דמות ה'עובד' של גדול משפיעי חב"ד: סקירה על החסיד ר' הלל מפאריטש

לרגל יום ה'יארצייט' בי"א מנחם אב, אנו מגישים סקירה מקיפה על דמותו הנשגבת של ר' הלל מפאריטש ע"ה – מי שזכה להיקרא גדול משפיעי חב"ד, והפך בדורות הקודמים ועד ימינו אלה למודל האידיאלי ולסמל הנעלה של החסיד ה'עובד' • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש כתבה מרתקת, בה תוכלו לצלול אל עולמו הפנימי ואל ההבדל העמוק בין 'משכיל' ל'עובד', תגלו את סיפור התקרבותו המפתיע לחסידות חב"ד, הבריחה מטשרנוביל והרגע הדרמטי בו התחבא תחת השולחן כדי לשמוע את אדמו"ר הזקן, לצד מסעות הקודש שלו לחיזוק המושבות החקלאיות בחרסון ועוד • לכתבה המלאה

☚ 'אני מחזיק מר' הלל'! • לקט אמרות וסיפורים על החסיד ר' הלל מפאריטש

אם הייתם שואלים חסיד חב"ד בדורות הקודמים – וגם בימינו אלה – מהו המודל האידיאלי, הנעלה והזך ביותר של חסיד, כפי שהגדירו רבותינו נשיאנו, תשובה אחת הייתה עולה מיד: 'ר' הלל מפאריטש'. צמד המילים הללו חרג מזמן מהיותו שמו של אדם בלבד, והפך למונח ולמושג המגלם את שאיפת השאיפות החסידית. ר' הלל מפאריטש (תקנ"ה– י"א מנחם אב תרכ"ד) לא היה רק גאון אדיר בתורת הנגלה ובפנימיות התורה, אלא מעל לכל – דמות המופת של ה'עובד'.

מהו 'עובד'? הלב הפועם של ר' הלל

בעולם המושגים החב"די קיימים שני טיפוסים מרכזיים: ה'משכיל' וה'עובד'. ה'משכיל' חורת על דגלו את העמקנות האינטלקטואלית, ההפשטה המחשבתית וההשגה המודעת האלוקית. אמנם בשביל להגיע להכרת האמת האלוקית, הוא מוכרח להתעסק בהתבוננות בעבודת התפילה, אך מטרתו בכל ה'עבודה' הינה ההשגה השכלית והתפיסה באמת האלוקית.

לעומתו, ה'עובד' – על אף שהוא מבין ומעמיק בחסידות כמו ה'משכיל' (ואף יותר מכך) – עמוד השדרה שלו אינו מסתכם בהבנה בלבד. לגביו, כל ההשכלות העמוקות ביותר בטלות ומבוטלות בפני האינסוף האלוקי, והוא מגיע מתוך תודעת עבודה, התבטלות מוחלטת וקבלת עול. הוא יודע שמטרת ירידת הנשמה והרצון העליון, היא שהאדם יעבוד את השם במוחו וליבו בצורה פנימית, ולכן הוא משקיע ומתמסר כל כולו לעבודת התפילה וההתבוננות, שאז האדם מגיע לעבודת השם פנימית עם אהבת ויראת השם.

אמנם בשביל ה'עבודה' שלו, הוא לומד ומעמיק בחסידות, אבל ההתרכזות והדגש שלו זה על עבודת השם האישית שלו, על תיקון מידותיו – כי זה הרצון העליון. מקובל מפי חסידים כי חברו הטוב והקרוב ביותר של ר' הלל, היה הגאון החסידי ר' יצחק אייזיק מהומיל. כפי שהגדיר זאת הרבי הריי"צ כשייחד את ההבדל בין שני ענקי החסידות: 'ר' אייזיק מהומיל ור' הלל מפאריטש.. שניהם משכילים בדא"ח [חסידות] ושניהם בעלי 'עבודה', אלא ההבדל הוא שר' אייזיק הוא 'עובד' שעיקרו 'משכיל', ור' הלל הוא 'משכיל' – שעיקרו 'עובד'!'.

הפנים המובהקות ביותר של היותו 'עובד' התבטאו בעבודת התפילה שלו. סדר יומו של ר' הלל התאפיין בתפילה באריכות עצומה שנמשכה שעות ארוכות. הוא לא סתם יצא ידי חובת תפילה; תפילתו הייתה עבודה פנימית יגעת, מתוך התבוננות מעמיקה ועמוקה במאמרי חסידות, בדביקות עילאית ובהשתפכות הנפש ממש. עסקו בתורה ובתפילה נמשך יום-יום עד קרוב לחצי היום, כאשר כל כולו שקוע בדביקות באלוקות, ורק לאחר מכן היה פותח את דלתותיו להדרכת חסידים ולעריכת עצות ברוחניות ובגשמיות.

