את מי הזמין רבי לוי יצחק לבית המקדש? ולמה השעון לא נתן מנוחה לרבי יוסף מטורטשין? על כתפיו של מי הניח ה'צמח צדק' את ראשו? ומדוע נהג רבי אברהם מטשכנוב לקנות בכל שנה ספר קינות חדש? למה התעלף ה'ישמח משה'? ומי היה ניצוץ מנשמתו של ירמיהו הנביא? • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש לקט סיפורים קצרים על האמונה והציפייה הדרוכה של גדולי ישראל לביאת המשיח • לקריאה
•••
ציפית לישועה?
אחת השאלות הראשונות ששואלים לו לאדם ביום דינו היא: ציפית לישועה? האם במשך ימי חייך על פני אדמה קיווית וייחלת לגאולה?.. למה הדבר דומה? ליהודי שנדד מביתו והשתקע בעיר אחרת ואילו בני משפחתו נותרו בעיר מגוריהם. בכל תקופת היעדרו, דאג לו חברו וידידו הקרוב אליו, ובכל פעם שהיה פוגש מישהו שהגיע מן הדרכים, היה מתעניין האם פגש את ידידו, ושמא יודע הוא על מועד חזרתו.
כששב האיש בחזרה לביתו, שמע על דאגתו הכנה של חברו, ושמח ביותר, כי ידע שהלה ידיד אמת הוא לו. לעומת זאת שאר חבריו לא התעניינו אודותיו בכל תקופת היעדרו, לא שאלו בשלומו ולא עזרו לבני משפחתו. כששב האיש לביתו, ידע כי הללו אינם ידידי אמת, וכל רצונם אך ורק בטובתם האישית.
כן גם בנמשל: אדם המשתוקק בכל מאודו לגאולה, ובכל יום אומר הוא בתחינה 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' – מתוך כוונה אמיתית ולא כמצוות אנשים מלומדה, הרי דווקא יחד איתו ישמח משיח בעת הגאולה העתידה'..
על פי 'ילקוט מעם לועז'.
הזמנה לבית המקדש
הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב היה נתון כל ימיו בציפייה עמוקה ובהכנה מתמדת לקראת בואו של משיח צדקנו. לקראת החתונה הגדולה בז'לובין בה נישאו צאצאיהם של רבינו הזקן, בעל התניא, והרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הביאו לפני רבי לוי יצחק את נוסח ההזמנה, וכשראה את מקום החתונה המתוכנן, קרע את ההזמנה וציוה לכותבה מחדש: 'החתונה תתקיים אם ירצה השם בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש תובב"א, ובאם משיח צדקנו לא יבוא חס ושלום עד אז – תתקיים החתונה בעיר ז'לובין'..
אבוי, שוב לא בא משיח
שנה אחת בערב תשעה באב, לאחר סעודה המפסקת, עמד הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב ליד החלון והשקיף החוצה אל האופק הרחוק תוך ציפייה וערגה. מידי פעם אימץ את אוזניו, אולי ישמע סוף סוף את פעמי משיח. שקעה השמש, והקהל החל להיאסף בבית הכנסת כדי לומר קינות.
אך כיון שרב העיר, רבי לוי יצחק, לא מופיע, איש לא החל באמירת הקינות. כעבור שעה ארוכה הלך השמש לבדוק היכן נמצא הצדיק, ומצאו עומד דומם ליד החלון. התפלא השמש ואמר לרבי: 'רבי! הקהל מוכנים זה כבר לקריאת איכה'. אמר הצדיק רבי לוי יצחק לעצמו תוך שהוא ניתק ממקומו: אבוי, שוב לא בא המשיח – שוב צריך לומר איכה ישבה בדד'..
הפרידה
חסידים מספרים כי בפעם האחרונה שהיה החסיד הגאון רבי יצחק אייזיק מהומיל בליובאוויטש קודם הסתלקותו, כשעמד לחזור לביתו יצא אליו הרבי ה'צמח צדק' בשעה שתיים לאחר חצות לילה כדי ללוותו, למרות שכבר נפרד ממנו קודם לכן. בתחילה נפרדו איש מרעהו כנהוג, בברכת נחת מהבנים ומבני הבנים.
