מיומנו של משפיע: ר' שלמה חיים מספר על ה'עובד' הנסתר מליובאוויטש

מיומנו של משפיע: עולמם של חסידים תמיד היה מלא ברזים, אך מעטים הם הסיפורים החושפים בפנינו טפח מדרכי העבודה הסודיות, ה'אתכפיא' העילאית וההתקשרות הפנימית של דור התמימים בליובאוויטש. בשורות הבאות מוגשת מסכת זכרונות מרתקת, כפי שסופרה מפיו של המשפיע הנודע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, המשרטט בקווים מלאי הוד והפלאה את דמותו הנדירה של חברו לספסל הלימודים בישיבת 'תומכי תמימים', המשפיע ר' חיים יונה לוצקי ע"ה. דמות שכולה שילוב מדהים של גאונות חסידית, פנימיות הלב, והנהגה קיצונית של 'הצנע לכת' • עורך אתר 'חב"ד לייב' גאה להגיש את הכתבה המלאה (בהמשך לכתבה שפורסמה באתרנו על דמותו של ר' חיים יונה) • לכתבה המלאה

☚ לגלות את הקץ? צריך 'אתכפיא' • מכתב נדיר מהרבנית פריידא

כל ה'זאל' השתתק מהתפילה

כשחיים יונה היה בגיל 15 וחצי, למד במחלקת ישיבת 'תומכי תמימים' בשצ'עדרין. באותה תקופה קירבתי אותו לדרכי העבודה הפנימית. במשך הזמן הוא התחיל להתפלל ב'עבודה', וכעבור תקופה מסוימת התעלה הרבה הרבה יותר (כאן החווה ר' שלמה חיים בידו למעלה מעלה, כמפליא את גודל מדרגתו של ר' חיים יונה).

הסדר שבו נהג חיים־יונה בעבודת התפילה שלו במשך תקופת לימודיו בשצ'עדרין היה כזה: הוא היה נוהג להתפלל כל יום באריכות גדולה ביותר. מדי יום ביומו היה מתחיל להתפלל עם כולם, ואחרי שהמניין סיים את תפילתו היה נשאר ב'זאל' וממשיך להתפלל. בשעת התפילה היה מנגן ניגונים חסידיים בדבקות רבה, ומרוב דבקותו לא הבחין בנעשה סביבו.

תפילתו נאמרה בנעימה כה ערבה, עד שקרה לא אחת שהתמימים שישבו בקרבת מקום אליו לא היו מסוגלים להמשיך להתרכז בלימודם – קול ניגונו כבש את ליבם והם האזינו לכל מילה שיצאה מפיו. בעקבותיהם נדרכו חושיהם של חבריהם שישבו בשולחן הסמוך, ואף הם השתתקו והאזינו לתפילה. וכך, בהדרגה, השתרר שקט בכל ה'זאל', אבל חיים־יונה כלל לא הבחין בכך והמשיך בתפילתו..

לא מרירות – תענוג!

המשפיע במחלקת הישיבה בשצ'עדרין היה הגה"ח ר' שאול בער זיסלין ע"ה, שהיה מתלמידיו של המשפיע ר' גרונם אסתרמן ע"ה. בליובאוויטש היה ידוע שר' גרונם שם דגש רב יותר על העבודה של חשבון נפש ב'קריאת שמע שעל המיטה', ואילו המשפיע ר' שילם קוראטין ע"ה היה מחנך את תלמידיו לשים דגש רב יותר על 'עבודת התפילה', כפי שדרשו רבותינו נשיאנו.

ר' שאול בער, שהושפע בעיקר מדרכו של ר' גרונם, שאל פעם את התמים חיים יונה: 'מדוע אתה מתפלל במרירות עצומה שכזו'? כשחיים יונה סיפר לי על ההערה שקיבל מהמשפיע, התפלא על הדברים בפניי באומרו: 'האם זוהי מרירות?! הרי זהו תענוג'!..

