 |
| קריאת שמע ותפילה בבית המקדש |
אחד מעיקרי דרכי החסידות בכלל, זוהי התפילה. זה לא שלפני החסידות לא התפללו.. אלא הבעל-שם-טוב הכניס את התפילה למרכז החיים של היהודי.
כמו הסיפור הידוע עם אדמו"ר הזקן שאמר 'ללמוד אני יודע קצת, אבל להתפלל עדיין לא' ולכן נסע למעזריטש.
אם אצל הבעש"ט והרב המגיד, התפילה הייתה זמן לפרוש מהעולם ולהתבודד עם בורא העולם, באה תורת חסידות חב"ד וחידשה שיש 'להתבודד' בתוך בני אדם בדווקא.
כידוע שמחידושיה העיקריים של חסידות חב"ד הוא חיבור העליון והתחתון. להכניס את השכל בתוך רגש הלב וכו'. כמובן שגם בנושא זה, הנקודה היא להתפלל עם ה'עולם'.
כמו שמדגיש אדמו"ר הריי"צ במאמריו, שעבודת התפילה היא בעיקר שגם הנפש הבהמית תבין ותחוש את הכיף מאלוקות. אם לא, הכל יתפוגג אחרי התפילה.. אדמו"ר הרש"ב אומר שניתן לתקן את המידות רק בזמן העבודה בתפילה. זאת אומרת, שזמן התפילה הוא העיקרי בעבודת האדם.
מסופר שבליובאוויטש, היה ניתן להרגיש אצל תלמידי 'תומכי תמימים', כיצד כל סדר יומם המייגע והארוך [שכלל לימוד רצוף של לימוד נגלה וחסידות שעות רבות], מטרתו העיקרית היה בכדי שבזמן התפילה – הם ירגישו שהם מדברים על מלך העולם! ממש כל פרט במהלך היום היה מכוון וכהכנה לפגישה עם אלוקות.
כשקולטים עד כמה זמן התפילה וכל רגע בתפילה הוא עיקרי, פשוט קשה לדבר באמצע התפילה על איזה 'נייעס' טרי.. הרי אם חושבים על כך רגע, זה ממש מופרך להתוועד על 'ניהול חב"ד' ואפילו על ענייני אלוקות בעיצומה של הפגישה שלנו עם עצמות ומהות!
ניתן לראות בהנהגת הרבי שליט"א, את ההקפדה הגדולה על ענייני שולחן-ערוך וכל פסקה או מקטע בדיני התורה הקדושה. כל שכן בהנהגתו בזמן התפילה. הרבי אומר את מילות התפילה בקול ובנעימות, מלאת רצינות ודביקות בקדוש-ברוך-הוא.
בליובאוויטש לא היו צריכים משגיחים בזמן התפילה. היה ברור מה עושים כל רגע בתפילה. לא היו מעיינים בספרי לימוד או כתבי עת [חשובים וחסידיים ככל שיהיו..]. זה הרי ברור שמול מלך בשר-ודם, לא נעז אפילו לחשוב על כך..
יש אולי שחושבים שזמן התפילה, הכוונה לזמן בו אנו אומרים את המילים, להוציא את זמן חזרת הש"ץ ואמירת הקדישים.. אז כמובן ש'לא בשופטני עסקינן' וזמן התפילה בציבור כולו, זהו זמן תפילה ואדמו"ר הזקן תיקן שלא ידברו כלל עד סוף הקדיש האחרון! גם במקומות בהם ניתן לדבר לצורך.
הגיע הזמן 'לחקות' את הרבי בנושא כה חשוב. נצפה בתפילה עם הרבי שליט"א. נראה את הדיוק בהנהגות אד"ש בכל קטע בתפילה, מתוך הקפדה יתירה. נשמע כיצד הרבי אומר מילה במילה בקול ובנעימה מתוקה. כיצד הרבי עוקב אחרי החזן בחזרת הש"ץ וכו' וכו'..
עד מתי יהיה זה לנו למוקש? אחרי שלומדים חסידות כמו שצריך כהכנה לתפילה, צריכים להתבונן במה שלמדנו. זה כל כך ברור לנו. כמו שאנו מתכוננים לתאריך חסידי וכו' – כך בכל יום ישנו 'מעין' זה בפגישה פנים אל פנים עם עצמות.
אנחנו רגע ממש לפני ההתגלות. זהו הזמן האחרון לנצל להתכונן ולהתמסר למלכנו משיחנו. לקלוט שהפעם זה לא משחק. הפעם נקבל על עצמנו ברצינות את מלכותו עלינו ובהחלטה בנפש להקשיב ולקיים את כל הוראותיו ופקודותיו.
'יחי אדוננו' זו תהיה הכרזה שמבטאת התמסרות טוטלית ומלאה להבאת ההתגלות. לקחת אחריות אמיתית! זה 'שנת השבעים'. הבאת ההתגלות בפועל ממש.
זה תלוי רק בנו. נתמסר על אמת. נתפלל כדבעי. ויותר חשוב, שנבין ש'לא רחוקה היא ולא מעבר לים היא'. זה ממש אקטואלי ורלוונטי לכל אחד מאיתנו לחיות כך ולהתנהג כך ולדבר כך ובעצם לחיות גאולה ומשיח, שזהו הדבר העיקרי.
רגע לפני שדברים אלו יתפרסמו, יתגלה האדון ונכריז לפני בשמחה בטוב לבב:
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