לאחר מכן הניח הרבי ה'צמח צדק' את ראשו על כתפו של רבי יצחק אייזיק, וזה הניח את ראשו על כתפו של הרבי ה'צמח צדק', וכך עמדו על עומדם כמחצית השעה. משנפרדו, אמר רבי יצחק אייזיק: 'היו בריאים, כי כנראה לא נתראה עוד אלא אם כן יבוא משיח'. הלך הרבי ה'צמח צדק' אחר העגלה כברת דרך, וכשזו דהרה לדרכה הגביה את ידיו הקדושות למעלה באומרו: 'סעו לשלום, סעו לשלום'. כעבור זמן קצר השיב רבי יצחק אייזיק את נשמתו לבוראו..
עיסקה לא מוצלחת
לאחד מחסידיו שלהרבי ה'צמח צדק' היה בית מסחר ואכסניה שאותם חכר מדי שנה מאת הפריץ תמורת עשרה רובל כסף שהיה משלם מראש. באחת השנים חלה החסיד, והוא שלח את בנו כדי לערוך את החוזה לקראת השנה הבאה. עלה בדעת הבן 'מדוע עלינו לחתום מחדש בכל שנה על החוזה, מדוע שלא נערוך חוזה למשך חמש השנים הבאות ובכך גם נוכל לחסוך עשרים רובל?!'
ניאות הפריץ לעיסקה זאת, והסתפק בשלושים רובל אם ישלמם מראש תחת החמישים המגיעים לו. כשחזר הבן וסיפר לאביו על העיסקה המוצלחת שעשה, גער בו אביו: 'שוטה, האם חושב אתה שרעיון זה לא עלה גם בראשי? – לא זו בלבד שלא חסכת עשרים רובל אלא ששילמת עשרים רובל לריק, שהרי מאמינים אנו באמונה שלמה בביאת המשיח בשנה זו ממש, וכולנו נעלה לארץ ישראל, יוצא אפוא שלחינם שילמת מראש עבור ארבע השנים הבאות'..
ימים באים וחולפים
בעל ה'ריח תפוחים' כותב: 'למה דומה התקווה והציפייה לגאולה? לאדם שיש לו שטר כסף שערכו רב והוא כל רכושו. מבלי משים הטמין האיש את השטר יקר-הערך בתוך ארגז גדול מלא בניירות שאין להם ערך. החל האיש לחפש ולבדוק בניירות הרבים שבאותו ארגז. במשך ימים ארוכים עבר ובדק אלפי ניירות אך עדיין לא מצא את השטר. מובן שבוודאי לא יתייאש ויאמר, כיון שכבר עברתי אלפי ניירות ועדיין לא מצאתי, אם כן אחדל מהחיפושים; אדרבא, מכאן ואילך תקוותו גדולה יותר שכעת הוא יותר קרוב למציאת השטר, כל נייר שעובר מחזק בליבו את ההשערה שסביר יותר שהנייר הבא הוא השטר המיוחל.
כן הדבר לגבי גאולתנו. בעוונותינו הרבים עברו כבר אלפי שנים וטרם נושענו, אך מכל מקום כיון שהדבר ודאי בטוח שמשיח צדקנו בוא יבוא, הרי אדרבא, בטוחים אנו שכל יום שחולף, הגאולה קרובה יותר, ויש אפוא להתאמץ ולקוות שזהו היום לו קיווינו, ייחלנו וציפינו'.
טלית ותפילין למראשותיו
דרכו בקודש של הרב הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחא, אשר בעת שהיה נח מעט על מיטתו וכל שכן בעת שהיה נם את שנתו, היה מניח את נרתיק הטלית ותפילין בסמוך למראשותיו. לתמיהת אחד מתלמידיו המקורבים לפשר מנהגו זה, השיב, אשר כיון שמאמינים אנו בכל רגע שהגאולה בוא תבוא, וייתכן שבזמן שינוח על משכבו ישמע לפתע בשורה טובה על ביאת משיח צדקנו, 'אם כן מיד אהיה מוכן ללכת עמו לארצנו הקדושה מבלי להתעכב אף לא רגע נוסף בגלות המרה'. 'את כל רכושי אני מפקיר, אך את הטלית ותפילין שלי מוכרח אני לקחת עמי, ומשום כך הן סמוכות אלי'..