מ'העילוי מחומץ' ועד להתקשרות החב"דית

ר' הלל נולד בשנת תקנ"ה לר' מאיר הלוי מאליסאוו, בעיירה חומץ, וכבר מילדותו נודע כ'העילוי מחומץ'. בגיל 11 כבר התחתן (ולכן כונה בחידוד חסידי 'חול המועד', שכן הייתה לו טלית עוד לפני שהיו לו תפילין), ובגיל 13 בלבד כבר היה בקי בש"ס, פוסקים ובכל כתבי האריז"ל, והתפלל בכוונותיו תוך הנהגת פרישות, צומות וסיגופים.

בתחילה הלך בדרכו של אביו ונסע לאדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל, עד ששמע חזרה על מאמר חסידות של אדמו"ר הזקן מפי ר' זלמן זעזמער – אירוע ש'תפס אותו' בעוצמה אדירה. מחשש מתגובת רבו, ברח ר' הלל והחל לעבור מעיירה לעיירה בעקבות מסעותיו של אדמו"ר הזקן. אולם, בכל מקום שהגיע – כבר הקדימו אדמו"ר הזקן ויצא את העיר, כך שר' הלל מעולם לא פגש אותו פנים אל פנים.

באחת הפעמים החליט ר' הלל להתחכם: הוא הגיע לעיירה מראש, התחבא תחת השולחן ממנו היה צפוי אדמו"ר הזקן לדרוש, והכין באמתחתו שאלה חמורה במסכת ערכין. כאשר נכנס אדמו"ר הזקן לחדר, פתח ואמר בניגונו הקדוש: 'האברך שיש לו שאלה במסכת ערכין – שיעריך את עצמו תחילה, ורק אחר כך יבוא וישאל'!.. ר' הלל זז ממקומו ועילפון נפל עליו. כשהתאושש, אדמו"ר הזקן כבר סיים את דרושו ויצא מן העיר. וכך, את אדמו"ר הזקן לא זכה לפגוש מעולם, אלא רק לשמוע את הד קולו.

זמן קצר לאחר מכן למד בספר ה'תניא' והתבטא בגלוי לב: 'בתחילה למדנו קבלה והיינו סבורים שאנחנו צדיקים גמורים! אחר כך הגיע לידינו ספר התניא וראינו שאפילו בינונים אין אנו עדיין.. ואז פשטנו הטליתות ופתחנו את הדלת שהייתה סגורה'.

שמעו של האדמו"ר הזקן, בעל ה'תניא', שרף את נשמתו. כשהיה ר' הלל נער, שמע את האדמו"ר הזקן דורש על מאמר חז"ל 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'. אותן מילים פילחו את לבבו. במשך שלוש שנים תמימות עבד ר' הלל על גופו ואיבריו להגיע לדרגה של 'טוב באמת', ורק לאחר הכנה זו דבק ונהיה לחסידו המובהק של אדמו"ר הזקן, ולאחריו אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה'צמח צדק', והיה מקושר אליהם בביטול מוחלט.

'גדול משפיעי חב"ד': הדרכה אישית ואהבת ישראל נפלאה

אדמו"ר האמצעי והרבי ה'צמח צדק' מינו אותו למשפיע ושלחו אליו בחורים להדרכה, עד שזכה להיקרא 'גדול משפיעי חב"ד'. לצד עבודת ה' הרוממת והדביקות העילאית, ר' הלל היה בעל לב זהב ואהבת ישראל יוצאת דופן. בשנת תקע"ח הוטל עליו על ידי אדמו"ר האמצעי (ומאוחר יותר חודש הציווי על ידי הרבי 'ה'צמח צדק') תפקיד ייחודי: לנסוע מידי שנה בחודשי הקיץ (אב ואלול) אל המושבות היהודיות החקלאיות באזור חרסון שבדרום אוקראינה.

באותן מושבות נידחות התגוררו אלפי יהודים עובדי אדמה פשוטים, מנותקים ממרכזי התורה. ר' הלל היה נוסע אליהם, מדריך אותם, מלמדם תורה, מקרב את לבבם ומלהיב את נשמתם. במסעותיו הקפיד במסירות נפש שלא לנסוע בכבישים שנבנו על ידי הצאר, והפגין שליטה עצמית מיוחדת בגופו – עד כדי כך שבליל שבת היה נרדם מעצמו בדיוק בזמן המיועד לשינה למעלה, וכשהייתה עגלתו מתקרבת לגשר היה מתעורר משנתו מאליה.

