לרגל פטירתו היום (י"ט תמוז תשפ"ה) של הרב יהודה לייב ('לייבל') פויזנר ע"ה, שהיה אחד מזקני חסידי חב"ד בדורנו, אנו מגישים את תיאור ההסתלקות והקבורה של הרבי הריי"צ בי' שבט תש"י, כפי שנרשם מעדותו של ר' לייבל פויזנר, שהיה נוכח בכל מהלך האירועים, ואף היה מהבודדים שהחזיקו את מיטת הרבי הריי"צ במהלך הנסיעה כולה לבית העלמין • לכתבה המלאה
☚ נשנק מבכי: הרב זושא פויזנר מתאר בהתרגשות את הסתלקות הרבי הריי"צ
בשבת י' שבט בבוקר קמתי בשעה 8:15 והלכתי למקווה שברחובות 'אולבני'\'יוניון'. ראיתי שם את הרמ"ש [הרבי], אבל לא שמתי לב לשום דבר חריג, כי הייתי רגיל לראות הרמ"ש במקווה בשבת בבוקר. כשהגעתי ל-770 פגשתי בר' שלום בער אייכהורן שהיה ישן ב-770 באותם שנים (בקומה הראשונה) כדי להיות לעזר עבור בית הרב בעת הצורך. הוא סיפר לי את הבשורה המרה. כוחות החירום הגיע ל-770 בגלל המצב, אבל מכיוון שהיה כבר מאוחר מדי, הם עזבו. בינתיים נפוצה השמועה הקשה והתאספו רבים ל-770.
עליתי לחדר הרבי [הריי"צ] ושם אמרנו 'תהילים' במשך כל השבת. התחלפו כדי להתפלל, ומיד חזרו לומר 'תהילים'. התחושה היתה של הלם. הבשורה הכתה בי כל כך קשה שאפילו לא בכיתי. הלב פשוט סירב להאמין. במוצאי שבת התקשרתי מיד לאבי [הרב שלום פויזנר ע"ה] בפיטסבורג והודעתי לו. היה שקט על הקו. לא יכולתי לומר כלום. אמרתי לו שהלוויה תהיה למחר, וניתקתי. אז התחלתי לבכות.
למחרת בבוקר נסעתי עם מניין מאנ"ש והבחורים לבית החיים לכרות את הקבר. חפרנו בור גדול, רחב הרבה יותר מהנצרך, ובאמצע הבור הרחב העמקנו עוד למקום הקבר עצמו. אחד המשתתפים היה ר' בנציון סקליאק (זקנו של ר' שמשון סטאק), שהיה איש חזק מאוד. לאחר שסיימנו לחפור יעץ לי ר' בנציון להישאר בבית החיים כי באם אסע חזרה לקראון הייטס, לא תהיה לי דרך לנסוע בחזרה לבית החיים לקבורה. אולם לא שמעתי לדבריו ונסעתי לקראון הייטס.
את הארון בנו משולחנות מהזאל ומעמוד התפילה של הרבי [הריי"צ]. היית בחדר כשהוציאו את הארון וזכיתי להחזיק במיטה. היה קהל גדול מאוד והדחיפות היו מאוד חזקות. היה קשה מאוד, אבל הצלחתי להחזיק בארון כל דרך הצעידה הרגלית, עד שהגענו לרכב שעמד בפינת 'ברוקלין'\'איסטערן פארקווי'.
מאחורי הרכב העמידו ארבעה מקומות לישיבה כדי שיוכלו להחזיק בארון כל הדרך. נכנסו ר' שמואל לויטין ר' ישראל ג'ייקובסון ור' בער'ל ריבקין, והמקום הרביעי נשאר פנוי. חיפשו וקראו אחר אחד הזקנים שיבוא וישב שם להחזיק בהארון, אבל מדוחק הקהל לא יכל אף אחד להתקרב. רמ"ש עמד שם על ידי הרכב ואמר לי 'לייבל, גיי דו' [= לייבל, תלך אתה].
נכנסתי להרכב וישבתי על המקום הרביעי. את הארון הניחו על גבי מושב המיוחד לכך, אבל אנחנו החזקנו בו מלמטה כדי שלא יהיה מונח לגמרי, אלא יהיה נחשב כמו שאנו נושאים אותו. במשך הדרך לבית עולם, ניסו כמה פעמים לעצור את הרכב ולקרוא לאחד החסידים הזקנים שנסעו ברכבים אחרים, שיבאו לקחת את מקומי ולשאת את הארון, אבל לא הצליחו. כך זכיתי לשאת את מיטת הרבי כל הדרך מחדרו לבית העולם.
כשהגענו לשם, הוציאו את הארון (מעכשיו כבר לא נשאתי), והוליכו אותו לבור הקבר שכרינו. על פי חוקי העיר ניו יורק חייבים לקבור המתים בתוך ארון, אבל על פי ההלכה הגוף חייב להיות מונח על הארץ. כיום בונים את הארונות באופן כזה שאפשר לשמוט את החלק התחתון, וכך הגוף יהיה מונח על גבי הארץ. את הארון של הרבי לא בנו כך, כי אם באופן שלם סגור מכל צדדיו.
בתוך הבור עמד ר' בנציון סקליאק (כאמור, כרינו בור רחוב יותר מהנצרך), והורידו את הארון. מכיון שהארון היה בנוי בצורה שלימה, היו צריכים לפותחו כדי להוציא ממנו את גופו הקדוש של הרבי [הריי"צ] כדי לקוברו על הארץ. ר' בנציון 'קרע' את קרשי הארון כמו היו ניירות, הוציא את הגוף הקדוש, והניחו במקום העמוק בתוך הבור.
אז כיסו בעפר ורק אחר כך הניחו על זה את קרשי הארון השבורים, והשלימו למלאות הקבר בעפר. במהלך ה'שבעה' אמר ר' בנציון שאינו יודע מהיכן היה לו הכוח הזה 'לקרוע' את הארון. אני סבור שזהו ענין הכוחות הנעלמים שמתגלים בעת הצורך.
