש כולו כדי להביא את הנפש למצב של זיכוך, התרגשות דקדושה ונכונות לוותר על כל ישות עצמית למען הגילוי האלוקי. התלמידים והחסידים בישיבה היו רואים אותו צועד בחדר או יושב בפינתו שעות לפני שעת התפילה המקובלת, כשהוא ממלמל לעצמו פרקים בחסידות, חוזר עליהם בעל פה ומעמיק בהם עד שהדברים נחקקו על לוח ליבו.

הניתוק מן העולם והתפעלות רבותינו נשיאינו

מקום תפילתו של ר' שילם בישיבה בליובאוויטש היה קבוע ומפתיע כאחד. הוא לא בחר לעמוד בפינה מבודדת או בחדר צדדי שקט, אלא דווקא ליד הכניסה ב'זאל הגדול' (אולם הלימוד המרכזי), ממש בסמוך למקום שבו תלו התלמידים את מעיליהם. בתוך המקום ההוא, שבו הייתה תנועה מתמדת וסואנת של נכנסים ויוצאים, עמד ר' שילם כצור חלמיש, שקוע לחלוטין בעולמו הפנימי. התפילה עצמה נמשכה שעות רבות בכל יום. בעוד יתר התלמידים והחסידים כבר סיימו את תפילתם ועברו לסדר יומם וללימוד הנגלה, ר' שילם נותר עומד במקומו, עטוף בטליתו ומונח בתפילתו, מנותק כליל מן העולם הגשמי ומכל הסובב אותו.

עומק הניתוק מן העולם החומרי בזמן עבודת התפילה בא לידי ביטוי מופלא באחד האירועים הדרמטיים שהתרחשו בישיבה. היה זה בשעת ערב באמצע החורף של שנת תרס"ח. מן ה'קיימען' – התנור בו הסיקו את האולם הקטן של הישיבה, עפו גצים וניצוצות אש, ותוך מחצית השעה התפשטה האש ואחזה בכותלי העץ של מבנה הישיבה. התלמידים נתקפו בהלה ורצו כולם להביא דליי מים, אותם שאבו בחביות גדולות משתי בארות שהיו בחצר, ולשפכם על האש. הרעש היה כה גדול, עד שנשמע בבית הרבי. הרבי הרש"ב הגיע יחד עם בנו הרבי הריי"צ אל אולם הישיבה כאשר שקעה האש, ושניהם עמדו והתבוננו בנעשה, בתלמידים המביאים דליי מים ושורים את התקרה והכותל של 'עזרת נשים', עד שכובתה הדליקה לחלוטין.

בעת שפרצה דליקה בוערת במבנה, הבחין הרבי הרש"ב בר' שילם כשהוא יושב מכונס לעצמו בפאתי ה'זאל', מרוכז ושקוע כולו ב'עבודת התפילה' באריכות ובשפיכת הנפש, מבלי לחוש כלל בסכנה או בהמולה מסביבו. ר' שילם היה שקוע באותם רגעים באמירת 'שמע ישראל' ובהתבוננות ב'יחודא עילאה'. למראה מחזה זה, התבטא הרבי הרש"ב: 'ניכר שהוא מתפלל בכנות, טרוד באמת בתפילתו ולכן אינו מרגיש דבר. בשביל בחורים כאלו הייתה כוונת יסוד ישיבת 'תומכי תמימים'!'.

סיפר הרה"ח ר' נחום שמריהו ששונקין ע"ה: 'פעם אחת נכנס הרבי הרש"ב לאולם הישיבה הקטן בעיצומה של תפילת שחרית, כשהבחינו בכך תלמידי התמימים, מיהרו להסתתר, כמאמר הכתוב 'ראוני נערים ונחבאו'. אך אחד היה שלא נע ולא זע, כי לא ידע ולא הרגיש בכניסת הרבי, היה זה שילם. ישב הרבי לא רחוק מהמקום בו התפלל שילם, הביט עליו והסתכל בו. כאשר יצא, ושילם לא הרגיש בכך, אמר עליו הרבי שניכר שהוא מתפלל בכנות, טרוד באמת בתפילה, ולכן אינו מרגיש דבר'.

הניתוק הזה התבטא גם בהתנהלות היומיומית באולם הישיבה. תלמידים שלמדו בישיבה העידו כי לעיתים דחפו אותו ללא כוונה, הזיזו את השולחן לידו או הקימו רעש גדול סביבו, אך הוא לא נשא את עיניו, לא הניד עפעף ולא הפסיק את שטף תפילתו. מבטו היה מרוכז בסידור או עצום בדבקות, ופניו השיפו חרדת קודש של אדם העומד בתוך הקודש פנימה, ואין לו שום מושג או עניין במה שמתרחש מחוץ לכותלי השגתו הרוחנית.