על זיכוך חומריות גופו יציב מעידה אמירתו המפורסמת של הרבי המהר"ש, שכאשר חסיד אחד התבטא שהוא נוהג בחומרא מסוימת כי הוא תלמיד של ר' הלל, השיב לו הרבי המהר"ש: 'ר' הלל זיכך את הטבע שלו במשך עשרים ושמונה שנים'!.. כמו כן התהלכה האמירה החסידית הידועה, כי לרבי ה'צמח צדק' היו 'שני חסידים וחצי', כאשר ה'חצי' כוון לר' הלל – שהיה בעצמו כחצי 'רבי' (מרוב ביטול והתקשרות מופלאה).

'מחיה מתים': המסע לעורר יהודים להתפלל באריכות

אמרו עליו בדרך צחות שהוא בגדר 'מחיה מתים' – לפי שמהי מיתה רוחנית? קרירות! כשאדם מתפלל או לומד בקרירות, זו מיתה, ור' הלל הפיח אש, חום והתלהבות חסידית בכל מקום אליו הגיע. באחד המסעות, עמד ר' הלל ברחובה של מושבה ואמר חסידות בפני קהל עצום. כשראה את כולם בוכים, שאל לסיבת הבכי. תושבי המושבה ענו בלב נשבר: 'אנו בוכים כי אנחנו אנשים פשוטים ואיננו מבינים מילה מדבריך העמוקים'. השיב להם ר' הלל ברכות: 'אני מדבר אליכם, יהודים! אל הנשמות שלכם אני מדבר – והנשמות שלכם מבינות הכול'.

אחד העניינים העיקרים שר' הלל היה מעורר את היהודים ומחזק את רוחם להתעסק בעבודת התפילה באריכות, שהרי זה מיסודות חב"ד המרכזיים. וכפי שהרבי הריי"צ מספר: 'החסיד ר' הלל [מפאריטש] היה נוסע בערים ובעיירות ומעורר להתפלל באריכות. אימרה של החסיד ר' הלל הייתה משפיעה רבות, והחלו 'להתפלל' אברכים ובעלי בתים פשוטים. חנוונים ובעלי מלאכות.

בבית המדרש נהיה אור. כעבור שנה, כאשר החסיד ר' הלל בא שוב לאותו מקום ונכנס אליו אחד שההתעוררות של החסיד ר' הלל פעלו עליו, ושאל: נו, ומה אם אני כבר מתפלל באריכות, כאשר על אחרי התפילה אין זה פועל?! אמר לו החסיד ר' הלל: זה כן פועל, יש לכל הפחות בפני מי להתבייש'.. (ספר השיחות תש"א עמוד מו).

'חותם של אמת': הניגון החסידי וההתבטלות המוחלטת

לצד גאונותו, פרישותו ועבודת התפילה שלו, ר' הלל היה 'בעל מנגן' מופלא ומלחין חסידי. בין היתר הלחין ניגוני חב"ד עמוקים ולבביים הידועים בסגנונם הלוהט. בניגוניו יש חותם ברור שניכר שזהו 'ניגון של ר' הלל'. ר' הלל נהג להשמיע לתלמידיו סיפורים מזקני החסידים תוך שילוב ניגונים בין הדברים. הוא רשם את כל אשר שמע מרבותיו והוסיף ביאורים מקיפים וסדר הגיוני, כשהוא מתנהג בתכלית הענווה והשפלות.

על אף גאונותו העצומה, דביקותו הנעלה ויכולת הנגינה שלו, נהג בעצמו בענווה ובשפלות מוחלטת. ברגע שנכנס למחיצת רבותיו, התבטל כליל, כפי שמתואר: 'כיוון שנכנס למחיצת רבותיו מיד נתייצב בפניהם ביראה ופחד.. שואל ודורש מהם עצה בכל דבר.. כאילו הוא עצמו קוטל קנים שלא נגה עליו אור הדעת'.

בשנת תרכ"ד, בהיותו בעיר ניקולייב, חל 'תשעה באב' ביום חמישי. ר' הלל צם והרגיש חולשה רבה. לאחר הצום תמה על הרבנים שלא אסרו עליו לצום, וביקש שיעבירו אותו במהירות לעיר חרסון – שכן נהג שלא לצאת לדרך ביום שישי. לפני חצות היום של ערב שבת הגיע לחרסון, וביום השבת, י"א מנחם-אב תרכ"ד, החזיר את נשמתו לבורא ונטמן בחרסון.

ראשי פרקים מפורטים מתולדות חייו נרשמו על ידי הרבי עצמו, ונדפסו בראש ספריו של ר' הלל – סדרת הספרים 'פלח הרימון' על חומשים בראשית ושמות (בהוצאת קה"ת). ר' הלל הותיר אחריו מורשת אדירה וכתבים עמוקים, אך מעל לכל הותיר את אותה דמות מופת נצחית: חסיד שכל כולו 'עבודה' בתפילה בדביקות לאורך שעות, זיכוך הנפש ואהבת ישראל יוצאת דופן.