לחצו כאן לתרומה
מה אירע באותה התוועדות 'שמחת תורה' היסטורית שגרמה לתלמידי הישיבה לפרוץ בבכי תמרורים, ומהי הברית שנכרתה באותו מעמד מרגש עם כל אחד מאיתנו? • בעקבות הוראתו של הרבי לפרסם וללמוד מחדש את שיחת הרבי הרש"ב שנאמרה בחג 'שמחת תורה' תרס"א (כפי שפרסמנו באתרנו) – מגישה מערכת אתר 'חב"ד לייב' את קונטרס 'כל היוצא למלחמת בית דוד' המלא, המוגדר כמאמר נבואי וכמורה דרך לדורות, כשהוא מחולק לפיסקאות ומסוכם, בעריכה נגישה לקריאה • לכתבה המלאה
☚ פקודה בוערת לדור השביעי: נצחיותה של שיחת 'כל היוצא למלחמת בית דוד'
הקונטרס הנבואי שזעזע את עולם החסידות
מעטים המאמרים בדברי ימי החסידות שזכו להגדרות כל כך נדירות מפי רבותינו נשיאנו: 'מאמר נבואי', 'מורה דרך לדורות' ו'טכסיס הקרב של המשיח'. כשלוש שנים לאחר הקמת ישיבת 'תומכי תמימים', בהתוועדות שמחת תורה שנת תרס"א, עמד הרבי הרש"ב מלוא קומתו, הכריז על גיוס כללי ל'צבא בית דוד', וכרת ברית עולם עם התמימים בכל הדורות – אלו שהיו שם, ואלו שלומדים כיום!
בשיחה נדירה ומסעירה זו, פורס הרבי הרש"ב את תוכנית העבודה המלאה:
- • מהו ה'גט כריתות' שכל חייל במלחמת בית דוד חייב לכתוב?
- • כלי הנשק הבלעדיים: הדרך המדויקת לפגוש את נותן התורה דרך אריכות התפילה והתבוננות.
- • וסוד כוחה של ההתוועדות החסידית: מדוע אימרה אחת של מלמד צולע פעלה יותר משמונה שנות 'יחידות'?
לרגל הימים הזכאים, מערכת אתר 'חב"ד לייב' גאה להגיש את הקונטרס ההיסטורי 'כל היוצא למלחמת בית דוד' בגרסה מרהיבה, מוגשת מחדש, מחולקת לפיסקאות ומלווה בכותרות עזר המנגישות את עומק המאמר לכל נפש.
אל תפספסו את השיחה שתשנה לכם את הסדר בעבודת ה'!
בשיחת קודש מיוחדת מיום ט"ו אלול תשמ"ט, עורר הרבי על החשיבות המכרעת שבהדפסתה מחדש ובלמידתה של השיחה היסטורית מאת הרבי הרש"ב בעניין 'כל היוצא למלחמת בית דוד'. הרבי עמד על הטבע האנושי שבו דבר הנדפס מחדש מעורר חביבות וחידוש גמור, וקרא לכל אחד ואחד לפעול באופן של 'כפליים לתושייה' מכאן ולהבא, כדי לתרגם את מטרתה ותכליתה של הישיבה למעשה בפועל ממש.
וכך התבטא הרבי:
'ידועה השיחה של כבוד קדושת אדמו"ר נשמתו עדן (שנמסרה ונדפסה עוד הפעם על ידי כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו) בענין 'כל היוצא למלחמת בית דוד'.. כדאי ונכון שידפיסו עוד הפעם שיחה הנזכרת לעיל, אשר, מטבע בני אדם שדבר הנדפס מחדש (אף על פי שנדפס בעבר) יש בו מעין החביבות דחידוש גמור, ובפרט שמאז שנדפסה ונתפרסמה שיחה זו בשנים שלפני זה, נעשה הפסק הכי גדול (מאיזו סיבה שתהיה) בקריאת ולימוד השיחה, ועל אחת כמה וכמה בלימוד המביא לידי מעשה.. [כאן חייך הרבי שליט"א ואמר]: אין צורך לדבר אודות ענין שהיה שלא כדרוש, כי אם שמכאן ולהבא ישתדלו באופן ד'כפליים לתושיה' בכל הקשור לקיום דברי כבוד קדושת אדמו"ר נשמתו עדן אודות תכליתה ומטרתה של הישיבה'.
(שיחת ט"ו אלול תשמ"ט).
בעקבות כך ולרגל הימים הזכאים בהם נאמרה השיחה, בחג שמחת תורה, מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה בהמשך הכתבה את הקונטרס המלא, עם חלוקה לפיסקאות וכותרות.
סיכום ומהלך המאמר הנבואי
במלאת שלוש שנים להקמת ישיבת 'תומכי תמימים', בהתוועדות שמחת תורה שנת תרס"א, נשא הרבי הרש"ב שיחה היסטורית שהוגדרה לימים על ידי בנו, הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו, כמאמר נבואי וכמורת דרך לדורות. ההתוועדות נפתחה בהקבלה עמוקה בין הישיבה לכרם ה', כאשר הרבי הגדיר את שלוש השנים הראשונות לקיומה כשיעור 'ערלה' ברוחניות. על אף ההישגים הלימודיים והעלייה במעלות התורה, פירות אלו נגעו בגאווה, ביישות ובמחשבה של 'החזקת טובה לעצמו', דברים שאינם ניתנים לפדייה ודורשים ביטול מוחלט וטהרת הלב. הדברים עוררו התעוררות תשובה עצומה ובכי נפש בקרב התלמידים, אשר פתחו את השער אל השנה הרביעית – שנת ה'רבעי', שבה הפירות מועלים לקדושה ומוקדשים בביטול גמור לה'.
שיאה של ההתוועדות הגיע במעמד מרגש וחסר תקדים של כריתת ברית לעבודה במסירות נפש. הרבי הרש"ב נעמד מלוא קומתו והכריז על ברית עולם עם תלמידי הישיבה בכל הדורות – אלו הנוכחים במקום ואלו שילמדו בה בעתיד. מטרת הברית הייתה לצאת ל'מלחמת בית דוד' ללא פשרות וללא ויתורים, כנגד רוחות הכפירה, חברת מפיצי ההשכלה והקרירות שפשתה ברחוב. הרבי ציין כי הישיבה היא הרפואה שהקדים הקדוש ברוך הוא למכה, והבטיח כי תלמידי התמימים הם שינצחו במערכה, יביאו להפצת המעיינות חוצה ויכשירו את העולם לביאת המשיח.