כשאש אוכלת אש: העדויות המפורטות על סערת הנפש הפנימית

התיאור המקיף והמפורט ביותר שהותירו החסידים על אופן תפילתו מעניק מבט חודר אל תוך המאבק הנפשי האדיר שהתחולל בתוכו בעת שעמד לפני ה'. את תפילתו ו'עבודתו' של ר' שילם, תיאר הרה"ח ר' נחום שמריהו ששונקין ע"ה בזכרונותיו:

'באולם הגדול התחילו כבר ללמוד וקול תורה אדיר, של המון התלמידים הלומדים בשקידה, ניסר בחלל. אך, פה באולם הקטן, עמד מספר מסוים של תלמידים, פניהם אל הקיר ומתפללים מקירות ליבם. מכל הצעירים העובדים המאריכים בתפילתם, שעמדו ליד הקיר והתעמקו במחשבתם, הצטיין במיוחד 'שילם דיסנר'. אל נא יתרעמו עלי הקוראים, שאיני מכתירם בתואר הראוי לו, שהרי בליובאוויטש עסקינן, וליובאוויטש בטבעה וחוושה החסידותי, לא הורגלה ולא אהבה תארים. אדרבא, היא הרחיקה את התארים, ושם היו קוראים כל אחד בשמו ובשם עירו. שילם, היה מהעיירה דיסנה ולכן קראהו שילם דיסנר.

שילם היה בטבעו בעל 'מרה לבנה' ובטבעו וההעמקה באה לו ביגיעה עצומה. קשה היה לו להתעמק וקשה היה לו לרכז מחשבותיו. בעמדו בתפילה היה ניכר בו שהוא מייגע ומטריד את מוחו מאוד, אבל ברוב עמל ויגיעה הרגיל את נפשו בזה. אך לאחר התפלה לא היה ניכר עליו שום דבר. עבודתו לא בלטה והיה מעורב מאוד עם הבריות ובר דעת גדול בנגלה ובחסידות. כאשר נשא-ונתן באיזה ענין, הן בנגלה והן בחסידות, היו דבריו מוטעמים מאוד וערבים לאוזן השומע.

הייתה לו הבנה בהירה וכח שכלו היה חזק כדי לברר היטב כל דבר מסובך, וכאשר רק העמיק באיזה דבר, ומכל שכן בתפילה – הייתה העמקתו כל כך עזה עד שלא ראה ולא ידע מהנעשה אף בד' אמותיו. שילם היה מאריך בתפילתו. מקום תפילתו בקביעות היה ב'זאל הגדול' על יד הכניסה, מקום בו תולים את המעילים. היה לו ניגון מיוחד בתפילה, ומי שהיה שומע את תפילתו לא היה יכול להיפרד'.

תיאור זה מגלה כי תפילתו לא באה לו בקלות או מתוך נטייה טבעית גרידא. נהפוך הוא – הייתה זו מלחמה פנימית עקשנית ובלתי מתפשרת נגד מגבלות הגוף והטבע האנושי. כוח הרצון האדיר שלו והתקשרותו למאמרי רבותינו נשיאינו הם שהפכו את המאבק הזה לניצחון של הרוח על החומר, כשהוא הופך את הקושי הראשוני למקור של דביקות עמוקה, זרם של דמעות טהורות וניגון חסידי פנימי שהרעיד את לב כל השומעים.

סיפר הרה"ח ר' אברהם דרייזין (מאיור) ע"ה: 'כשם שבשאר דברים דרש ר' שילם מתלמידיו התאמצות, הרי שכן גם בנושא התפילה. תפילתו שלו עצמו הייתה דוגמא נפלאה להתאמצות. ראו זאת בשעה שהיה מתנענע בחוסר מנוחה תחת טליתו כשהוא חורק שיניו מרוב התאמצות הבאה מהתרכזות בתפילה. פעם ניגש אליו אחד החסידים הקשישים – כמדומני היה זה הרב מפולטבה, הרה"ח ר' יעקב מרדכי בזפלוב ע"ה – שהתפעל מצורת התפילה הזו, ושאל אותו: אמור לי במה התפללת היום? כוונתו כמובן הייתה, איזו התבוננות הייתה לך בעת התפילה'..

