לרגל ציון 120 שנה להולדתו של הרבי מלך המשיח, הגה"ח הרב גדליהו שיחי' אקסלרוד – רב קהילת חב"ד חיפה (אב"ד חיפה לפנים) וחבר 'מכון הלכה חב"ד', בהתוועדות חסידים מיוחדת. מה יסודה של חסידות חב"ד? מה החשיבות של ביטול הישות? מהי מטרת הנסיעה לרבי? איך ניגשים לתפילה? האם אנחנו באמת מאמינים במשיח? ואיך אפשר להתחזק ולהתעורר באמונה הלוהטת? • על כך ועוד בהתוועדות שלפניכם • לקריאה
**
'עבודת התפילה'. זוהי כנראה הנקודה הכי מרכזית ששייכת לגילוי אור תורת הבעל שם טוב, והמשכה התחדד יותר ויותר בתורת חסידות חב"ד. כפי שמתאר הרבי הריי"צ שהבעל שם טוב העביר את 'פך השמן' ואת נקודת האור של תורת החסידות למגיד ממעזריטש, וה'מגיד' העביר זאת לאדמו"ר הזקן (מבלי למעט חלילה בערכם של שאר תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש). כמו שידוע פתגמו של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, שהיה מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, ש'כולנו אכלנו מאותה צלחת – אך זלמניו (אדמו"ר הזקן) קיבל את השמנת'.
אחת מנקודות היסודיות של חסידות חב"ד, היא העבודה עם עצמו, ולא להסתמך רק על עבודת הצדיק. למרות שכמובן שמוכרחים להתקשר לרבי שהוא ה'ממוצע המחבר' לקדוש ברוך הוא, אך ההתקשרות לרבי היא זאת שנותנת כוחות, שאיתם צריכים לעבוד ולהתייגע בכוח עצמו. כמו שידוע שזו הייתה אחת המחלוקות הגדולות והמהותיות בין אדמו"ר הזקן לכמה מתלמידי ה'מגיד' (כמו ר' ברוך ממעז'יבוז', ר' שלמה מקרלין ור' אברהם מקאליסק), שהם אמרו ש'צדיק באמונתו יְחַיה', בניגוד לשיטת שאר תלמידי ה'מגיד' ובראשם אדמו"ר הזקן, שעיקר העבודה היא העבודה האישית.
כמו שמשיח אמר לבעל שם טוב שהוא צריך שיהיה 'יפוצו מעיינותיך חוצה', שצריך להפיץ את העבודה של הבעל שם טוב עצמו לכל אחד ואחד שיעסוק בזה, ואז משיח יגיע. ר' ברוך ממעזיבוז' למשל טען, שמשיח צריך לבוא והצדיקים יעשו את מה שנדרש עבור כולם. אך אדמו"ר הזקן סבר, שאמנם משיח צריך להגיע, אך צריך את ההכנה והעבודה האישית של כל אחד, שיהיו 'כלים' לקבל את הגילוי אלוקות שיהיה בגאולה. כדי שבגאולה נוכל להכיל את האור של 'ונגלה כבוד הוי", צריכים כבר עכשיו להתעסק עם זה – וזה חסידות חב"ד. על ידי שלומדים חסידות ומתפללים באריכות, זה 'ונגלה כבוד הוי".
בדור הגאולה העיסוק בתפילה גובר
מה זה חסידות חב"ד? חסידות חב"ד זה להבין ולהפנים את העניין של 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה', כמו שמוסבר ב'שער היחוד והאמונה' בספר ה'תניא' (וכמובן שזה מבואר בהרחבה בתורת רבותינו נשיאנו). 'יחודא עילאה' מבטא את ההסתכלות מצד האמת האלוקית, שהכל זה אלוקות ואין שום מציאות אחרת, ו'יחודא תתאה' זוהי ההסתכלות מצד ראיית הנבראים, שהגשמיות היא המציאות ואלוקות היא למעלה מהשגה והבנה.