הנהגתו גרמה נחת רוח עצומה לרבי

פעם הגיע ר' חיים יונה לליובאוויטש וביקש להתקבל ל'יחידות' אצל הרבי הרש"ב. הגבאי שהיה ממונה על הכנסת אנשים ל'יחידות' לא רצה להניח לו להיכנס, משום שהוא היה בחור צעיר מאוד. חיים יונה כתב לרבי הרש"ב פתק בו־במקום וביקש מהגבאי למסור אותו. הרבי הרש"ב קיבל את הפתק ומיד הורה להכניס אותו ליחידות.

במהלכה של אותה 'יחידות', שאל אותו הרבי הרש"ב האם ישנם בשצ'עדרין בחורים נוספים שמתפללים באריכות ו'עבודה' נפלאה כמותו. בכלל, היו מאורעות נוספים שמהם היה נראה כי לרבי הרש"ב היתה נחת רוח עצומה מכל סדר ההנהגה שלו.

'עבודת התפילה' משולבת ב'אתכפיא'

ר' חיים יונה היה נוהג בעת ההתבוננות בשעת התפילה להתהלך אנה ואנה, ואילו אחרי התפילה היה עומד דומם כאבן. הוא היה עושה זאת בגלל 'אתכפיא', שכן טבעו של אדם הוא שכאשר הוא מתרכז ומעמיק במחשבות, נוח לו לעמוד במקום אחד. לעומת זאת, אחרי התפילה, כאשר נמצאים בתנועה של 'התפשטות' מסויימת, נוח ללכת ממקום למקום. אבל חיים יונה היה נוהג ב'אתכפיא', ובשני המצבים נהג להיפך מטבעו.

שש שעות של הכנה להתוועדות

לפעמים היה ר' חיים יונה, בתור בחור מבוגר, ניגש להתוועד עם בחורים צעירים ממנו. קודם לכן הוא היה נעמד שש שעות ברציפות, בלי הפסקה, וכל מחשבותיו היו שקועות בהכנות לקראת ההתוועדות.

המאמרים 'נדבקו' בו

התמים חיים יונה היה בקי בכל המאמרים שיצאו מתחת ידו של הרבי הרש"ב, מילה במילה. הדבר לא נבע מכך שהוא התייגע רבות על חזרת המאמרים בעל־פה, אלא משום שהמאמרים 'נדבקו' בו ('זיי האבן זיך צוגעקלעפט צו אים').

ולא פלא הדבר: הרי הרבי אמר עליו שהוא נמצא בדרגה הנעלית של 'פנימיות בינה'. אחת המעלות של דרגה זו היא שהמוח והלב משתפים פעולה בצורה נפלאה, ואז ההשגה פועלת בצורה נפלאה. אם כן, לימוד החסידות אצל חיים־יונה היה בדרגה נעלית מאוד, ולכן לאחר שהוא ראה מאמר פעם אחת, הדבר פעל עליו שיכיר אותו היטב, באותיותיו.

הרבי הרש"ב מסר לו כתיבת יד קודש של מאמרי דא"ח

פעם פגש המשפיע ר' נחום גולדשמיד ע"ה את המשפיע ר' שלמה חיים בתל אביב והשיחה ביניהם נסבה על דמותו של ר' חיים יונה. אמר ר' נחום: 'מה הפלא בכך שחיים יונה היה 'משכיל' עצום שכזה בתורת החסידות, בשעה שהרבי הרש"ב נתן לו ללמוד את המאמרים שלו בכתב יד קודשו – כפי שהוא רשם אותם לעצמו, ולא כפי שמסר אותם לציבור'?.. (בשעת מעשה, אף אחד מבין התמימים לא ידע על כך, אבל בתקופה מאוחרת יותר, עובדה זו התגלתה).

ר' שלמה חיים חלק על ר' נחום, ואמר שלפי דעתו ההסבר הזה אינו מדוייק, אלא מאחר שחיים יונה הגיע לדרגה של 'פנימיות בינה' – וכידוע הרבי אמר עליו שאצלו מאירה דרגה נעלית מאוד, בחינת 'פנימיות בינה' – כל ההסתכלות שלו על ההבנה וההשגה שבתורת החסידות היתה בצורה שונה לגמרי מזו של כל התמימים האחרים.