נשמתו של ירמיהו הנביא
על הרב הקדוש רבי משה טייטלבוים בעל ה'ישמח משה' מאיהל, העידו צדיקי הדור כי בגופו מקננת נשמת ירמיהו הנביא, נביא החורבן. ואכן, על צדיק מופלא זה ניכרות היו התקווה והציפייה לבוא הגואל באופן לא רגיל. בכל עת מצוא הוא היה מתפלל ומדבר על אודות ימות המשיח, והיה בוכה ואבל על חורבן בית-המקדש וגלות ישראל שמפוזר ומפורד בין העמים.
לשיא, היה מגיע בימי בין המצרים. או אז היתה עצבותו גוברת עד שכל מי שראה אותו היה משווה אותו לנביא המקונן. אף הוא העיד על עצמו פעם: 'אל ייפלא בעיניכם גודל אבלי ותוגתי על חורבן בית מקדשנו. כי אני הגבר שראיתי בעוניו של עמי. השם יתברך ירחם ויזכני לראות בבניינו, כשם שראיתי בחורבנו. על כן לא אוכל לשכוח אף לרגע את מר הגלות, ואקווה לגאולת השם יום יום'..
בכל ימיו, הוא היה מקפיד להניח צרור מצות וצנצנת יין בתוך סל, ולקושרו למיטתו, כדי שאם משיח יבוא, יהיה צרורו מוכן עמו. מלבד זאת, הוא גם היה מכין את בגדי השבת והיום-טוב שלו בסמוך אליו, כדי שאם יתגלה לפתע מלך המשיח, יהיו בגדי הפאר מונחים ומוכנים בהישג ידו כדי שלא יצטרך להתעכב אף לא לרגע נוסף.
לפני שנתו היה עומד ומשתהה שעה ארוכה ליד החלון ומשקיף אל האופק בציפייה דרוכה, האם נשמעים סוף סוף פעמי משיח. גם כשעלה סוף סוף על מיטתו, היה מזהיר את שמשו – 'ברגע שתשמע את קול שופרו של משיח המבשר את בוא הגאולה, הקיצני משנתי מהרה'.. כאשר היה שומע איזשהו רחש או קול בחוצות היה נזעק מתלמודו ושואל 'מה קול בעיר נשמע? שמא גאולה באה לעולם?'..
ספר קינות החדש
נוהג היה הצדיק רבי אברהם מטשכנוב לקנות בכל שנה ספר 'קינות' חדש לתשעה באב, שכן מדי שנה, מיד עם סיימו לומר את ה'קינות' עם הציבור בבית מדרשו, היה משליך את הספר לגניזה באומרו: 'בטוח הנני שבמשך השנה יבוא גואל ולא יהיה עוד צורך בקינות'..
מדמעה לתקווה
אודות עריכת הסדר בבית הרבי הרש"ב, סיפר בנו הרבי הריי"צ: 'האמירה הלבבית וקול התחנונים בשעת אמירת 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך', שאינם רוצים לדעת אותך, עוררו את הלב. והמילים 'כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו', הביאו לדמעות לבביות, אבל מיד נשמעה הקריאה הלבבית פנימית, 'לשנה הבאה בירושלים"..
(ספר השיחות תש"א)
אחכה לו
על גודל אמונתו של רבי ישראל מאיר מראדין בעל ה'חפץ חיים', וציפייתו לבוא הגואל מעידים תלמידיו ומקורביו, כי היתה לו קפוטת שבת מיוחדת שתמיד היתה מוכנה כדי שיוכל לצאת עמה ולקבל פני מלך המשיח. מזמן לזמן היה הצדיק מתעטף בה ויושב ומחכה לבואו.
מלבד זאת היתה לו מזוודה מיוחדת שהיתה מוצנעת בביתו, בה היו מונחים חפציו הנחוצים ביותר, כדי שאם יבוא המשיח ויגאל את ישראל, הוא יהיה מוכן מיד להצטרף אליו לארץ ישראל ללא שהות בינתיים. מפי אורחים שביקרוהו בביתו מסופר כי פעמים רבות שאלם בהתענינות רבה, אם מדברים בעירם אודות משיח וגאולה.
פעם בערב שבת בין השמשות נכנס אחד מתלמידי החכמים ומיד לאחר שנתן לו שלום שאל מפיו אם מדברים בחוץ אודות המשיח. מששתק האורח אמר: הן זוהי הצרה, הלא כתוב 'אחכה לו', וכיצד זה לא מחכים? איני מבין הלא כתיב – 'אחכה לו'..