אני זוכר שפעם ישבתי כמה שעות עם ר' מאיר ע"ה בליז'ינסקי, ושאלתי אותו: אז יש עולם או אין עולם? איזו הסתכלות נכונה? הוא ענה לי שוב ושוב: אם מסתכלים מלמעלה – אין עולם. אם מסתכלים מלמטה – יש עולם. אחרי זה ראיתי שיש שיחה ארוכה של הרבי הרש"ב בספר השיחות 'תורת שלום', שדן בזה באריכות ולבסוף מגיע למסקנה שזה למעלה מהשגה אנושית. יש עולם ואין עולם ביחד, מציאות שאינה מציאות. לא הכל מבינים, אבל דבר אחד אנחנו יודעים – שחוץ מאלוקים אין כלום!
גם את ה'עולם' (שהוא לשון 'העלם' על הבורא), אי אפשר לומר שזה לא הקדוש ברוך הוא. הכל זה הבורא! שהרי כתוב בתורה 'בראשית ברא אלוקים', אלא שזו מציאות שאינה מציאות, כמו שמוסבר ביתר ביאור במאמרים של הרבי המהר"ש. וזו המטרה של חסידות חב"ד, שיהודי יגיע להכרה והרגשה שהעולם הוא 'מציאות ולא מציאות', שהאמת האלוקית היא ש'אין עוד מלבדו'. שכל יהודי יגיע ל'פך השמן' של החסידות, לאור והעצם של החסידות. בשביל להגיע לזה, רבותינו נשיאנו סללו לנו את הדרך: צריכים ללמוד חסידות ולהתעסק ב'עבודת התפילה'. זו הדרך. אז מגיעים למציאות כזו, שהעולם לא תופס מקום. הוא לא מושך ומגרה אותנו.
ולכן אפשר לראות שכל העניין של חסידות חב"ד, היא ללמוד בצורה יסודית ולהתבונן בנלמד, ולאחר מכן להפנים את הדברים ב'עבודת התפילה'. לחבר את כל לימוד החסידות, מהעניינים הכי נעלים ועמוקים לעבודת השם האישית בחיי היום יום. כמו שידוע הפתגם 'חב"ד מאנט פנימיות' [=חב"ד דורשת פנימיות]. זאת אומרת שלא די רק להתרומם ולהתעורר בפתגמים מלהיבים שמעוררים לאהבת ויראת השם, אלא להיכנס להבנת והרגשת הדברים. שזהו עניינה של התפילה בתורת החסידות, להיעמד בצורה ישירה וכנה מול הרצונות של האדם, ולחבר אותם על ידי התבוננות ומחשבה הגיונית לאמת האלוקית שמלמדת תורת החסידות. בעקבות כך, התפילה מכונה 'עבודה פנימית'.
ככל שהתקדמו הדורות, התפילה קיבלה יותר ויותר את מקומה האמיתי והחשוב בעבודת השם, עד לדורנו אנו – דור הגאולה, שחשיבות העיסוק ב'עבודת התפילה' רק הולך וגובר. כמו שהרבי מלך המשיח דורש תמיד שיהיה 'מעלין בקודש' בכדי לתקן את העולם 'להביא לימות המשיח'. במילים אחרות, דרכה של חסידות חב"ד מתבצעת באמצעות 'עבודת התפילה'. כשמתפללים באריכות, אז החסידות פועלת ומשפיעה בצורה פנימית. במילא צריך לדעת ש'עבודת התפילה' היא יסוד גדול ודבר שנצרך לכל אחד ואחד.
האמת היא שדרכה של חב"ד, זה לא דרך מיוחדת דווקא לנו, אלא חב"ד היא דרך היהדות. כמו שהרבי הריי"צ התבטא ש'חב"ד אינה מפלגה' אלא היא שייכת לכל יהודי. בדומה לזה הרבי מלך המשיח אמר לי ב'יחידות' בחודש אדר תשכ"ו שצריך לדעת ש'העולם הוא שלנו'.. ובפרט על פי הגילויים הנפלאים שהרבי שליט"א גילה בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב, שכעת צריך רק לפקוח את העיניים וסיימנו גם את 'צחצוח הכפתורים' וכו'. עכשיו כבר לא צריך 'להאמין' לזה, אפשר לראות את זה במוחש, שהעולם כולו רוצה חסידות חב"ד, רוצה רבי.
בלי תפילה – זה כמו 'בהמה'..