כדי לנצח במלחמה זו, התווה הרבי הרש"ב את טכסיס הקרב הייחודי ואת קווי הדמות של 'איש הצבא'. הלוחם ב'מלחמת בית דוד' נדרש לכתוב 'גט כריתות' לתאוות הגשמיות ולנוהגים הבעל-ביתיים, ולהצטייד בכלי הנשק הרוחניים – לימוד נגלה בעיון עמוק לצד לימוד החסידות והתבוננות בהשגה אלוקית בעבודה שבלב. הרבי מדגיש כי הלימוד חייב להיות 'אדעתא דנפשיה', באופן שהחסידות משנה את הלומד ולא נשארת כפלפול שכלי בלבד, תוך התקשרות פנימית וחיות דקדושה באריכות התפילה, ושרק על ידי ההתבוננות בחסידות באריכות התפילה ניתן לפגוש את נותן התורה.
בסיומה של השיחה הוסבר הסדר הנכון בעבודת השם ובתיקון הזולת, המורכב מהכאה וביטול כללי של הרע ולאחריו עבודת בירור פרטנית המעלה את ניצוצות הקדושה. דרך סיפורים חסידיים על אדמו"ר הזקן, הבעל שם טוב ודמויות הוד ממעשי החסידים, הוחדרה החשיבות של התוועדות חסידית הפועלת ביטול אמת, ומעלת העבודה הפשוטה והתמימה. המאמר נחתם בברכה ובביטחון כי באמצעות תלמידי התמימים ועבודתם במסירות נפש תיקוים הכוונה העליונה של עשיית דירה בתחתונים וגילוי אורו של משיח צדקנו.
אתר 'חב"ד לייב' מגיש את קונטרס 'כל היוצא למלחמת בית דוד' המלא ללימוד >>
מורת דרך לדורות: שיחת-המאמר הנבואית של הרבי הרש"ב בשמחת תורה תרס"א
בשמחת תורה תרס"א התוועד הרבי הרש"ב עם קהל אנ"ש והתמימים. בעת הסעודה, אמר הרבי שתי שיחות, בשיחה הראשונה דיבר על מעלת עבודתו הפשוטה של חסיד בעל קבלת עול. בשיחה השנייה שהופנתה אל תלמידי התמימים, האריך הרבי בדברים מפליאים ומלהיבים על דבר תפקידם של תלמידי התמימים בזמנו ובזמן שעתיד לבוא.
בשיחה זו השנייה – שהוגדרה בפי הרבי נשיא דורנו כמאמר נבואי – השתתפו תלמידי התמימים במאורע מפליא ומיוחד, מאורע שיש לו מקום נכבד בתולדות דברי ימי החסידות: 'כריתת ברית' – 'לעבודה במסירות נפש לתורה ויראת שמים ועבודה שבלב, בלי ויתורים ובלי פשרות'.
וכך כותב הרבי הריי"צ: השיחה הקדושה 'כל היוצא למלחמת בית דוד' היתה מורת-דרך לאותו דור תלמידים בישיבת תומכי תמימים, שהביאה בעזת השם יתברך את הפירות הטובים ביותר בלימוד הנגלה ובעבודה שבלב בהנהגות טובות.
מנהל פועל ודין פירות הכרם: שלוש שנות ערלה בישיבה
בתחילת ההתוועדות פנה כ"ק אדמו"ר נ"ע [הרבי הרש"ב] אל בנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, ששימש כמנהל פועל של הישיבה, ואמר: בערב ראש השנה זה, מלאו שלש שנים מאז ערב ראש השנה תרנ"ח בבואי מה"אוהל" כשמסרתי בידך את ההנהגה של ישיבת "תומכי תמימים" ומניתי אותך כ"מנהל פועל" בכל הענינים הרוחניים והגשמיים של הישיבה. עם ישראל הוא ארץ חפץ של הקב"ה שבו הטביע את כוח הצמיחה בגילוי אורות תורה ומצוות ועבודה שבלב. ישיבה נקראת "כרם ה'" ובו גדלים אילנות עושי פרי.
מדיני הכרם שאין ליהנות מהפירות שמחו בשלשת השנים הראשונות לנטיעתו. הפירות של שלשת השנים הראשונות, מבלי להתחשב בטיבם, הנם ערלה ואסורים בהנאה. הפירות של השנה רביעית הם רבעי, הפירות מותרים בהנאה אלא שיש לפדותם.
לכרם ה' של ישיבת "תומכי תמימים", מלאו ב"ה שלש שנים, במשך שלש שנים אלו צמחו בכרם זה, בלי עין הרע, פירות טובים. ברם, מבלי להתחשב בטיבם הנם פירות ערלה שאסורים בהנאה. הפירות אמנם טובים, למדו הרבה נגלה ולמדו היטב. בישיבות הליטאיות היו מכתרים אותם בשבחים מבהילים, עילויים, תלמידי חכמים גדולים, גאונים, וכדומה. למדו הרבה חסידות ומבינים חסידות, יש גם כאלה העוסקים בעבודה שבלב. הפירות הם די טובים, אבל הנם פירות ערלה, זה מריח בגאווה, בגסות הרוח ועל כולם בהחזקת טובה לעצמו.
הדין הוא שפירות ערלה אסורים לעולם. אף לאחר שעברו שלשת שנות הערלה, ולא מועילה בזה פדיית הפירות כפי הדין בפירות השנה הרביעית. גאווה וגסות הרוח וכן החזקת טובה לעצמו הבאה מלימוד התורה מהתעסקות בעבודה שבלב – הם ערלת הלב ואי אפשר לפדותם, היינו לטהרם או להכשירם באיזה טעם שיהיה. הפירות שיש בהם ערלת הלב הרי מבלי להתחשב בטיבם, אסורים הם בהנאה לעולם.
הביטול על ידי הדמעות והמעבר לשנת הרבעי
פירות ערלה אין להם תקנה אחרת מאשר ביטול והעברה מן העולם. הביטול והעברה באים על ידי תיקון חצות, שדמעות מכבסות, כפי שהסבא, הרבי האמצעי, מסביר את הענינים של "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה", וי"היתה לי דמעתי לחם יום ולילה" – בספרו "דרך חיים".
כעת באה השנה הרביעית בכרם ה' של ישיבת "תומכי תמימים". הפירות של השנה הרביעית הנה בזמן הבית היו צריכים להעלותם לירושלים, ובזמן הגלות צריכים לפדותם ואת המטבע בה פדו את פירות הרבעי יש לזרוק לים או לשחקה ולפזרה. פירות רבעי מותרים בהנאה לפי אחד משני התנאים: א) להעלות לירושלים, וירושלים היינו יראה-שלום. ב) לפדות את הפירות ולבטל את מטבע הפדיון בביטול גמור.
