אחד מיסודות חסידות חב"ד הוא 'קונטרס העבודה' שהוציא לאור הרבי הרש"ב, ובו מדריך הרבי כיצד יש לעבוד את השם בדרך הרצויה. עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק רביעי ואחרון מפרק ב' בקונטרס זה (בהמשך לתחילת הפרק שפרסמנו באתרנו), בו מסכם הרבי עד כמה יראת השם וה'אתכפיא' נחוצים כהקדמה לעבודת התפילה (ולזכור שהמשמעת עצמית היא בגלל רצון הבורא), וכאשר משקיעים בזה – אזי מזדככים ונהיים ראויים לעבודת השם אמיתית • לקריאה
•••
☚ האזינו לשיעור גדוש סוחף עם הרב אופן בקונטרס העבודה לרבי הרש"ב • פרק ב'
'ועל כן החפץ בחיי נפשו, להאיר נפשו האלוקית באור חיי החיים בעבודה שבלב, ולהתגבר על כוחותיו הטבעיים לבררם ולזככם, אי אפשר לו להתחיל בעבודה שעל פי טעם ודעת, היינו בהשגות אלוקות ובהתעוררות בלב כו', מאחר שאינו כלי לזה מפני התעלמות הכוחות דנפש האלוקית והתגברות הכוחות דנפש הבהמית כנזכר לעיל. ועל כן ראשית כל דבר הוא לקבל עליו עול מלכות שמים, לעזוב עניניו שמורגל בהם מצד הטבעית וליתן את עצמו לאלוקות, לעבוד אותו יתברך בכל מיני עבודת עבד.
(ולכאורה הרי העזיבה יכולה להיות על ידי התגברות על עצמו גם בלי קבלת עול. אך באמת צריך להיות העזיבה מצד שזה נגד רצון ה'. ותתקיים ביותר כאשר היא מצד הרגש איזה אור בנפשו, וכאשר כבר סיפרתי מאחד מהחסידים הגדולים, אשר בהכניסה הראשונה לכבוד קדושת אדמו"ר זצוקללה"ה נ"ע זי"ע [הכוונה על אדמו"ר הזקן. הסיפור בפרטיות ראה: שיחת י"ג תמוז תרצ"א (בקונטרס טו). קונטרס ח"י אלול ה'תש"ג שיחה וא"ו] פעל בעצמו שכל מה שרוצה מצד הטבעי לא יעשה (אז וואס ער וויל זאָל ער ניט טאָן), ולכל הפחות יהיה זה מההרגש הנעלם דקבלת עול מלכות שמיים).
ובעזיבה זו ניטל החומריות דנפש הבהמית שאינו מעלים ומסתיר כל כך על הנפש האלוקית, והנתינה שנותן עצמו לאלוקות היא המכשירתו אל העבודה שבלב בהשגה והתבוננות, שישיג ענין אלוקי ויתקבל בנפשו היטיב, שיאיר אור נפשו האלוקית ותתגבר על החומריות כו'. וכמו שמבואר במקום אחר ונזכר גם כן לעיל, דהודאה הראשונה באמרו 'מודה אני לפניך' כו' היא יסוד העבודה דכל היום, כן ויותר מכן הוא בקבלת עול מלכות שמים שזהו יסוד כל העבודה.
כי הביטול וההנחה הזאת מכשירתו להיות מוכשר ומסוגל לכל עבודה, היינו להעבודה במוח ולב, וגם זה יסוד מוסד להעבודה במדריגות היותר נעלות כו', וזה שכתוב 'זה השער להשם' דקבלת עול מלכות שמיים והוא עניין היראה – היא השער והפתח לעלות אל ה' כו'. וכמו שכתוב 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש', בזאת דווקא בחינת יראה תתאה [זוהר חלק ג' קח, א] דא תרעא לאעלאה [= זה השער לעלות. זוהר חלק א' ח, א] לבוא אל הקודש פנימה בעילוי אחר עילוי כו':
קיצור. זאת וודאי שצריך להיות גם יראה, ואדרבא היא מוכרחת ואי אפשר להיות בלעדה, והיינו בחינת יראה תתאה וקבלת עול מלכות שמיים, להגדיר עצמו בכל החושים שלו מצד קבלת עול מלכות שמיים ויראת אלוקים שבו, והיינו בהחושים דראיה ושמיעה ודיבור (ונתבאר איך שההגדרה בראיה נוגע מאוד וכל אחד ואחד מחוייב בזה), וכן ההגדרה במחשבות שלא יהרהר הרהור רע ברצון ושאט נפש, מצד יראת אלוקים שבו (ועל ידי זה ממילא לא יפלו לו הרהורים רעים), ויראה זו היא התחלת העבודה ויסודה (וכמו שמבואר בספר של בינונים פרק מ"א שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושורשה), והוא לעזוב ההרגילות שלו וליתן עצמו לאלוקות כו':