כרית ספוגה בדמעות

כתוצאה מכך שר' חיים יונה היה מתפלל מדי יום ביומו באריכות רבה מאוד, הלך מצב בריאותו ונחלש. עקב כך, הרופא אסר עליו להתפלל באריכות, ובאותה תקופה הוא נאלץ להתפלל עם המניין. אלא שלא אדם כר' חיים יונה יוותר על ההתבוננות ששייכת לתפילה. את כל ההתבוננות הזו הוא העביר מעתה לשעת 'קריאת שמע שעל המיטה'.

בלילה, כשהיה שוכב במיטה ואיש לא היה רואה אותו ועוקב אחר מעשיו, היה חיים־יונה קורא 'קריאת שמע שעל המיטה' מתוך התבוננות מעמיקה בנושאים שעליהם היה אמור להתבונן בעת התפילה. (כשר' שלמה חיים סיפר זאת, אמר שאותה ההתבוננות שאפשר 'להתפלל' איתה – אפשר גם להגיע באמצעותה לתנועה של מרירות בחשבון הנפש). וכך, במשך לילות רבים היה חיים יונה שוכב במיטתו ונותר ער שעות ארוכות, והיה עוסק ב'עבודה'. באותה תקופה, כשחיים־יונה היה קם ממיטתו בבוקר, הכרית שלו היתה ספוגה בדמעות מעבר לעבר ('דורך און דורך').

הסתגר בחדרו והתפלל ב'עבודה'

ר' חיים־יונה היה בן להורים יראי שמים ואמידים. לאחר שסיים את מסלול לימודיו בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש והוא עודנו בחור מבוגר, היה לן בחדר נפרד לבדו ושם נהג במידת 'הצנע לכת' בצורה מדהימה ומיוחדת במינה.

בשבתות בבוקר היה ר' חיים יונה עושה עצמו כאילו הוא מתפלל בציבור. השכם בבוקר היה קם ממיטתו ו'מתפלל' כביכול עם המנין הראשון. אחר כך היה מסתגר בחדרו במשך כל שעות היום, כמעט עד השקיעה. בשבתות הקיץ היתה תפילתו יכולה להימשך בין עשר לשתים־עשרה שעות! לפני התפילה הוא היה מורח על גופו מיני ריחות של בשמים – כדי שכל הסובבים אותו יחשבו שהוא חפץ לישון מתוך אוויר נעים, כביכול – והוא המשיך ב'שנתו'-תפילתו עד שהגיעה שעת תפילת מנחה. כך היה מתפלל ב'עבודה' במשך כל שעות יום שבת קודש.

באותה תקופה, חילק ר' חיים יונה בין חבריו את כל כתבי החסידות שהיו ברשותו, באמרו שהדברים כבר אינם מעניינים אותו והוא אינו זקוק לכתבים, כביכול. לאמיתו של דבר, ר' חיים יונה אכן לא היה זקוק לכתבי הדא"ח, שהרי כל מה שלמד – היה חקוק במוחו, והוא כאילו צילם את כל הכתבים בזיכרונו.

יצויין, שר' חיים יונה מצידו היה כנראה מעוניין להוכיח לכל חבריו ומכריו שהוא עושה את כל הדברים הללו מן השפה ולחוץ. הוא השתדל ליצור את הרושם שהוא אכן עזב את דרך העבודה הפנימית. משום כך, היו בין התמימים כאלה שלא ירדו לסוף דעתו והתייחסו אליו בצורה שלילית (מה גם שבאותה תקופה היו כמה וכמה שסטו מדרך החסידות). ייתכן שהנהגתו זו של ר' חיים יונה היתה על־פי הוראה שקיבל מהרבי לנהוג כך, ואולי הדבר היה כתוצאה מההקפדה שהיתה לגביו בעניין ה'בליטות'.