כשדיבר הרבי הרש"ב בענין פירות ערלה, פרצו כמה מהתלמידים בבכי, דמעות תשובה זלגו מעיניהם – דבר שעשה רושם חזק ביותר על כל שאר הנוכחים. רושם חזק מיוחד עשו דברי קדשו הבאים של הרבי: מובטח לי – וידוע ההבדל בין "בטוח" ל"מובטח" – שתלמידי "תומכי תמימים" באשר יהיו – ובארבע פינות העולם יפוצו-יגשימו בפועל ובמסירות נפש את הכוונה העליונה של "יתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
מעמד כריתת הברית לצבא "תומכי תמימים"
כאן פנה כ"ק הרבי הרש"ב לבנו הרבי הריי"צ, ואמר לו: מנהל פועל העמד את צבא "תומכי תמימים", ברצוני לשתות אתם "לחיים" לרגל כריתת הברית לעבודה. הרבי הריי"צ העמיד את תלמידי התמימים, ובראשם את המשפיעים והמשגיחים, ואז עמד הרבי הרש"ב מלוא קומתו, פנה אל תלמידי התמימים ואמר:
תלמידי ישיבת "תומכי תמימים", הלומדים כיום בכל המערכות ואלה שילמדו בה במשך הזמן והזמנים, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה – הנני כורת אתכם היום ברית, ברית השתתפות לעבודה במסירות נפש לתורה ויראת שמים ועבודה שבלב, בלי ויתורים ובלי פשרות, יקוב הדין את ההר, יקוב הדין של הצמצום הראשון את ההר של חברת מפיצי ההשכלה.
"הקב"ה בורא רפואה קודם למכה", הקב"ה הקדים הרפואה של התייסדות "תומכי תמימים" למכת המלמדים של חברת מפיצי השכלה, מובטח לי ש"תומכי תמימים" תחזק על חברת מפיצי השכלה והכפירה והמצות שהם מפיצים, אשר תלמידי ה"תמימים" עתידים לתקן.
ניגון ארבע הבבות: עת רצון גדולה לתשובה
לאחר מכן ציווה הרבי הרש"ב להכריז שיכינו את עצמם לשיר את ניגונו של רבנו הזקן בן ארבע הבבות בהתאם למה שדובר שניגון מרומם ומקשר, ביחוד ניגון המכוון כנגד ארבע אותיות שם הוי' וכנגד ארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה הפרטיים וכנגד עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה הכלליים. והמשיך הרבי: הסבא, הרבי הצמח צדק, אמר על ניגון זה: כל האומר שמועה בשם אומרה יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו.
אבי, רבי – הוד כ"ק אאמו"ר מוהריי"ש צוקללה"ה נבג"מ זי"ע – אמר בשעה ששרים את ניגונו של רבנו הזקן בן ארבע הבבות, הוא זמן מוכשר לתשובה, שכן עת רצון אז למעלה, וחסידים יודעים מה פירוש עת רצון, הרי הצד השווה שבהן שהשעה היא שעת עת רצון. הרבי הרש"ב החל לשיר את ניגונו של רבנו הזקן בן ארבע הבבות וכל הנוכחים ליווהו בהתלהבות והתעוררות רבה נעדרת התפעלות חיצונית, כל אחד היה מכונס ועסוק בעניני עצמו, בעבר, בהווה ובעתיד שלו. ה"זאל" הגדול הפך למצב רוח של "ונתנה תוקף" ביום כיפור.
כל היוצא למלחמת בית דוד: גילוי המשיח והפצת המעיינות
כשסיימו לנגן, פנה הרבי לעבר תלמידי התמימים ואמר: תמימים! "כל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט כריתות לאשתו". "בית דוד" זה גילוי של משיח בן דוד. כפי הידוע מעליית הנשמה שהייתה לבעל שם טוב, בה היה בהיכל המשיח ושאלו: "אימתי קאתי מר?" ומשיח ענה לו: "לכשייפוצו מעיינותיך חוצה", כשמעיינות תורת הבעל שם טוב ודרכי עבודתו יפוצו בעולם, אז – אתה. ביאת המשיח תלויה במדה מרובה ב"ייפוצו מעיינותיך חוצה". שכן, הפצת המעיינות תביא לביאת המשיח, שזהו "בית דוד", גילוי אורו של משיח בן דוד.
ברם, ל"בית דוד" יש מלחמות. אף ש"רוח אלקים מרחפת על פני המים – זה רוחו של משיח", שבכוונת הבריאה היה, שהנהגה הגשמית בעולם תהיה ברוחו של משיח, אבל בגלל חטא עץ הדעת וחטא הדורות שהיו מכעיסין לפניו יתברך, זקוק העולם לתיקון על ידי עבודה, ובגמר הבירורים יהיה ב"ייפוצו מעיינותיך חוצה" משום הקדמה לביאת המשיח.
"ששית אלפי שנין הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח". שני אלפים תורה היו צריכים לתקן את שני אלפים תהו, היינו לברר את הניצוצות של שבירת הכלים דתהו. לאחר מכן שני אלפים ימות המשיח, גילוי המשיח והאלף הששי בכלל הם עקבות משיחא. והיובל בו משיח בן דוד בא הוא הזמן של "חרפו אויביך ה' חרפו עקבות משיחך".
שתי הדרגות של חרפות עקבות משיחא
לבי כבד עלי בגין חברת מפיצי השכלה, שזה שנים רבות מעלילים עלילות בממשלה על "חדרי" ישראל ומוריהם, רוצים הם – היה לא תהיה – לעקור מן השורש את ה"חידר" וה"מלמד" היהודי, ולטמא ר"ל מוחותיהם של ילדי ישראל בכפירה בה' ובתורתו על ידי המורים האפיקורסים שלהם ומשלחת מלאכים רעים, המורים של החרדים המסוכנים.
הריני שונא אותם כולם, "תכלית שנאה שנאתים", ולבי דווה עליהם. אבל בטוחני, שאני רואה את השינוי המר לרע ואת הצרות שהם ימיטו ויביאו על כלל ישראל, ולאחר מכן את הסוף המתוק של יובל עקבות משיחא, שיביא את ביאת המשיח. ברם, בתקופת היובל של עקבות משיחא צריכים לעבור את מלחמת בית דוד.