הביאור החסידי לעבודתו: מכתבו של המשפיע ר' ניסן נעמנוב

המשפיע הנערץ ר' ניסן נעמנוב ע"ה ביאר את פשר הנהגתו של ר' שילם בעת עבודת התפילה, במכתב אל ר' משה לעווערטוב (ראש חודש כסלו תש"ב): 'בדבר השקלא וטריא שלך שלפעמים מזדמן בשעת התפילה, בעת אז עס דאווינט זיך יע [= כאשר התפילה כן 'הולכת'] בעזרתו יתברך און מען פילט זיך עפעס העכער [= ומרגישים קצת התעלות] ונופלים איזה מחשבות לפעמים במרירות או מחשבות של שמחה, ומסתפק הנך ביי וואס אפ שטעלין זיך מער [= על מה להתעכב יותר], וזה מבלבל לשמוע עצם פירוש המילות של תיבות התפילה.

הנה לפי עניות דעתי אם זהו לפרקים קרובים ביותר ובאמת, לא בדמיון בלבד, אז צריכים לשאול בזה מכ"ק אדמו"ר שליט"א, אך אם זהו לפרקים רחוקים, אז לכאורה ודאי אין זה ענין לתת מקום של הרגש נפשי שספק עד כמה הוא אמת ולדחות את פירוש המלות שזהו ודאי ענין אמיתי.

ובכלל כפי ששומעים מזקני החסידים, לא נתנו מקום על זה. ודוגמה לזה שמעתי על ר' שילם [קוראטין] ז"ל שפעם אחד האט זיך בא אים א גאס גיטאן טרערן באמצע התפילה, האט ער פארשצירעט די ציינער און פארקניעצעט שטארק דעם שטערן [= זלגו הרבה דמעות מעיניו באמצע התפילה, חרק שיניו וקימט את מצחו], כי כך היה דרכו בעת שעמד ביגיעה גדולה בעיון המחשבה, ועבר להלן, היינו בלי לתת מקום על זה, ער זאל זיך ניט מתעכב זיין בזה [= כדי שלא יתעכב בזה], כי בהעלם יכול להיות שביעת רצון מזה גופא וואס עס דאוונט זיך [= שהתפילה 'הולכת'], וזקני החסידים ברחו מזה כבורח מדבר המזיק, ודי למבין'.

עומק ההתבוננות בתפילה ובניגוני השבת

ד"ר ישראל איסר גוטין ע"ה, הגיע בשנת תרע"ה ללמוד בליובאוויטש, והוא בן שלוש עשרה. לימים, תיאר בזכרונותיו את הרושם העז שעשתה ליובאוויטש בנשמתו, ובכללה גם דמותו ופעלו של ר' שילם: 'ביום השבת אהבתי לשמוע מפי ר' שילם את הווריאציות החב"דיות שלו בזמן התפילה, ביחוד בזמן 'קריאת שמע'. בווריאציות אלו הייתי מרגיש איך הוא מתרפק ומתחנן לפני הקדוש ברוך הוא. לפעמים היו עיניו זולגות דמעות, ואני הייתי נרגש מהאמיתות שבתפילתו. ר' שילם – יהודי בגיל העמידה, עם הדרת-פנים ועם זקן שחור. בזמן ההתוועדות היה אומר תמיד, שכל יהודי צריך להרגיש את עצמו מאושר בזה שהוא יהודי, ומי שאין לו הרגשה כזאת אינו ראוי שהאדמה תישא אותו על גבה.

היה קם מהשולחן כשפניו מביעים שמחה ואושר, רוקד עם הבחורים ושר. אחרי כן היה יושב על השולחן ומדבר על סוד הצמצום ואיך שהכל הבל לגבי ה'אין סוף'. את הרעיון הזה היה מבטא בניגונים אלו. הוא היה מסביר שאת האין סוף יכולים להרגיש על ידי התבוננות בגדולתו ורוממותו, שהוא יש המוחלט, וגם על ידי נגינה, ביחוד בעת התפילה, והיה שר את הווריאציות החב"דיות שלו החמימות, העדינות והנאצלות'.

בזכרונותיו, מספר ר' ישראל ג'ייקובסון ע"ה: 'מאופן עבודתו בישיבה – אחר שהתקבל למשגיח – ו'עבודתו' בתפילה, וכן מאופן דיבוריו בהתוועדות, ראו 'אז עס איז א איד א עובד' [= שזהו יהודי 'עובד'], המתייגע בלי שום 'קולא' והחזקת טובה לעצמו. באופן כזה הוא גם תבע מהזולת לנהוג'.

תביעה ללא פשרות: 'עדיף למות כיהודי מאשר לחיות כגוי'

חסידים ומשפיעים בדורות מאוחרים יותר המשיכו להביא את תפילתו של ר' שילם כסרגל מידה לעבודה תובענית ובלתי מתפשרת. את תפיסתו העמוקה של ר' שילם לגבי מרכזיות התפילה ביחס לחיים עצמם ניתן ללמוד מעדות מדויקת נוספת שהובאה בזיכרונות זקני החסידים, על שיחה שהתקיימה בינו לבין אחד התלמידים בישיבה.

