מה גילה ה'אור החיים' הקדוש על זמן הגאולה – ומה הרבי למד מזה? • לקט מיוחד

לרגל ט"ו תמוז – יום ההילולא של רבי חיים בן עטר, שנקרא בשם ה'אור החיים' הקדוש, אתר 'חב"ד לייב' מגיש הצצה מרתקת לשלושה רגעים נדירים בהם הרבי פתח צוהר לתורתו של בעל ההילולא, עם הוראות אקטיביות ומפתיעות לימינו אנו • איך קשור פירוש התורה המפורסם לשיעורי הבית של ה'אור החיים' עם בנותיו בלילות שבת? מהו החשבון המדויק שחזה את פריצת תנועת החסידות של הבעל שם טוב, ואיך הופכים את ימי בין המצרים מצער ושנאת חינם לאהבה ושלום שיביאו את המשיח תיכף ומיד? • לכתבה המלאה

☚ ראיון מרתק עם הרב טוביה בלוי: הבעל שם טוב רוצה להביא את המשיח!

חמישה עשר בתמוז, יום ההילולא של רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, מקפל בתוכו את סוד המסע היהודי ואת פציעת אור הגאולה. בשלוש שיחות מרתקות, משרטט הרבי שלושה קווים אקטואליים לדמותו:

מהפך הגלות (שיחת ט"ו תמוז תשל"ה): ה"אור החיים" הקדוש מפרש כי עם ישראל בגלות נמשל לעולה על המזבח המורכבת משני יסודות: "על מוקדה" – אש התורה החמה והסוערת, ו"על המזבח" – צער הגלות שממרק את העוונות. הוא משרטט את קץ הגלות ומגלה כי משנת ת"ק מפציע "הבוקר" של הגאולה – זמן החופף במדויק לתחילת התגלותה הסוערת של תנועת החסידות על ידי הבעל שם טוב. על ידי עסק התורה בחמימות, יהודי הופך את ימי המיצרים והצער של שלושת השבועות לששון ולמועדים טובים.

סוד הולדת הפירוש (שיחת ט"ו תמוז תש"כ): ל'אור החיים' הקדוש היו בנות בלבד, ובכל ליל שבת ישב ולמד עמן את שיעורי החומש. הפירושים, הרעיונות והחידושים שנולדו באותם שיעורים ביתיים עם בנותיו, הפכו לבסיס שממנו נכתב פירושו המפורסם על התורה. זהו ביטוי מדהים לכוחן הרוחני של נשים ובנות ישראל, המהווה הוראה ברורה לכל אחת ואחת: לא להסתפק בחינוך עצמי, אלא לצאת ולהשפיע באופן אקטיבי על הזולת.

פינחס הוא אליהו (שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז תש"נ): פינחס קשור בנפשו באליהו הנביא, מבשר הגאולה בגלות האחרונה, וכידוע הקשר המיוחד של ה'אור החיים' למשיח צדקנו. כדי לזכות לבשורה זו, מצווה התורה "צרור את המדינים" – המילה מדין, על פי החסידות, פירושה מדון, מריבה ושנאת חינם, שהם סיבת הגלות. התיקון והמענה לקליפה זו הם הוספה מרובה באהבת ישראל ובאחדות אמיתית. כפי שפינחס זכה ל"בריתי שלום" ואליהו בא להרבות שלום בעולם, כך השלום והאחדות בינינו הם שיבטלו את הגלות ויביאו את הגאולה השלמה, תיכף ומיד ממש.

לקריאת דברי הרבי >>

ייסורי הגלות ואור הגאולה בפירוש ה'אור החיים'

'ישנו עוד עניין בחמישה עשר בתמוז, שזהו יום ההילולא וה'יארצייט' של ה'אור החיים', שבנוגע ל'אור החיים' הרי רגיל הדבר אפילו בכתבים ובאמרות רבותינו נשיאינו, שבשעה שאומרים 'אור החיים' אומרים מיד אור החיים 'הקדוש'. לאחר מכן ידועים גם כמה סיפורים בנוגע לקשר של בעל המחבר של האור החיים – רבי חיים בן עטר – עם הבעל שם טוב, ובפרט כפי האיגרת הידועה שזה קשור גם בנפש, שזוהי נפש דוד ורוח דוד, כפי שיהיה הביאור בזה.

