שיעור מעמיק ומרומם עם הרב זלמן גופין: חג הפורים בתורת החסידות

לרגל חג הפורים, מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגיש כתבה בלעדית עם ביאור מעמיק ומרומם של חג הפורים לפי תורת חסידות חב"ד, על פי שיעור שמסר הרב שניאור זלמן גופין – משפיע ישיבת 'תומכי תמימים ליובטוויטש' בכפר חב"ד • 'בגמרא נאמר: 'חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. בפשטות הדבר תמוה: אם האדם מגיע למצב שאינו יודע להבחין בין רשעותו של המן לבין צדקותו של מרדכי – הרי זה היפך כל עניינו של חג הפורים! הרי כל מהות החג היא לדעת בבירור שהמן הוא 'ארור' ומרדכי הוא 'ברוך'. כיצד ייתכן שדווקא בשיאו של החג, בשעה שמגיעים לשלמות השמחה, מתבלבל אצלו כל יסוד הפורים'?.. • לכתבה המלאה

☚ הכנסו לאתר החדש לפורים – והיו שותפים במהפיכת הפצת המעיינות

עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

בגמרא נאמר: “חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. בפשטות הדבר תמוה: אם האדם מגיע למצב שאינו יודע להבחין בין רשעותו של המן לבין צדקותו של מרדכי – הרי זה היפך כל עניינו של חג הפורים! הרי כל מהות החג היא לדעת בבירור שהמן הוא “ארור” ומרדכי הוא “ברוך”. כיצד ייתכן שדווקא בשיאו של החג, בשעה שמגיעים לשלמות השמחה, מתבלבל אצלו כל יסוד הפורים?

במאמר של הרבי מחג הפורים תשח"י מוסבר, שדווקא מהמאמר הזה של חז"ל מוכח שעיקר עניינו של פורים הוא ההבחנה הברורה בין “ארור המן” ל“ברוך מרדכי”. אלא שישנה מציאות – בעולמות העליונים וגם בנפש האדם – שבה המן ומרדכי נמצאים כביכול באותה דרגה, ושם לא ניכר ההבדל ביניהם. דווקא במקום זה נדרשת עבודת פורים: לפעול שגם בדרגה שבה הכול שווה – יתגלה ההבדל האמיתי בין טוב לרע.

“כרצון איש ואיש” – המן ומרדכי כשווים

מצב זה, שבו המן ומרדכי עומדים בשווה, מופיע גם במגילת אסתר עצמה. הדבר בולט במיוחד בעניין הגורל שהטיל המן. גורל עושים רק כאשר שני הצדדים שווים לחלוטין, ואין אפשרות להכריע בשכל. אם אחד מהם טוב יותר, אין צורך בגורל – השכל יכריע.

המן ידע היטב את מעלתו של מרדכי הצדיק, שהרי “הגידו לו את עם מרדכי”. כיצד העז להילחם בו ולחשוב שיוכל לנצחו? אלא שהמן ידע שישנה דרגה עליונה שבה צדיק ורשע אינם תופסים מקום, ושם שניהם שווים. בדרגה זו אין הבדל בין מרדכי להמן, ושם חשב שיוכל לפעול את גזירתו. כך גם בעץ שהכין המן לתלות עליו את מרדכי – ובסופו של דבר נתלה עליו בעצמו. וכן בביתו של המן, שניתן למרדכי. כל זה מבטא שישנה נקודה שבה שניהם עומדים כביכול בשווה, ומתוכה מתרחש ה“ונהפוך הוא”.

עץ אברהם ועץ משה מבטלים את עץ המן

המן ציווה להכין עץ לתלות עליו את מרדכי. במדרש נאמר שהקב"ה אמר: “לא יהיה העץ”, משום שכבר קדמו אברהם ומשה – אצל אברהם נאמר “וישענו תחת העץ”, ואצל משה “ויראהו ה' עץ”. עץ זה, שניטע על ידי אברהם, נלקח על ידי יעקב למצרים, ומשם על ידי בני ישראל למדבר, ושימש כבריח התיכון במשכן. האשל שנטע אברהם הוא “השבח שהשביח אברהם את הארץ”. המילה “אשל” מורכבת מהאותיות א–ש–ל, אך עיקר עניינה הוא האות א', שמבטאת תוספת על בריאת העולם.

האות א' והאות ב' – בריאת העולם ומתן תורה

העולם נברא באות ב', כפי שנאמר “בראשית ברא אלוקים”. במדרש מסופר שהאות א' טענה: “אני הראשונה, מדוע לא נברא העולם בי?” והקב"ה השיב לה: “למחר אני נותן תורה מסיני, והיא תתחיל בך – ‘אנכי ה' אלוקיך’”. מדוע העולם לא נברא באות א'? משום שהאות ב' מסמלת המשכה מסודרת, לפי כללים, סדר והבחנה בין טוב לרע.

האות א' מסמלת דרגה עליונה, מופלאה, שלמעלה מטעם ודעת – ושם אין הבחנה בין אור לחושך, בין צדיק לרשע. אילו העולם היה נברא באות א', לא היה מקום לסדר של שכר ועונש, והקליפה הייתה יכולה לקבל שפע כמו הקדושה ואף יותר. לכן הבריאה הייתה בב', ומתן תורה – שהוא חיבור של עליון ותחתון – יכול להתחיל בא'.