כאשר תבע ר' שילם מזה האחרון להשקיע את כל ישותו בעבודת התפילה, טען התלמיד כי בדיוק באותה תקופה נפטר אחד מ'העובדים' בליובאוויטש משום שלא השגיח כראוי על בריאותו מרוב יגיעה. תמה הבחור ושאל: 'שאשכח על עצמי ואמות כמו פלוני?'. ענה לו ר' שילם במילים המדויקות והחריפות שהפכו למטבע לשון חסידי: 'עדיף למות כיהודי מאשר לחיות כגוי'!..

תפיסה זו, שהציבה את עבודת התפילה מעל לכל שיקול גשמי, ליוותה אותו עד ימיו האחרונים. בעת שנמלט עם משפחתו בימי הפרעות, נעצר על ידי כנופיית רוצחים שיועדה להורגם. לאחר שניצל בנס כנגד כל הסיכויים, ניגש אליו יהודי אחד ואמר לו: 'הנני מקנא בך על התשובה שעשית כשעמדת מול לועי קני הרובים!'. ביטל ר' שילם את דבריו והשיב לו: 'כשעומדים עם בני המשפחה מול לועי הרובים, קשה לעשות תשובה. תשובה טוב לעשות כאשר מכוסים בטלית בתפילה'..

כל עצמותי תאמרנה: הסחיטה הגופנית והעלייה אל קודש הקודשים

המאמץ הנפשי הבלתי רגיל שהשקיע בעבודת התפילה דרש ממנו מחיר גופני כבד ביותר. בתום שעות התפילה הארוכות, כשהיה מסיים לבסוף את תפילתו, היה ר' שילם סחוט ועייף כמי שביצע עבודה פיזית מפרכת וקשה במיוחד. ארשת פניו, חיוורונו ועייפותו המופלגת העידו על הזיכוך הפיזי והרוחני שעבר, על כתישת היצר ועל התפרקות החומריות. היגיעה הזו לא הייתה אצלו אירוע מקרי או חד-פעמי, אלא אורח חיים יומיומי ועקבי שנמשך בשבתות ובמימי החול כאחד. בשבתות, עבודת התפילה שלו הייתה מתפרשת על פני יום שלם, כשהוא עטוף בטלית ומזיל דמעות של כיסופים ואהבה לקבוש.

בימי שבת קודש הגיעה עבודת התפילה שלו לשיאים חדשים. הוא היה מתחיל בהכנות מוקדם בבוקר, וכשהגיע לעצם התפילה, הייתה זו מסע כואב ומרומם כאחד. שעות ארוכות היה עומד בטליתו, פניו מכוסות חלקית, כשהוא משתופף ומתיישר לפי קצב ההתבוננות. הזיעה שהיתה ניגרת ממנו, יחד עם הדמעות ששטפו את פניו, הותירו את הטלית שלו לחה ומקומטת. כשפשט את הטלית לאחר התפילה, היה נראה כמי שחזר ממערכה כבדה, פניו חוורות אך עיניו קורנות באור זך של דביקות אלוקית.

חותמו של עובד ה' אמת על דורות של תלמידים

עבור תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' והמשפיעים שפעלו בה, עבודת התפילה של ר' שילם לא הייתה רק חוויה רוחנית אישית של חסיד יחיד ומורם מעם, אלא לימוד חי, מעורר השראה ומחייב גילם כהלכה את תכלית ייסוד הישיבה על ידי רבותינו נשיאינו. הוא הוכיח במעשיו ובכל אורחות חייו כי התפילה אינה רק אמירת מילים מתוך הסידור או חובה שיש לצאת ממנה, אלא 'עבודה שבלב' במובנה העמוק ביותר — עבודה המזככת את נפש האדם, פודה אותה מכבלי החומריות ומחברת אותה אל הבורא באמת פנימית, ביראה טהורה ובדביקות של קודש.

מורשתו של ר' שילם בעבודת התפילה נותרה כחקוקה על לוח לבם של תלמידיו הרבים, והם המשיכו להעביר את חינוכו המרכזי לעבודת התפילה כדרישת החסידות גם לדורות הבאים. דמותו הפכה למעיין המתברך של הדרכה חסידית, שבה משמשים בערבוביה עמל בלתי פוסק, יגיעת נפש ומוח, התרחקות מוחלטת מחיצוניות, ונאמנות שאין לה מצרים לאמת האלוקית. גם כיום, כאשר מדברים בעולם החסידי על דמותו של 'עובד' אמיתי שהפך את התפילה לזהות עצם ישותו, שמו של ר' שילם עולה ראשון, כסמל ומופת לעבודת ה' שאין בה שום רבב של פנייה עצמית.