לומד אני את המאמר: "אם ראית דור אחר דור מחרף – צפה לרגליו של משיח, ומאי טעמא אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך, ומה כתיב בתריה ברוך ה' לעולם אמן ואמן". "אם ראית דור אחר דור מחרף" – הדור הראשון המחרף הם מורי בתי הספר והחדרים המסוכנים של חברת מפיצי השכלה, שיחנכו את דור המחרפים ומגדפים השני שיביא את חבלי משיח בעולם ובישראל. ועל כך צריכים למלחמת בית דוד, לחזק את האמונה בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו ולהקל את חבלי משיח.
שתי דרגות ברע של עקבות משיחא: הדרגא הראשונה ב"אויביך ה'" אנשים שהם אויבי ה', אלה הם האפיקורסים הקשישים, המשכילים, חברי מפיצי השכלה, המורים האפיקורסים של החדרים המסוכנים, ותלמידיהם אלו הדור השני של מחרפים שהם כולם אויבי ה' וכל ענינם לחרף את ה' ותורתו. הדרגא השניה הם אנשים שחושבים בענין של "עקבות משיחך". "אויבי ה'" אינם מאמינים בהשי"ת ואינם מאמינים בתורת ה', לועגים ממצוות ה' בכלל, ומאמונה בביאת המשיח בפרט, ואילו הדרגא השניה הם אנשים שבדרך כלל מאמינים בה' ובתורתו, אלא שאמונתם נעדרת קדושת התורה.
ישנם כאלה, המאמינים בגאולה בכוח עצמי, כדוגמת החברה חדשה, המהפכים את הפסוק "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס", ואומרים שאת נדחי ישראל הם יכנסו והם יהיו בוני ירושלים. הלואי שלא יגרמו ח"ו לחורבן רוחני וגשמי חדש, והשי"ת ישמרנו מהם ומהמונם. בדרגא השניה שהם "חרפו עקבות משיחך" ישנם כמה וכמה סוגים שונים, עד לבני תורה, אלא שנחלשים הם באמונת הגאולה. הם אף מסבירים זאת בטעמים של יראת שמים, אבל באמת זוהי חלישות אמונה בביאת המשיח.
כלי המלחמה: פנימיות התורה והאיתן שבנפש
לאחר שהרבי ביאר באריכות באלו שני סוגי אויבים על תלמידי התמימים להלחם, התמקד הרבי להבהיר מה הן כלי המלחמה בהן יש להשתמש כדי לנצח במלחמה זו. וכה היו דבריו: מלחמת בית דוד יש לה טכסיס מיוחד עצמי "לא בחיל ולא בכוח כי ברוחי". חיל וכוח הם מוסר ותוכחה, ורוחי – פנימיות התורה, חסידות, השגה אלקית ועבודה שבלב.
ללמוד נגלה בעיון רב, לדעת כל סוגיא בכל פרטי סברותיה, דבר דבר על אופנו, החל מיסוד-רמז ההלכה בתורה שבכתב, וכפי שההלכה מופיעה בקיצור נמרץ במשנה ולאחר מכן כפי שהענין מוסבר באריכות הפלפול בגמרא ומתפרש ברש"י ובשיטות התוספות, יש להתעמק בסגנון לשונו של הרמב"ם, בחידושי הרשב"א, לדעת כיצד מופיעה ההלכה ב"טור" וב"בית יוסף" ולהתעמק בסגנון לשונו של רבנו הזקן בשולחנו.
ולאחר כל זאת צריכים לדעת שכל זה הוא רק גליא שבתורה, ולגליא זו יש פנימיות, והפנימיות היא החיות של הגליא, ואילו ההנחה האמיתית של השגה אלקית היא רק בעבודה שבלב. "תמימים" הם אלה שצריכים לשרת במלחמת בית דוד, הם הנם אלה שצריכים להציל את כלל ישראל ביובל עקבות משיחא מידי אויבי ה', חברת מפיצי השכלה ותלמידי החדרים המסוכנים ותלמידי תלמידים, מחרפי ה' ומחרפי עקבות משיחך. היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו.
הסדר בגשמיות הוא שעל איש הצבא להיות בריא, לא רק שלא יהיה בעל מום, כי אם בריא אולם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, שכן, כדי שאיש הצבא יוכל להיות בן חיל – עליו להיות בריא, כך הסדר בגשמיות ומכל שכן ברוחניות. על איש הצבא שזקוקים לו למלחמת בית דוד, להיות בריא. לא מספיק אברים שהם רמ"ח מצוות-עשה, ושס"ה גידים שהם שס"ה מצוות לא-תעשה, עליו להיות בעל כוח וחזק בעבודת השי"ת וביראת שמים.
חסידות קוראת לחזק זה בשם "איתן". איתן פירושו חזק וקשה. בחזק ישנן כמה דרגות – חזק וחזק יותר, ואילו בקשיות אין דרגות, זה קשה שאין קשה הימנו, זאת אומרת שהקשיות ביראת שמים היא במידה כזו שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו בתורה ועבודה, היינו בעל מסירות נפש אמיתי, ושום מניעות ועיכובים ונסיונות לא יפריעוהו בעבודתו. איש צבא כזה הנו בן החיל במלחמת בית דוד שיכול להציל – ואכן יציל – את מצב בני ישראל מידי אויבי ה' וחרפי עקבות משיחך, על ידי הרבצת התורה ביראת שמים ועל ידי התעוררות לתשובה.
כדי להיות איש הצבא במלחמת בית דוד, מן ההכרח לכתוב בתחילה גט כריתות לכל הדברים הגופניים, לכל נוהגי האדם הבעל-ביתי, ולהתמסר להנהלת "תומכי תמימים", המחנכת ומדריכה אנשי צבא לקראת מלחמת בית דוד. רז"ל אומרים שלפני ביאת המשיח יהיו חבלי משיח. חבלי המשיח יהיו הן בגשמיות והן ברוחניות. ולפי תיאורי רז"ל יהיה הזמן ההוא מאויים מאד.
תמימים! הנחות ורוח העולם, אף של שומרי תורה ומצוה, הינן קרירות ומריחות בכפירה, שכן בין קרירות לכפירה מחיצה דקה ביותר, ואלה שלא זכו, ומסוממים בגאוה מחידושי התורה שלהם, מוצאים כמה מאמרי חז"ל המקררים את עצמם ומקררים גם את האחרים בפשטות של תורה, באמרם שתורה יש ללמוד מתוך פשטותו של השכל האנושי. כתוב "כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא". אלקות היא בחינת אש שלהבת, ללמוד ולהתפלל צריכים מתוך התלהבות הלב, שכל עצמותי תאמרנה דברי ה' בתורה ובתפילה.
