בעומדנו בעיצומה של מלחמת ישראל באיראן, אנו מגישים מכתב מעורר עם מסר רלוונטי לתקופה זו, שכתב הרבי בעת 'מלחמת סיני' בשנת תשי"ז, בזמן בו ישנם 'הפרעות בסדר החיים.. כשההפרעות הן עיקריות ומשפיעות על עצם בעיית הקיום', ולכן כותב הרבי שדווקא 'מצב של חירום דורש הוספה וזהירות יתירה בשמירת תורת חיים.. ובזה תלוי הנצחון של המלחמה' • למכתב המלא
☚ וידאו עכשווי לאחר התקיפה באיראן: הרבי במסר לאמריקה מהסכנה האיראנית
ברוך השם, א' טבת ה'תשי"ז. ברוקלין.
שלום וברכה!
מכתבו מיום ג' בכסלו, שנתאחר קצת דרך הילוכו, נתקבל. ומוסגר פה מאמר [דיבור המתחיל 'מים רבים', שאמר הרבי בשבת קודש מברכים כסלו, ועל פי הוראתו נדפס מיד באופן שיתקבל בארץ הקודש בהקדם, בעת 'מבצע סיני'] שלמדו כאן ברבים [שהרבי אמרו ברבים] בשבת מברכים חודש כסלו, היינו התחלת המאורעות של השבועות האחרונים, אשר בו ימצא מענה וגם השקפתי על כמה מהנקודות שנגע בהן במכתבו.
ורצוני להוסיף, אשר הגישה שבזמן מאורעות מיוחדים אין השעה מתאימה להשתדלות באותם הענינים אשר אודותם דובר במכתבינו הקודמים, מכתביו אלי והמענה שלי, מובן שאין היא נכונה לדעתי, ואדרבה, כי אם בימים כסדרם כשהעולם כמנהגו נוהג, ענין התורה והמצוה חיוני הוא להפרט וכן להכלל דעמנו בני ישראל, על אחת כמה וכמה בשעת הפרעות בסדר החיים ופשיטא כשההפרעות הן עקריות ומשפיעות על עצם בעית הקיום.
ואופייניות הן הוראות תורתנו, אשר בצבא בעת מלחמה: א] אין על אנשי הצבא להתענות אפילו לא בתור תפילה לנצחון המלחמה – כיוון שזהו מחליש כוח הגוף שעל ידו מתנהלת המלחמה, (אבל במקום זה: בעת מלחמה מקבלים על עצמם תענית להתענות לאחרי הנצחון והשלום).
ב] צריך להוסיף קדושה במחנה הצבא, וגם שלא בעת מלחמה, נוסף על הנוהג בחיים הרגילים. במילים אחרות, אשר מצב של חירו[ם] דורש הוספה וזהירות יתירה בשמירת תורת חיים, שניתנה לנו על ידי ה' איש מלחמה ה' שמו, ובזה תלוי הנצחון של המלחמה, אפילו במלחמה כזו אשר גם על פי תורה נזקקים לחיל ולכוח ולרכב.
פשיטא אשר צדק בכתבו שבימים כאלו אין משמיעים הזכרת עוונות, חס ושלום, אבל אין כן הענין בהנוגע למה שכותב אודות תוכחת מוסר, שאדרבה בעת מלחמה ובמחנה צבא בכלל – ההכרח בזה גדול יותר. והחילוק פשוט: הזכרת עוונות – הרי זה ענין שבעבר, תוכחת מוסר – והוראת דרך חיים – ענינה ההוה והעתיד.
ובנוגע לצבא – הרי הנקודה היסודית של הנהגת מלחמה והנהגת צבא בכלל, היא נקודת הקבלת עול ומשמעת מוחלטת של הקטן כלפי הגדול ושל הנמצא למטה לגבי הנמצא למעלה ממנו, משמעת שאינה נובעת מדיון קודם עד שמבין הפקודה והענין בשכלו הוא, אלא דוקא משמעת שיסודה הקדמת נעשה לנשמע. ובודאי לדכוותיה אין צורך בביאור נוסף על דרך הנמשל.
ומיוסד על ההבטחה אשר מים רבים ונהרות גו' לא יוכלו לכבות את האהבה של הקדוש ברוך הוא לישראל, וכן לא את האהבה הפנימית והעצמית של כל אחד ואחת מבני ישראל להקדוש ברוך הוא, יהי רצון שתתגלה אהבה זו בפועל, ובהנוגע לפועל, אשר אז בודאי נצא בתוך כלל ישראל מן הדוחק והמיצר להמרחב האמיתי.
ובוודאי אשר כל אחד שההשגחה העליונה חוננה אותו בכח השפעה, זכותו בזה וגם אחריותו וגם הכחות שניתנו לו על זה, גדולים ביותר. בברכה לימי חנוכה מאירים את חשכת הליל והגלות, עדי נזכה לקיום היעוד להודות ולהלל לשמו הגדול במקדש השלישי בגאולתנו האמתית על ידי משיח צדקנו. ובהוקרה.
ספר 'אגרות קודש' חלק י"ד, אגרת ד'תתקצא.