הכנה לקראת הכהונה
על הרב הגאון רבי ישראל מאיר מראדין בעל ה'חפץ חיים' מספרים, כי רגיל היה בכל הזדמנות להתאמן ולהרגיל את עצמו לעבודות שונות הקשורות בעבודת הקורבנות, מכיון שהיה כהן וחזקה עליו כי יזכה לשמש בבית המקדש מיד עם הישמע הבשורה הקרובה כי משיח בא. לא רק מעצמו תבע זאת, אלא אף ביקש מכהנים אחרים ללמוד באופן מסודר ושיטתי את סדר קודשים, באומרו כי משיח יבוא במהרה ויבנה את בית המקדש והכוהנים יצטרכו מיד לעבוד בעבודות בית-המקדש..
במכתבו לגאון רבי רפאל מרדכי הלוי סלובייצ'יק, הדגיש ה'חפץ חיים' כי אילו היו גדולי ישראל שומעים לו, היו מחברים ספרים וחיבורים בנושא הקודש והמקדש, וספרים אלו היו מקרבים ומזרזים את הגאולה. העגלונים שהיו לוקחים אותו במסעותיו היו מספרים, כי מעולם לא הרשה להם להעמיד את העגלה בעת שהיה צריך לעלות או לרדת הימנה, אלא היה קופץ עליה או ממנה עוד בעת מרוצתה, ונימוקו עמו, שבתור בן לשבט הכהנים שהתברכו בזריזות עליו להתרגל לזריזות הדרושה בעבודת הקורבנות..
אילו המשיח ידע..
סיפר פעם רבי יצחק מאיר מראדין בעל ה'חפץ חיים': 'נכחתי בשעה שבאו נציגיה של קהילת קודש בריסק אל הגאון הנודע רבי יוסף דוב סלובייצ'יק עם כתב רבנות בידם בבקשם ממנו כי יהיה להם לרב. בתחילה דחה רבי יוסף את בקשתם בתוקף, משום שמאז עזב את העיר סלוצק, החליט בנפשו שלא יקבל על עצמו משרת רבנות שתגביל אותו בלימודו. כל התחנונים וההפצרות של אנשי בריסק לא הועילו. כשכבר ביקשו ללכת לדרכם באכזבה מהשליחות שלא עלתה בידם, פנה אחד הנוכחים בניסיון אחרון נואש.
'רבי! כיצד יכול הנך לסרב לנו, הלא עשרים וחמישה אלף יהודים מחכים לכבודו!'. שמע רבי יוסף דב את הדברים הללו, מיהר אל הרבנית וקרא בהתלהבות: 'הואילי להגיש לי את האיצטלה והשטריימל שלי, צריכים להזדרז, שהרי עשרים וחמישה אלף יהודים מחכים לי, אסור להניח לעדה כזו להישאר ללא מנהיג ורועה. צריכים הם רב שיוליכם בשעה זו וינהיגם בדרך המלך העולה בית אל'.
נאנח ה'חפץ חיים' אנחה עמוקה ואמר: 'רבי יוסף דב נחפז כל כך משום שעשרים וחמישה אלף יהודים ציפו וייחלו לבואו. הוגיעו בעצמכם, אילו ידע משיח צדקנו שכלל עם ישראל מחכה לבואו, הרי שהיה ממהר לחטוף את איצטלתו ואבנטו ובא במרוצה לגאול את ישראל'.
בימב"ד
בדור הקודם היה יהודי מגזע חסידי חב"ד בליטא ששם משפחתו היה 'בימבד'. באחד הימים קיבל אותו חסיד מכתב מהרבי הריי"צ, ובמכתבו צויין שם משפחתו בתוספת ציון ראשי תיבות מעל. ניסה החסיד לפענח את פשר ציון זה, אך לא עלה בדעתו.
ניגש אפוא אל הרב הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי רבה של וילנא שידוע היה בחריפותו ובשנינותו, בתקווה שהוא יצליח לפענח עבורו את תעלומת הדבר, אך גם הגאון לא מצא פתרון, ויעץ לו לשאול את הרבי בעצמו פשרו של דבר. מענהו של הרבי היה מפתיע. הרבי גילה לו שיסוד שם משפחתו הם ראשי התיבות – במהרה יבוא משיח בן דוד.. כשהלה הראה את התשובה לרבי חיים עוזר, נענה בהתלהבות ואמר: 'אה, זו גאונות'.