שכאן נמצא מה שהאור החיים הקדוש אומר בפרשת התמיד [שזוהי פרשה הכי חשובה כפי שמובן גם משולחן ערוך של אדמו"ר הזקן בתחילת אורח חיים] שם הוא מבאר ומפרש את פרשת התמיד, שכתוב "צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה" (צו ו, ב) שזה מוסב על אחרית זמן הגלות, ובזה ישנם הפרטים בנוגע לעונשם של האומות והשכר של בני ישראל.

והוא אומר שכללות העניין של יהודים בגלות הוא שתי הנקודות הללו של "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח", שהעולה הם היהודים [שהם בדוגמה כמו שאומרים על יצחק שהוא כמו עולה תמימה, ולכן אינו יכול ללכת לחוץ לארץ, ועל דרך זה כל יהודי, הרי הוא בערך (רוממות) לגבי שאר אומות העולם, ואפילו בפני עצמו הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח ממתן תורה ואילך ש"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יתרו יט, ו), ודיבורו של הקדוש ברוך הוא נחשב כעניין של מעשה, שכל יהודי הוא בדוגמה של "היא העולה"].

ובעולה זו ישנם שני עניינים: "על מוקדה" – שזהו העניין של תורה, כמו שאומרים "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה" (התורה היא שמריתה אותו, תענית ד, א), שלומדים תורה ו"רותחים" (סוערים ומתלהבים) בתורה, וקשורים בתורה, ויחד עם זה "על המזבח" – שזה המשמעות של ייסורי הגלות, שבנוגע לדבר שמקריבים על המזבח, יש בו עניין של צער וייסורים, וזה מוסב על ייסורי הגלות – כך מבאר ה'אור החיים'.

וזהו ה"כל הלילה" – זמן הגלות שנמשל ללילה, "שומר מה מלילה" (ישעיה כא, יא) ולאחר מכן נעשה "אתא בוקר" (שם יב), שאז יהיה בוקר הגאולה, וזהו מה שהוא אומר [ה'אור החיים'] "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר", שזהו הבוקר של הגאולה.

וזה שהוא אומר הַבֹּקֶר (בה"א הידיעה), זה משום שישנם שני בקרים; שאילו זכינו, היה זה מה שכתוב בספרים על "כל היום דוה" (איכה א, יג), שהגלות הייתה צריכה להיות "יומו של הקדוש ברוך הוא" שהוא אלף שנים, והיו יוצאים בזה ידי חובה לכל הדעות,

אבל מכיוון שלא זכינו, נעשה אז "בבקר בבקר", כפי שהוא כותב בהמשך שבגלות נכנס לא רק האלף הרביעי, שהוא בדוגמת ספירת נצח, שבסופה התחילה הגלות, קע"ב (172) שנים לפני כן, ואחר כך התחיל ה"כל היום דוה" – האלף החמישי, שהוא בדוגמת ספירת הוד, ונעשה מזה הצירוף של "דוה" – עניין הגלות. ומצד החטאים נכנס הדבר לאחר מכן לבוקר השני, שזהו העניין של האלף השישי.

ובנוגע לאלף השישי, הרי "יומו של הקדוש ברוך הוא" הוא אלף שנים, ומפרש האור החיים שזה מוסב הן על הלילה והן על היום, ונמצא שמִשנת ת"ק לאלף השישי (שנת ה'ת"ק) התחיל הבוקר של הגאולה. שמשום כך זה קשור גם עם התגלות הבעש"ט, כפי שכתוב בכמה ספרים שהתגלות הבעל שם טוב התחילה בשנת ת"ק, ומכיוון שכל עניין צריך הרי כמה שנים לפני כן, התחיל הדבר לפני כן – בשנת תצ"ד, עם כל האריכות שיש בזה, אבל בשנת ת"ק זה כבר עמד בשטורעם.

לאחר מכן הוא מבאר שם באריכות שיהיה העניין של עונש האומות, שזהו עניינו כאן, וזהו דבר שאפשר לראות אותו מודפס בספר, אבל בנוגע לענייננו, מה שרוצים להדגיש כאן הוא – שלא יתפעלו (ייבהלו) מהמזבח, משום שיש עמו את ה"על מוקדה", ויהודי על ידי עבודתו הופך את המזבח למזבח של קדושה, על ידי זה שיש לו "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – ענייני האש של "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה" (התורה היא שמבעירה אותו), והוא הופך את המזבח, שזה נעשה כפי שהגמרא אומרת בכתובות (י, ב) שזה "מזיח ומזין" וכו', עם כל הברכות שמזבח מביא.