בשעה שחסיד לומד תורה צריך להיות חקוק במחשבתו הפנימית, שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך ובכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה, אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיעה, לחסיד היתה יראת הכבוד האמיתית כלפי נותן התורה ברוך הוא, שחש והרגיש בתורה. כשחסיד התפלל, היו חקוקות בפנימיות מחשבתו המלים "דע לפני מי אתה עומד". בבתי כנסת מסויימים רשום על עמוד התפילה "דע לפני מי אתה עומד", שהעומד ידע לפני מי הוא עומד, בבתי כנסת חסידיים אין מלים אלו רשומות על העמוד, כי אם חקוקות במוח ולב.
עניית אמן, אמן יהא שמיה רבא, ואמירת ברוך הוא וברוך שמו – הן בעיניו של חסיד עולם ומלואו. על החסיד להרגיש ולחוש ואכן הוא מרגיש, את הייה-ל מלך נאמן" שזה הנשמה של ה"אמן", על החסיד להרגיש ולחוש, ואכן הוא מרגיש, את פירוש המילים של "ברוך הוא" זה "אתה הוא", ו"ברוך שמו" זה שם הוי' שלפני הצמצום, ובהתבוננות זו שהיא ההשגה של "ברוך הוא וברוך שמו" משיג החסיד את היתרון שבעניין "ברוך הוא וברוך שמו" לגבי העניין של "אתה הוא הוי' לבדך".
כל אלה שלמדו ולומדים בהעמקת הדעת אדעתא דנפשיה, לא כדרכם של חסידים בעלי בתים ששותים קפה או ציקוריה בשבת בבוקר וחטופים מבט ב"תורה אור" או ב"לקוטי תורה" ושוכחים על מאמר הרשב"י ע"ה "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות" וכן שוכחים על המאמר הידוע "כל האומר דבר בשם אומרו יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו".
כשלומדים "תורה אור" או "לקוטי תורה" – הרי שפתותיו של רבנו הזקן, של הרבי האמצעי ושל הסבא הצמח צדק דובבות בקבר. בשעה שלומדים "תורה אור" או "לקוטי תורה" הנה בעלי השמועה, הרבי הזקן, הרבי האמצעי, והסבא הרבי הצמח צדק, עומדים על ידו. ואף לפחות שבפחותים שבעדת החסידים לא תהיה גסות כזו לשבת ולשתות קפה בשעה שנשמות קדושות של הרביים הקדושים עומדות לידו.
בעלי הבתים החסידיים אינם אשמים כלל, לסביבה הקרה של עולם "מצות אנשים מלומדה", השפעה רעה עליהם, שכל דבר מתקרר אצלם, לומדים בקרירות, מתפללים בקרירות, מנגנים בקרירות, רוקדים בקרירות – ים הקרח, הכל קרוש אצלם, ואף הדופק החסידי דופק בהם בחלישות ובחצי עלפון. חסידות יש ללמוד בחיות, אמנם בלי רעש חיצוני, בלי קולי קולות, אבל בחיות פנימית, שלא רק שהוא חי בעניין ובהשגה האלקית שהוא לומד, כי אם העניין חי בו.
עיקר ענינו של לימוד החסידות הוא, שהלימוד יהיה אדעתא דנפשיה, הוא לומד חסידות לשם עצמו ולא לשם החסידות. ישנם שוטים הלומדים חסידות בגלל חסידות, הם חושבים את עצמם למבינים, למדו כמה עשרות מאמרים ומפטפטים על שדות ויערות קדחים, בסברות-בטן פרועים הם מסבירים ענינים חסידיים. כללו של דבר שהם לומדים חסידות, זאת אומרת, שהחסידות תהיה חסידות, ולא שהם יהיו חסידים. לימוד החסידות האמיתי שהלימוד יביא את הלומד להיות חסיד – הוא מהם והלאה.
בעלי ההבנה המוטעה, שכוונתם בלימוד החסידות אינה אלא לשם ההבנה בלבד של עניני השגה אלקית ולא לשם עבודה, הנה לבד זאת שהם נשארים עמי-הארץ בלימוד החסידות ובידיעת החסידות – הם גם ירתי תרתי גיהנם בזה ובבא. אני שונא אותם ומרחם עליהם. אני מבקש את השי"ת שיעורר רוח ממרום שיחזרו בתשובה – בתשובת המשקל, ואלה שעושים זאת בשאט נפש ומחזיקים בשטותם – לא יאבה ה' סלוח להם כי הם מחללים את קדושת החסידות. חסידות צריך אדם ללמוד בשביל עצמו, שהחסידות תלמד אותו כיצד להיות ירא שמים באמת וכיצד להיות עובד ה' באהבה וביראה, ולהתנהג בכל הענינים במדות טובות כפי שהוא על פי תורה.
אלה שלומדים חסידות אדעתא דנפשיה ובהעמקת הדעת יודעים את ההבדל שבין הצמצום הראשון שאור אין סוף ברוך הוא צמצם את עצמו כביכול, לבין הצמצומים של סדר ההשתלשלות, שהצמצומים של סדר ההשתלשלות הם ענין של מיעוט, לפני הצמצום מאיר ריבוי אור ועל ידי הצמצום מתמעט האור, ממילא יוצא שכללות ענין הצמצום הוא ענין של מיעוט. ואילו הצמצום הראשון אינו בדרך של מיעוט כי אם בדרך של סילוק, שהאור שלאחר הצמצום הנו אור אחר לגמרי לגבי כללות האור שלפני הצמצום. זה ההבדל בין מיעוט לסילוק. מיעוט פירושו אותו מהות אור אלא שהוא במיעוט באיכות ובכמות ואילו סילוק פירושו שקיים הבדל בין מהות האור שלפני הצמצום לבין מהות האור שלאחר הצמצום.
בחסידות ישנם ביאורים והסברים שכליים על הענין של צמצום הראשון בכלל ועל ההבדל שבין הצמצום הראשון לבין הצמצום של סדר ההשתלשלות. כוונת המאציל ברוך הוא בצמצום הראשון היא, שנשמות ישראל ימשיכו, על ידי העבודה של תורה ומצוות, את אור אין סוף ברוך הוא שלפני הצמצום שלאחר הצמצום, ובכך היתרון בענין ההשגה של "ברוך הוא וברוך שמו" לגבי ענין ההשגה של "אתה הוא הוי' לבדך", שאתה הוא הוי' לבדך הוא אור אין סוף ברוך הוא שלפני הצמצום ובכל מקום היותו הוא נמצא במקומו כלפני הצמצום. ואילו "ברוך הוא וברוך שמו" הוא אור אין סוף ברוך הוא, היינו הוא והוי', איך שהוא לפני הצמצום בצירוף החידוש שאור אין סוף של הוא והוי' שלפני הצמצום נמשך שלאחר הצמצום על ידי העבודה התמה של אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בכוונה.