מישהו שאל אותי לאחרונה, אם מישהו לא מתעסק ב'עבודת התפילה' בדביקות וכו' כמו שמתאים לחסיד, האם זה בסדר? עניתי לו שאותו אחד הוא ממש כמו 'בהמה'.. מה הכוונה במילים החריפות האלו? ב'הלכות תלמוד תורה' (פרק ד' סעיף ה') כתוב (על פי הגמרא), שחסידים הראשונים היו מתפללים תשע שעות בכל יום ויום! והרבי מלך המשיח מוסיף ומדגיש שמדובר על תשע שעות רגילות מתוך חלוקת העשרים וארבע שעות של היום.
בהמשך ההלכה שם מביא אדמו"ר הזקן (בשם ספר החרדים והשל"ה), שלמרות השעות הארוכות שהיו מתפללים, הם לא חששו ל'ביטול תורה'. על אף ש'תלמוד תורה כנגד כולם', מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון ברוך הוא ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ומצוות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצוות תלמוד תורה וגדולה ממנה, כמו שכתוב 'ראשית חכמה יראת השם". הרבי שליט"א מציין להלכה זו כאן ב'הלכות תלמוד תורה' וגם ב'שולחן ערוך' (בשיחת אחרון של פסח תשל"ה), ומוכיח מכך שכל התיאור של החסידים הראשונים נכתב בהלכה – שזה נדרש ושייך מכל אחד ואחד!
הרבי הריי"צ מספר באחת משיחותיו, ששני חסידים נעמדו להתפלל תפילת 'שמונה עשרה'. האחד סיים לאחר זמן מה, אך השני התעכב ושהה זמן ארוך בתפילתו לפני קונו. כשסיים, שאלו חברו, מדוע האריך כל כך? ענה לו החסיד: התפילה היא פגישה ישירה עם מלך מלכי המלכים, אם אפשר להאריך את ה'ראיון' עם בורא העולם, איך אפשר לוותר על כזו הזדמנות פז?!
בדומה לזה מסופר על החסיד ה'עובד' ר' הלל מפאריטש, שבדרכו לליובאוויטש נעצר להתפלל. היה זה בערב שבת, ותפילתו התארכה והתארכה.. כמובן שבמצב העכשווי, לליובאוויטש הוא כבר לא יספיק להגיע לשבת.. כשסיים את תפילתו, שאלו אחד החסידים שהיה עמו, מדוע לא קיצר את תפילתו וכך היה מגיע לרבי? ענה לו ר' הלל בפשטות: לשם מה נוסעים לרבי? כל סיבת הנסיעה לרבי היא בשביל שנתקשר יותר לקדוש ברוך הוא, שנתפלל יותר בדביקות וכוונה. במילא אם יש לי אפשרות להאריך בתפילה ולכוון כראוי בה כעת, למה לי לדחות את שעת כושר הנפלאה הזו?? כבר יש לי את סיבת הנסיעה..
יש מכתב נפלא ששלח הרבי הריי"צ לרבי מלך המשיח, שבו הוא מספר על אחד החסידים בתקופת הבעל שם טוב שפגש את אחד ה'פרושים', ושאל אותו איך הוא מתפלל. אז הוא ענה שהוא מדמיין שהוא עומד מול חיה אימתנית ומפחידה, וכך זה גורם לו יראה.. התפילה שלו הייתה מפחד שהבורא לא יטרוף אותו.. גם היום יכול להיות אפשרות כזו, שמישהו יתפלל את התפילה בכוונה, אפילו בלי מחשבות זרות, אבל כל התפילה הייתה 'לגרמיה'. ריבונו של עולם, תן לי רפואה, תשובה וכו'.. הכל סביב עצמו. אך האמת היא שתפילה זה עניין של דביקות בבורא. התפילה זה זמן של התעוררות של אהבה ויראה. כמובן שצריך לבקש בקשות וכו', אך לא בגלל המציאות שלנו, אלא בגלל שכך רוצה הבורא.
איך דוד המלך התבטא על עצמו?
בפרק ל' בספר ה'תניא' אדמו"ר הזקן מבאר, שכל אחד צריך להיות 'שפל רוח בפני כל האדם', והדרך לבחון את עצמו שהוא אכן ב'ביטול' – זה לדוגמא באמצעות 'עבודת התפילה' שלו. 'לשפוך נפשו להשם בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש'. זאת אומרת שהביטוי של 'שפל רוח' מתבטא ביגיעה עצומה כמה שניתן ב'עבודת התפילה'. כמו בגד שסוחטים אותו, כך הוא צריך לסחוט את כל יכולותיו ואת הנפש הבהמית להתפלל ב'עבודה'. שהרי כשהאדם מתחיל להתפלל באריכות, זה מפחיד את הנפש הבהמית והיא נלחמת להפריע לו בתפילתו.