עד הברכה העליונה ביותר, שנעשה העניין של נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני, ואז "באור פני מלך חיים" (משלי טז, טו), וזה הופך את כל הגזירות, וכדוע המשל והדוגמה לזה, כפי שמובא גם במאמרי חסידות. ועל ידי זה יתהפכו כל העניינים לששון ולשמחה ולמועדים ולימים טובים, הן העניינים שיש בט"ו בתמוז, ועל דרך זה העניינים שיש בט"ז בתמוז, שכמה מהם צריכים גם כן להתהפך למועדים ולימים טובים.

על אחת כמה וכמה בהנוגע לכך שמתחילים ג' השבועות (שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב), כפי שכתוב בזוהר שהם יהיו למועדים טובים – בלשון הכתוב (זכריה ח, יט), ומכיוון שזה נעשה מתוך "אתהפכא" (היפוך) של לעומת זה (מהצד השלילי אל הקדושה), נעשים המועדים הטובים עוד יותר (נעזרים במעלה גדולה יותר) מאשר המועדים שהם בזמנם (החגים הרגילים), כן תהיה לנו בקרוב ממש'.

שיחת ט"ו תמוז תשל"ה (מתורגם), בלתי מוגה.

לימוד התורה של ה'אור החיים' עם בנותיו וההוראה לדורנו

'יום זה הוא 'יום ההילולא' של ה'אור החיים' הקדוש, רבי חיים בן עטר. ושייך במיוחד לבנות ישראל – כידוע שה'אור החיים' שהיו לו רק בנות, היה לומד שיעורים בחומש עם בנותיו בכל ליל שבת, ואחר כך היה רושם את הפירושים שאמר לפניהן בשיעורים אלו, ומהם ערך את פירוש ה'אור החיים' על התורה. ומכאן ההוראה לכל אחת מכן – שעליכן להשתדל לא רק בחינוך עצמכן באופן המתאים, אלא גם בחינוך והשפעה על הזולת'.

שיחת ט"ו תמוז תש"כ (במחנה קיץ 'אמונה' שבגרינפילד פארק, ניו יורק), בלתי מוגה.

הקשר של ה'אור החיים' למשיח צדקנו

'ענינו של פינחס (שאודותיו מסופר כבר בסוף פרשת בלק, 'וירא פינחס בן אלעזר גו", ובעיקר, בפרשה שנקראת על שמו) – 'פינחס הוא אליהו', אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון", כמבואר בפירוש ה'אור החיים' הקדוש.

[ולהעיר, שיום ההילולא שלו (גמר ושלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו) – בחמישה עשר בתמוז (קיימא סיהרא באשלמותא [הלבנה עומדת בשלמותה], השלימות דחודש הגאולה), מוצאי שבת קודש זה, שבשיעור חומש דיום זה נתבאר ענינו של פינחס זה אליהו, מבשר הגאולה – כידוע הקשר והשייכות דה'אור החיים' הקדוש עם הבעל שם טוב, ושניהם שייכים לדוד מלכא משיחא].

וגם הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל מודגש בפרשת פינחס – (א) "הנני נותן לו את בריתי שלום", כפי שמביא האור החיים הקדוש ש"אמרו זכרונם לברכה אין אליהו (פינחס זה אליהו) בא אלא להרבות שלום בעולם", (ב) בהמשך הפרשה, "צרור את המדינים גו'" [וגומר] – כמבואר בארוכה בקונטרס ההחלצו ש"מדין הוא לשון מדון ומריבה.

וזהו כל ענין קליפת מדין שהוא הפירוד וההתחלקות והוא שנאת חנם ופירוד הלבבות כו'" [וכו'], אשר, ענין זה יש לבטל מכל וכל, "צרור את המדינים וגו'" [וכמו שכתוב בפרשה שלאחריה "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין"), ואדרבה – להוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל, שעל ידי זה מבטלים את סיבת הגלות, וזוכים לבשורת הגאולה על ידי פינחס זה אליהו, ותיכף ומיד – הגאולה בפועל על ידי דוד מלכא משיחא]'.

שיחת פרשת 'בלק' י"ד תמוז תש"נ, מוגה.