ביום בו מלאו לי חמש שנים – כ' מרחשון, תרכ"ו – הכניס אותי אבי – הרבי מוהריי"ש – אל הסבא – הרבי ה"צמח צדק" – לקבל ברכת קדשו. לאחר שבירך אותי, עמדתי בצד ושמעתי למה שהסבא דיבר עם אבי. אחד הדברים שאמר הסבא לאבי, היה:
הסבא, הרבי הזקן, אמר: הסבא, הבעל שם טוב ני"ע, הוא אברהם אבינו של חסידות. על אברהם אבינו כתוב שהיה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו, אברהם אבינו מסר את נפשו לקרב גם את הפשוט שבפשוטים לאלקות, וכך עשה גם הסבא הבעל שם טוב ני"ע. גם הוא היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו, ומסר את נפשו כדי לקרב אף את היהודי הפשוט.
על אברהם אבינו – אומר הסבא לאבי בשם סבו רבנו הזקן – כתוב "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה בא אברהם התחיל להאיר". עד אברהם אבינו היו גם כן צדיקים גדולים, ברם, היו אלה צדיקים של אפילה, אברהם אבינו היה הצדיק הראשון שהתחיל להאיר. עד לסבא הבעל שם טוב ני"ע היה העולם בבחינת בית אפל, במושבות בני תורה היה אור, ואילו אצל סתם בעלי בתים ויהודים פשוטים בפרט, היה העולם – בית אפל, ובא הסבא הבעל שם טוב והתחיל להאיר.
הסבא הבעל שם טוב ני"ע חצב חלונות בבית האפל של העולם. אמן – חלון, יהא שמיה רבה – חלון, ברוך הוא וברוך שמו – חלון, ובשיטה אמיתית זו שתפילתו ואמירת תהלים של היהודי הפשוט חביב ביותר אצל השי"ת – האיר הבעל שם טוב את הבית האפל של העולם באור אותיות התורה, התפילה והתהלים.
זאת שמעתי כשהייתי בגיל חמש. כעבור עשר שנים שמעתי מאבי הסבר נרחב על ענין האותיות שענינן הוא ענין האור, ויתרון המעלה של אותיות הדיבור, שדיבור מעורר את עצם הנפש, ככתוב "נפשי יצאה בדברו", הדיבור שלו עורר את הנפש שלי, וזה מה שאנו אומרים "וכל עצמותי תאמרנה". בדיבור מתבטא כל העצמיות. ברם, על הדיבור להיות בהתלהבות ובחיות פנימית של הי' אלקיך אש אוכלה הוא.
ההתלהבות בתורה ובתפילה הבאה מהמושג של הי' אלקיך אש אוכלה הוא, קיימת רק באלה שהם בבחינת זכה נעשית לו סם חיים, אלה שלא זכו קרירים בעצמם ומקררים גם את האחרים בפשטות של גליא שבתורה. קרירותם מקרישה ומחשיכה את המאור שבתורה.
המאור שבתורה שהוא ה"פנימיות" של גליא שבתורה – הנו הלבוש של הקב"ה נותן התורה יתברך. להרגיש את המאור שבתורה ולראות את נותן התורה יתברך, יכולים רק על ידי תפילה באריכות כשמתבוננים בהשגה אלקית, ובשעה שההשגה האלקית בה הוא מתבונן, מאירה בלבו, מעוררת אותו באהבה ויראה ומביאה אותו לידי פועל טוב, אז מגיעים למאור שבתורה וחשים את נותן התורה ברוך הוא.
לא הלמדן ואף לא הגאון הם הזוכים למאור שבתורה. אפשר שאדם יהיה למדן מופלג וגאון, מחדש חידושים בתורה, עם שפע של השכלה וסברות שכליות המבהילות את הרעיון, אבל אין לכך כל יחס ושייכות למאור שבתורה, אין לו כל ציור ב"נותן התורה" שכן כל העניין של אלקות הוא ממנו והלאה. את המאור שבתורה מרגיש ה"עובד", זה שמתפלל מתוך התבוננות בהשגה אלקית, לו יש הרגשה במאור שבתורה ולו ישנם כלי ההשגה וההשערה באלקות.
הדרכת העבודה: בין הביטול הכללי לבירור הפרטי
מתפקידם של ה"תמימים" לזכך את ההנחות המקובלות בעולם ולחמם את הרחוב היהודי הקריר. והזיכוך אינו בדרך של דחיה וביטול, כפי שזה נהוג בהתוועדות חסידים, שכן דחיה וביטול טובים הם לשעה בלבד וכהקדמה כללית לעבודת הזיכוך. כל עבודה זקוקה להקדמה, ביחוד העבודה של הנפש הבהמית וסייעתה זקוקה להקדמה חזקה, המתבטאת בהכאה הכללית המביאה לביטול כללי במהותה הכללית של הנפש הבהמית.
קורה, שהנגיד של העיירה, שאף שלא בפניו קוראים לו ר' יעקב נגיד, נכנס להתוועדות חסידית, והחסיד מאטיל הקבצן, המתפרנס ומתעסק באיסוף כספים עבור לחם לאביונים, מלביש ערומים וביקור חולים, פונה אל הנגיד ואומר לו: יענקל, בוא הנה, ומתיישב לידו, או כשתלמיד של הרב, העילוי הצעיר ר' אליעזר המחדש משקלוב, נכנס לבית מדרש חסידי ונתקל בכנופיה חסידית וראש המדברים הוא שלמה המלמד החסידי – שלמה דער געלער [הצהוב] – או לייבע צייטעס, ומתבטאים בחדווה רבה: פנו מקום ללייזערקע מחדש – פניה כזו מביאה את ההכאה הכללית בגסות הרוח של עשירות או בגאוה של ידיעת התורה.
ברם, לאחר הביטול הכללי צריך לבוא סדר של בירור פרטי, לברר את הטוב והרע שבעשירות, שכן מלמעלה נותנים לו האפשרות לעשות בעשירותו דברים טובים, להחזיק לומדי תורה, לתמוך בנצרכים, לתת גמילות חסדים ולחלק צדקה ביד רחבה, ויש להסביר לו את הזכות הגדולה שזיכו אותו מלמעלה שביכולתו לפעול גדולות ונצורות בחיזוק התורה ומעשים טובים בצדקה. זה הצד הטוב שבעשירות.