אדמו"ר הזקן בעצם מגדיר את 'עבודת התפילה', שזה צריך להיות בשפיכת הנפש ב'יגיעת נפש ויגיעת בשר' בכל כוחו עד מיצוי הנפש, וזה צריך להיות בכל יום ויום, בשחרית ומעריב. וגם קודם התפילה, יש להתבונן בגדלות הבורא ושפלות האדם, כמו שכתוב גם בגמרא בברכות ש'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש' ומפרש רש"י 'ענווה ושפלות'.
בחסידות מובא שהמטרה שהנשמה ירדה לעולה הזה, היא בשביל להיפך מצדיק ל'בעל תשובה'. כמו שכתוב ב'תניא' שגם צדיק גמור הוא 'יש מי שאוהב', גם צדיק יש לו ישות מסויימת. אלו מילים חריפות. הדבר שהכי מעניין את האדם הנורמלי, זה את עצמו. אדם אוהב את עצמו. אך מי שלומד חסידות יודע ש'אהבת עצמו', זה נגד אלוקות. בחסידות כתוב שחוץ מאלוקות אין שום מציאות, ומטרת ירידת נשמת לעולם היא בכדי להיות 'עבד השם', אז אם כך מה קורה בפועל? איפה אתה? אתה מממש את ייעודך ותפקידך עלי אדמות? זה הפשט 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש'. כמו שיש ביטויים חריפים של דוד המלך על עצמו 'ואני תולעת ולא איש', 'כלב מת'. יש לשים לב. מדובר פה על דוד מלכא משיחא, שכתוב עליו ש'ליבי חלל בקרבי', אבל הוא עדיין הוא 'יש מי שאוהב', ואת זה דוד המלך לא יכל לסבול, והוא ביטש והשפיל את עצמו וכך הוא ניגש לתפילה.
אי אפשר לגשת לתפילה כשמחזיקים את עצמנו למציאות 'יש'. כמו שמסופר על האחים הצדיקים ר' פנחס 'בעל ההפלאה' ור' שמעלקא מניקלשבורג, שהמגיד ממעזריטש הדריך אותם ב'יחידות' מהו סדר יומו של חסיד, וכאשר הגיע ל'קריאת שמע שעל המיטה', אמר 'המגיד': אם יהודי עושה חשבון נפש בסיום היום ומגיע למסקנה שעבודת השם שלו הייתה טובה, זורקים למעלה את כל מה שעשה.. כי האדם צריך לדעת שהוא אין ואפס.
וזה מה שחסידות מלמדת, שכל זמן שמשיח לא הגיע ו'שכינתא בגלותא', שכל זמן שיש ישות בעולם, מוכרחים לבטל את הישות שלנו. כמו שאדמו"ר הזקן אמר 'אני לא צריך את הגן עדן שלך, אני לא צריך את העולם הבא שלך, אני רוצה אותך בעצמך'. אדמו"ר הזקן יודע שלמשה רבינו הקדוש ברוך הוא אמר 'וראית את אחורי ופני אל יראו', אך הוא רוצה לראות את פני השם. את גילוי 'עצמות ומהות'. למה אדמו"ר הזקן רצה לראות את ה'עצמות'? מסקרנות חלילה? כי כל זמן שאין גילוי ה'עצמות' יש הסתר. בדוגמת מה שכתוב על דרגת הכתר 'כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות', שלמרות שהוא אור, אך הוא אור 'אוכמא'. שחור ומוסתר.