מדוע הרבי הרש"ב הסתכל דווקא על חיים יונה?

כאשר הרבי הרש"ב אמר דא"ח ובנו הרבי הריי"צ לא היה בליובאוויטש, הסתכל הרבי הרש"ב בתמים חיים ־יונה. עניין זה מלמד דבר נפלא. שמיעת חסידות מפי רבי היא דבר שצריך לדעת איך לגשת אליו. הרבי הרש"ב היה אומר שלפעמים יש בין השומעים אחדים שמבלבלים את מחשבותיו. משום כך, הרבי הרש"ב הסתכל בשעת אמירת הדא"ח דווקא על בנו הרבי הריי"צ, שהיה 'כלי' לקבלה.

כלומר: גם אם היתה מתעוררת במוחו שאלה תוך כדי שמיעת המאמר, הוא לא היה חושב על הענין כפי שהוא מבין אותו בשכלו, אלא באותה שעה היה מקבל את הדברים כפי שהם, בלי שום תערובת של שכלו האישי וללא שום מחשבה או סברה משלו. ולא כל אחד מסוגל לזה.

פעם אמר הרבי המהר"ש מאמר דא"ח ואחר כך בנו הרבי הרש"ב ערך 'חזרה' על המאמר בפני אביו הרבי המהר"ש. בשלב מסויים בעת ה'חזרה', אמר הרבי הרש"ב לרבי מהר"ש שכאן הוא שכח קטע ממה שנאמר והוא איננו זקור אותו וביקש מאביו שיזכיר לו כעת את הקטע. הרבי מהר"ש לא היה נוהג להכין את מאמריו בצורה דקדקנית לפני אמירתם.

והפעם אמר לבנו הרש"ב: 'אינני זוכר בדיוק מה אמרתי כאן, אבל אני יכול לומר לך מה שאפשר להגיד כאן'. הרבי החל, אפוא, לשחזר את הדברים פעם אחת, אך הרבי הרש"ב אמר כי ברור לו שלא זה מה שנאמר. אחר כך ניסה הרבי המהר"ש לומר דבר נוסף, אך הרבי הרש"ב אמר לו שוב שברור לו כי גם זה לא נאמר. כך היה שלוש או ארבע פעמים.

לבסוף אמר הרבי המהר"ש לבנו הרבי הרש"ב: 'אם אתה רוצה לדעת מה בדיוק אמרתי, אזי אם אתה מסוגל להציב את עצמך בדיוק במצב שבו היית כשאמרתי את המאמר – אזי תעשה זאת ואז אתחיל לומר שוב את המאמר מההתחלה ואגיד בדיוק כפי שאמרתי'. וכך היה. כידוע, כשההרבי המהר"ש היה אומר מאמר, הוא היה מסתכל בשעת מעשה על בנו הרבי הרש"ב.

הרבי הרש"ב, מצידו, היה צריך להכין את עצמו לשמיעת המאמר. כעת הרבי הרש"ב התכונן, הרבי המהר"ש אמר שוב את המאמר כשהוא מסתכל עליו, וכשהגיע לקטע החסר, השלים את הדברים. אחר כך הרבי הרש"ב אמר שאכן אביו אמר זאת בדיוק כפי שאמר קודם. כשהחסידים סיפרו זאת, הם לא התפעלו כל כך מגדלותו של הרבי המהר"ש שמתבטאת בסיפור זה, אלא דווקא מגדלותו של הרבי הרש"ב – שעוד לפני שקיבל את הנשיאות – היה מסוגל להציב עצמו באותו מעמד ומצב שהיה בשעת שמיעת המאמר.

ומאחר ששמיעת מאמר מהרבי אינה שמיעה סתם, אלא צריך להתכונן לכך ולהיות 'כלי' לקבלה, אפשר להבין מהעובדה שהרבי הרש"ב החליט להביט דווקא בפניו של חיים־יונה בשעה שאמר דא"ח, שחיים־יונה היה 'כלי' לקבלה.