קיים אבל גם הצד הרע שבעשירות, וזהו ה"שמנת עבית כשית". העזות מה שעשיר יענה עזות. העשירות עושה אותו לסומא שאין הוא רואה את מהותו העצמית, עד כמה הוא שפל וגס. העשירות עושה אותו בעיני עצמו לחכם ולמדן, הוא מחפש לעצמו יחסים שונים ומביע דעה על הרב, על השוחט, על המלמד – איך יש ללמוד בחדרים או בישיבה.
הוא שוכח שהנו עם הארץ. דעתו בדברים אלה אין בה שום ממש. הוא בעצמו יכנה את העם-הארץ העני המתערב בעניני רבנות ובבעיות תורניות – בשם משוגע. ועל העם-הארצות שלו עצמו הוא שוכח לגמרי. למעשה הרי הוא אותו עם-הארץ כמו אותו העני, אלא שאת העני הוא קורא בשם משוגע ואת עצמו בשם חכם.
כן, מן הצורך ומן ההכרח להסביר לאותם עשירים המשתמשים בעשירותם שלא לפי הכוונה האמיתית לשמה נתן להם הקב"ה את העשירות, שעליהם לדעת את האחריות הגדולה המוטלת עליהם ואשר הם בעצמם מביאים לידי כך שהעשירות היא לרעתם.
אותם עשירים המנצלים את העשירות למטרות הנרצות, זאת אומרת להרבצת התורה, החזקת לומדי תורה, וגמילות חסדים – יש להם פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ואילו אותם עשירים שאינם מנצלים את העשירות למטרות הנרצות ולפי הכוונה האלקית לשמה ניתנה להם העשירות, הרי לא זו בלבד שאין להם הפירות של הקרן שהיא לעולם הבא, אלא יש להם הפירות של להאבידו לעולם הבא.
העשירים המנצלים את עשירותם בהתאם לכוונה האלקית, על תורה וצדקה – הם זוכים ומזכים את הרבים. ואילו העשירים שאינם מנצלים עשירותם בהתאם לכוונה האלקית, הנם חוטאים ומחטיאי הרבים, את כספם הם נותנים לחדרים המסוכנים בהם מחללים קדושת התורה, בהם המלמדים הם אפיקורסים שאינם לובשים ציצית, לועגים מדרשות חז"ל, עושים את החומש הקדוש לסיפורי סבתא ר"ל ומהנביאים הקדושים – לספר של לימוד שפה ר"ל.
המלמדים של החדרים המסוכנים והמלמדים של חברת מפיצי השכלה עוקרים את האמונה מילדי ישראל ונוטעים בהם שנאה לתורה וליהדות. אותם תלמידי החדרים המסוכנים בבתי הספר של חברת מפיצי השכלה יהיו עוכרי הדת וצוררי ישראל במידה מרובה יותר מאשר הפוגרומיסטים המסוכנים ביותר.
עשירות, היא אחת מהדברים שיש בהם אושר אחד ואסון מאידך גיסא, שנברא הקב"ה בעולמו, ומהווה הניסיון הגדול לאדם. כשיודעים מה לעשות בעשירות ומשתמשים בה להחזקת התורה ולצדקה שעל פי תורה – אשרי לו בזה ובבא, ואילו כשלא יודעים מה לעשות בעשירות ומשתמשים בה למה שאסור על פי תורה – אוי ואבוי לו.
אותו דבר גם ביחס ללמדן ולגאון המחדש חידושים. לאחר הביטול הכללי יש לברר את הטוב והרע שישנם בלומדות ובגאותנות ולהבהיר שעיקר ידיעת התורה הוא לדעת שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך ולזכור תמיד את נותן התורה.
שבעים פנים ושבעים אחור לתורה: מעשה בר' אלישע גאון
במסורתם של זקני החסידים, סיפור מעשה שאירע בימיהם בשנותיו הצעירות של רבנו הזקן: בוויטבסק חי למדן מסויים בשם ר' אלישע גאון הגאונים, חברו המובהק של ר' אברהם זלמן מביעשנקוביץ'. לר' אלישע זה היה מוקשה קושאי חמורה באחת מפיסקאות רש"י במסכת עירובין. כל למדני העיר התייגעו רבות בפירוק הקושאי, כל אחד הביע את סברתו ואילו אדמו"ר הזקן אמר את סברתו ורוב הלומדים הסכימו לה.
ר' אלישע היה דודו-זקנו של ר' ליב סגל, ואחד מאלה שבחנו את הגאון מליאזנא, אדמו"ר הזקן, בגיל ארבע עשרה שנה בשעה שר' ליב סגל, הנגיד הויטבסקאי הגדול ביותר רצה להשתדך עם ר' ברוך מואייסקואליק. ר' ברוך חי בחווית הנידוניה שלו, בקרבת מקום לליאזנא. כשהיה הרבי הזקן בגיל שש שנים ישב ולמד עם אחיו ר' מרדכי בגן הפירות, את הפסוק "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ" עם פירוש רש"י. ר' מרדכי לא יכל להבין כיצד אפשר לדעת איזו קרקע טובה יותר לזריעתם של פירות מסויימים.
הסביר לו אחיו, הרבי, את הדבר והמחיש לו בראיה ניצחת, שכן, אפשר לשמוע איך מעיינות המים זורמים באדמה, ומתחת לתל האבנים הלבן – אמר לו הרבי הזקן – עובר מעיין מים חזק. במשך הזמן פרץ המעיין דרך תל האבנים הלבן ונתהווה בריכת מים גדולה שכעבור מספר שנים, בשעה שפרצה מגפת הבהמות, הביאה בריכה זו ברכה וטובה רבה לכל העיירות בסביבה, וקראו לבריכה בשם "המעיין הלבן" [ביעלי רוטשעי].
כשהרבי נהיה חתנו של ר' ליב סגל, העריצוהו גאוני ויטבסק ור' אלישע בראשם, אך כל זה היה עד למאורע של הרש"י בעירובין. כשבלמדני ויטבסק הסכימו לפירושו של הרבי ברש"י, לא שבע ר' אלישע רצון כלל, שכן הוא למד את הסוגיא בפירוש אחר מאשר רש"י, וטען "וממדבר מתנה", ואשר כתר התורה מגיע למי שזוכה לכך, רש"י היה מפרש בדורו ואילו ר' אלישע פרוש וגאון – כך כינה את עצמו – הוא מפרש בדורו.
בויטבסק חי אחד מחסידי הבעל שם טוב, ר' אפרים אחיו של ר' משה ודודו של בעל "פרי הארץ", למדן גדול. פרנסתו של ר' אפרים היתה מגננות בה עסק הוא וילדיו. הוא היה בקי וחריף בנגלה ובקבלה ומראשי המדברים בין למדני ויטבסק. היה מפורסם למקושרו של הבעל שם טוב ואף מתנגדי שיטת הבעל שם טוב ני"ע חיבבוהו בגלל האמת שלו.