ולכן כשניגשים לתפילה, צריך להחדיר לראש שהוא אפס אפסים. אין לו שום מציאות. יש מקומות שמחנכים להיות 'גדול הדור'.. זה היפך מה שחסידות מחנכת. צריך להיות 'שפלות האדם', לא 'גדלות האדם'. בהקשר לכך מסופר, שקהילת רימנוב ביקשה פעם מר' אלימלך מליז'נסק שהם צריכים רב עבור קהילתם. הפנה אותם ר' אלימלך לתלמידו ר' מענדל'ה (שנקרא בהמשך בשם ר' מנחם מענדל מרימנוב), ששהה אז בעיצומה של 'עבודת התפילה'. חיכו וחיכו, אך ר' מנחם מענדל לא מסיים את תפילתו.. חזרו לר' אלימלך ואמרו לו את המצב. קם ר' אלימלך וניגש אליו, היטה את אזנו והקשיב לו. הוא שמע אותו חוזר שוב ושוב בדביקות 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. אמר לו ר' אלימלך מספיק להיות 'עפר', וכך ניערו משרעפיו..
זאת אומרת שכל התפילה שלו הייתה להיות ב'ביטול'. ה'אני' זה קליפה. התפילה זה שפיכת הנפש והתבוננות בעובדה שהכל זה אלוקות, להתבונן איך שהנשמה למטה היא למעלה מכל המלאכים ומכל 'סדר ההשתלשלות', כאשר היא מקיימת מצווה. אבל צריך לדעת ולהחדיר היטב מוח ובלב – אתה אפס, כלום. האדם צריך לעשות לעצמו חשבון נפש, שהוא הגרוע שבגרועים. 'הוי שפל רוח בפני כל האדם'. לראות בעין טובה את היהודי השני. זה עניינה של תפילה.
איך ניגשים לתפילה?
בכדי לגשת לתפילה בצורה נכונה, דבר ראשון צריך ללמוד חסידות. וללמוד חסידות במקום שליבו חפץ. חסידות שאתה מרגיש שזה מדבר אליך. חסידות שאתה מרגיש התרוממות. כמו שאמר ה'שפת אמת' לרבי הריי"צ, שכאשר הוא לומד 'ליקוטי תורה' בחדר שלו, הוא מרגיש ב'גן עדן'.. לימוד החסידות צריך לגרום להרמה. ואם לא מרגישים את ההרמה הזאת, חסר הרבה מהעניין. זה כמו שיש כאלו שצועקים בתפילה עד שנצרדים.. אין בעיה לצעוק. אבל צריך לצעוק להשם. לא לעצים ולאבנים.. אותו הדבר בלימוד החסידות, צריך להרגיש את ההתרוממות. חסידות זה אור אלוקי.
כשלומדים חסידות, האור של חסידות פועל. כך מגיעים לתפילה בצורה נכונה. ואז מבקשים מעומק הלב מהקדוש ברוך הוא, שיעזור לנו להיות תמיד בקרן אורה, שנהיה מקושרים לאלוקות ונצא מהחושך של הקליפות שמעלימים על האמת האלוקית שלנו. 'תפילה' זה מלשון 'הטופל כלי חרס', מלשון איחוד והתחברות. התפילה צריכה לגרום להתעלות ודביקות בבורא. אחרי התפילה צריכים לראות שינוי מסויים. התפילה צריכה לשנות אותנו מבפנים. מסופר על ר' אהרן מקרלין, שאמרו עליו שהחזיר אלפים לתשובה, על אף שנפטר בצעירותו. והסבירו זאת, שמאחר שהיה מסתובב בעיירות רבות, ושם התפלל באריכות, עצם ההסתכלות עליו וההאזנה לתפילתו גרמו להתעוררות תשובה אמיתית לאלפים.
שמעתי שאדמו"ר הזקן אמר שאת ה'יצר הרע' של העבודה זרה שהיה בזמן הבית, החליף אותו ה'יצר' והמשיכה לכסף.. לכאורה הרעיון הוא לא רק כסף, אלא הדביקות בענייני העולם. היצר הרע של היום, זה הדביקות בענייני העולם הזה. בהנחות העולם הזה. כמו שמסופר על רב, שהיה קודש קודשים, ש'לא הסתכל מחוץ לד' אמותיו', כי הוא רצה שהעולם לא ימשוך. העולם הוא מושך, העולם זה קליפת 'נוגה' והיא מושכת.
מה זה נוגע מה אומרים ב'חדשות'? מה התחדש בפוליטיקה? מישהו מתכוון להתמודד לראשות הממשלה? יש אלוקים וחוץ מזה אין כלום! בשביל לחיות כך בצורה פשוטה ולהרגיש שבאמת הכל זה אלוקות – מוכרחים להתעסק ב'עבודת התפילה'. כשמתפללים, אלוקות נהיית דבר מוחשי. אז מגיעים לדביקות אמיתית בקדוש ברוך הוא. וכמו שהרמב"ן אומר שאי אפשר שיהיו שתי אהבות לדברים הפכים. אם אוהבים את השם ומתפללים באריכות, במילא מתרחקים מתאוות והנחות העולם.
מה זה שייך לאמונה במשיח?
מסופר בהלצה על אחד שחלם על הבורא בלילה, וסיפר על כך בהתלהבות למכריו. הרגיעו אותו ואמרו לו: כתוב שכל מה שחושבים ביום, חולמים בלילה. אז כנראה חשבת על ה' ביום.. ענה להם בתמימות אותו אחד: תאמינו לי שלא חשבתי עליו מזה זמן רב.. אפשר לומר אותו דבר זה גם איתנו חסידי חב"ד בכלל, ואפילו ה'משיחיסטים' ואני בתוכם. הרבי מדבר כל הזמן על 'משיח', אבל אנחנו כבר אולי שכחנו מ'משיח'.. אני לא משקר, אני באמת מאמין שמשיח צריך לבוא בכל רגע ושהרבי הוא מלך המשיח, וגם בדרשות אני חוזר ואומר זאת, אבל כעת שעומדים לפני 'מאה ועשרים שנה' להולדתו של הרבי מלך המשיח בי"א ניסן, שמשה רבינו אומר בתורה 'בן מאה ושערים אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא', השלימות של משה רבינו זה ב'מאה ועשרים שנה', אז אולי כדאי באמת לעשות חשבון נפש אמיתי וכנה: עד כמה באמת אני מאמין במשיח?
צריך להכניס לעצמנו את האמונה במשיח בפנימיות. שזה יהיה חדור לנו בעצמות, כמו שברור שצריך להניח תפילין בכל יום. לשקר על עצמנו פחות. שלא רק נכריז 'יחי אדוננו' ונקרא 'משיחיסטים'. שבאמת ובתמים נחיה ונאמין בכל רגע בהתגלות של הרבי מלך המשיח. לקראת 'מאה ועשרים שנה' צריך שיהיה 'מאה ועשרים' אמת. שלא נשקר על עצמנו, שאנחנו 'חיים עם משיח' ובאמת אנחנו שוכחים על משיח. להיות דבוקים במחשבה שבאמת משיח פה ו'הנה הוא בא'. בשביל זה צריך להתעסק בעבודה פנימית, להתפלל באריכות. לבקש מהקדוש ברוך הוא מעומק ליבנו שבאמת נחיה עם משיח, וזוהי תפילה גדולה וחשובה מאוד. שנגיד בתפילה 'לישועתך קיווינו כל היום' באמת וגם ניישם את זה, והעיקר שנביא להתגלות המושלמת של הרבי מלך המשיח.
**
מתי חסיד מאריך בתפילה?
אצל חסידים תמיד ראו את האריכות בתפילה בעיקר ב'פסוקי דזימרה' ו'שמע ישראל', אך אצל ה'מתנגדים' הייתה האריכות העיקרית בתפילת 'שמונה עשרה' (למרות שחסידים כמובן האריכו גם ב'שמונה עשרה'). חסידים הסבירו זאת כך: 'מתנגד' כל התפילה מחפש מה הוא צריך מהבורא. לכן בתפילת 'שמונה עשרה' שאז זהו הזמן ל'בקשת צרכיו' הוא מאריך. אך חסיד מחפש בתפילה להידבק בבורא, לכן את עיקר ההשקעה בתפילה הוא מכוון להתבוננות בשבח וגדולת הבורא..
הרב משה מרדכי ע"ה ארנשטיין
כמו חסידים הראשונים?!
'אדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך: 'וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליות, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה וכו". הלכה זו מביא אדמו"ר הזקן בשני מקומות בשולחן ערוך, בהלכות תלמוד תורה [פרק ד' הלכה ה'] ובהלכות תפילה [ראש סימן צ"ח]. דמזה מובן שזה שייך לכל אחד ואחד'.
שיחת הרבי מלך המשיח, אחרון של פסח תשל"ה