הייתה זו השנה הראשונה לאחר פטירת הבעל שם טוב ני"ע – תקכ"א – ור' אלישע תינה בפני ר' אפרים את תמיהתו: הייתכן הדבר לדחות את פירושו משום שרש"י מפרש אחרת, הרי גם בעלי התוספות מפרשים אחרת מאשר רש"י, הראב"ד מפרש אחרת מאשר הרמב"ם, וכשהוא – ר' אלישע – מפרש שלא כפירוש רש"י לא מקבלים את פירושו, הרי שבעים פנים לתורה?
ר' אפרים איש האמת ענהו בפשיטות: כתיב: "והנה מגילה עפה כתובה פנים ואחור", מדאיכא פנים איכא נמי אחור. רש"י ובעלי התוספות, הרמב"ם והראב"ד הנה פירושיהם, סברותיהם והאוקימתות שלהם הם משבעים פנים לתורה, ואילו הסברות, הפירושים והאוקימתות שלכם – ר' אלישע – הם משבעים אחור לתורה. כשלומדים תורה כפי שצריכים ללמוד, היינו בביטול, אז חידושי התורה שמחדשים הם משבעים פנים לתורה, ואילו כשלומידם תורה בישות וגסות הרוח, הנה חידושי התורה שמחדשים הם משבעים אחור לתורה.
גדולה שימושה מלימודה: כוחה של התוועדות חסידית
סדר העבודה, הן עם עצמו והן עם הזולת, הוא שלכל לראש צריך להיות הביטול הכללי שזה ההכאה הכללית בעצם ומהות הרע. ולאחר מכן צריך להיות הבירור הפרטי, לברר את הטוב והרע שיש ברע, והעבודה הפרטית היא להוציא את ניצוץ הטוב השקוע ברע ואת הרע לדחות לחוץ. כשם שמוכרחים לעבודה הפרטית בבירור הטוב והרע הנמצאים ברע, כך מוכרחים גם לביטול הכללי. אדרבה הביטול הכללי הוא עיקר הדבר המעמיד של העבודה הפרטית בעבודת הבירורים.
מרגלא בפי חסידי הרב האמצעי בשקלוב, שאמרת הביטול של מיכל המלמד הצולע הנאמרת בדרך אגב, עושה את השומע לכלי לקליטת ה"יחידות" של הרב. ר' שלמה מנסזון – אביו של מנחם מאן – היה אחד מחסידיו של הרבי האמצעי. היה גביר בן גביר, מחונך ומודרך על ידי חסידים שהיו עוד בזמנו של רבנו הזקן, ולאחר "יחידות" היה נוהג להתוועד עם חסידים ולהצטרף למחול ה"יחידות". אבל לפי ערך החמימות החסידית היה עדיין מהחסידים הקרירים, אלה הנקראים בעלי בתים.
ר' שלמה, כמו שאר אברכי החסידים בשקלוב, היה מתפלל בהתלהבות, מצטרף לכנופיות החסידיות ומתוועד כפי הנהוג בין חסידים. פעם אחת בשעת התוועדות מסויימת, התפרץ מיכל המלמד הצולע בבכי מזעזע, הכה את עצמו בלבו ובראשו, בטענה כלפי עצמו: ריבונו של עולם, רחם עלי ועזור לי בחיות מאושרת ב"ויהאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", כאותה חיות מאושרת שיש לשלמה מנסזון ב"והעושר והכבוד מלפניך".
אף שמיכל המלמד לא התכוון לבטל את ר' שלמה, שכן הוא אמר זאת אדעתא דנפשיה, הוא חשב על עצמו, לא שבע רצון מדרגתו בעבודתו, שכן אין הוא חש באמת לאמיתו את הבקשה של "ויהאר עינינו בתורתך", כפי שר' שלמה חש ב"והעושר והכבוד", ברם, אימרתו פעלה רושם חזק על ר' שלמה, הוא נסע חיש מהר לליובאוויטש, נכנס ל"יחידות" אל הרבי האמצעי ומאז נשתנה לאדם אחר לגמרי.
את ה"גדולה שימושה יותר מלימודה" רואים על כל צעד ושעל בהדרכה ובחינוך החסידי. "יחידות", היא לימודה, התוועדות חסידית – שימושה. ורואים במוחש שגדולה שימושה מלימודה. שמונת השנים בהן נסע ר' שלמה לליובאוויטש וכניסתו ל"יחידות" אל הרבי, לא פעלו עליו כאותו רושם חזק שפעלה עליו אימרתו הדרך-אגבית של ר' מיכל מלמד, שעשתה אותו לכלי קיבול של ה"לימודה".
העניין הפנימי שבכל זה הוא אור האמת בעבודתו של ר' מיכל המלמד. ר' מיכל לא חשב על תיקונו של ר' שלמה, הוא חשב ודאג על העדר עבודתו הוא באמיתות הבקשה "ויהאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". ר' מיכל זכה עוד להיות אצל הרבי הזקן, באותה תקופה בה חסידים עבדו עבודתם בעבודה אמיתית בלי התנצלות של ענינים שונים, אהבה ויראה היו מטבעות מהלכות בין זקני החסידים, וכשהעבודה לא הייתה בשלימות היו נרגשים מאד מכך.
אור האמת של ר' מיכל מצערו העמוק של העדר אושר-החיות בבקשה מהשי"ת על תורה ומצוות ועל אהבה ויראה, כדוגמת אושר-החיות שיש לר' שלמה בבקשת "והעושר והכבוד מלפניך" – פעל ממילא ביטול כללי בטמטום שאפף את ר' שלמה וגרם לו קבלת דברי קדשו של הרבי האמצעי ב"יחידות" כפי שצריך להיות.
בריאים יהיו חסידים, בהתוועדותם בדרכי החסידים הם מחיים נפשות ממש. אני משתוקק מאד לאותה תקופה בה אפשר לי להתוועד בין חסידים. מעודי הייתי מצומצם בזמן פנוי ובמילא לא יכולתי להתפנות להתוועדויות חסידיות. התוועדות חסידית מביאה את הביטול הכללי. זאת אומרת, את ההכאה הכללית. ולאחר מכן צריכה לבוא העבודה הפרטית בסדר מסודר בסור מרע ועשה טוב. יצליח לכם השי"ת בתורה ובעבודה שבלב, ובכם ועל ידכם תבוצע הכוונה העליונה של נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.
ספר השיחות תש"ב, עמוד ואילך.