אור וחושך בעירבוביה – הנהגה שלמעלה מהשגה

במדרש נאמר: בתחילת הבריאה “אור וחושך משמשים בעירבוביה”, והקב"ה “אינו יודע” כביכול במי לחפוץ – במעשי הצדיקים או במעשי הרשעים. כמובן שאין הכוונה כפשוטו, אלא שמדובר בדרגה עליונה שבה מעשי הנבראים אינם תופסים מקום כלל. כמו מלך ביום חגיגי שבו הוא מעניק לכולם בלי הבדל – צדיק ורשע שווים לפניו. זהו ההבדל בין שתי הנהגות: א] הנהגה עליונה, שלמעלה מסדר העולמות – שם הכול שווה. ב] הנהגה כפי שהיא מתלבשת בחכמה – שם יש הבחנה בין טוב לרע.

כתר וחכמה – אמונה ושכל

במקביל לכך בנפש האדם: א] ספירת הכתר מקבילה לרצון ולאמונה – למעלה מטעם ודעת. ב] ספירת החכמה היא תחילת ההשתלשלות – שכל, הבחנה, סדר. האמונה שורשה גבוה מאוד, ולכן היא מקיפה ואינה מחייבת את האדם בפנימיות. לכן יכול להיות מצב של “גנב שקורא לאלוקים שיעזור לו” – אמונתו שלמה, אך היא אינה חודרת להתנהגותו. לא מפני שהאמונה חלשה, אלא מפני שהיא גבוהה מדי, למעלה מהבחנה בין טוב לרע.

פנימיות הרצון ופנימיות התענוג

כעת יש להבין מדוע במתן תורה נפתח הדיבור האלוקי דווקא באות א', ומדוע שם לא היה חשש שיניקת החיצונים תתפשט מדרגה זו. כדי להבין זאת יש להקדים: מה שנאמר קודם, שמצד הרצון העליון – שהוא בחינת כתר – אור וחושך משמשים בערבוביה, נכון רק לגבי חיצוניות הרצון. אך בפנימיות הרצון, שהיא פנימיות הכתר, מאיר עניין התענוג – תענוג שלמעלה אף מן הכתר עצמו.

משל לבעל עסק

נמשיל זאת לבעל עסק: יש לו רצון לעסוק בעסק מסוים, ולכן הוא פועל ומנהל את כל ענייני העסק. הרצון הוא הכוח שמניע את כל הפעילות. אך התענוג שיש לו מהעסק מתגלה רק כאשר יש רווח בפועל. נמצא שהרצון הוא החיצוניות, והתענוג הוא הפנימיות. אולם בפנימיות הרצון – כבר בעת התעוררות הרצון – מאיר העונג העתידי.

כך גם למעלה: ישנה הנהגה שמקורה ברצון האלוקי בלבד, שלמעלה מטעם ודעת. על הנהגה זו נאמר למשה רבנו: “שתוק, כך עלה במחשבה”, כאשר שאל על רבי עקיבא שנהרג בעינויים. משה, שמדרגתו היא חכמה – שבה יש טעם וחשבון – אינו יכול להבין הנהגה שמקורה ברצון שלמעלה מחכמה.

פנימיות הרצון – תענוג הכוונה העליונה

בפנימיות הרצון מאיר התענוג האלוקי. חז"ל אמרו: “עם המלך במסיבו ישבו – במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים”. כלומר, הקב"ה כביכול צייר לעצמו את התענוג שיהיה לו כאשר ישראל יקיימו את המצוות. תענוג זה הוא שגרם לרצון לברוא את העולם.

ומכיוון שבפנימיות הרצון יש תענוג דווקא ממעשיהם של צדיקים – הרי ששם אין מקום לומר “איני יודע במי אני חפץ”. אמנם מצד חיצוניות הרצון אין הבדל בין צדיק לרשע, אך מצד פנימיות הרצון – הכוונה העליונה – יש חפץ דווקא במעשי הצדיקים. כאשר פנימיות הרצון מאירה, היא פועלת שגם חיצוניות הרצון תתנהג על פי הכוונה העליונה, ולא תאפשר יניקה למי שאינו שייך לתכלית הבריאה.

הנהגה שלמטה מן הרצון והנהגה שלמעלה מן הרצון

ההבדל בין הנהגה שמקורה בחכמה לבין הנהגה שמקורה בפנימיות הרצון הוא: א] בחכמה – הנבראים תופסים מקום. יש שכר ועונש, יש חשבון, והאור האלוקי מוגבל כדי לאפשר יחס למעשי הנבראים. ב] בפנימיות הרצון – אין לנבראים תפיסת מקום מצד עצמם. מה שנוגע הוא רק הכוונה האלוקית, שהתענוג האלוקי יתגלה דווקא על ידי מעשי הצדיקים.

“מה איכפת לו” – המצוות אינן צורך גבוה

חז"ל אמרו: “מה איכפת לו אם שוחט מן הצוואר או מן העורף? לא ניתנו המצוות אלא לצרף את הבריות”. היה מקום לחשוב שהמצוות הן צורך אלוקי, שהרי הקב"ה ציווה אותן. אך חז"ל מלמדים שאין למעשי הנבראים שום השפעה על שלמותו של הקב"ה. כמו מלך גדול שאינו מתעשר ממיסי העם – המיסים אינם מוסיפים לו דבר. מטרתם היא לתקן את העם. כך גם למעלה: מצד עצמותו של הקב"ה אין למעשי הנבראים שום תפיסת מקום. אך מצד הכוונה – שהיא פנימיות הרצון – יש ערך למעשי הצדיקים, משום שהם מגשימים את תכלית הבריאה.

פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון בעבודת האדם

הדבר מתבטא גם בעבודת האדם. חז"ל אמרו: “ארבעה נכנסו לפרדס”. הם הגיעו לדרגות עליונות מאוד, למקום שלמעלה מסדר ההשתלשלות. בדרגה זו, כמו שנאמר קודם, אור וחושך משמשים בערבוביה – ולכן שלושה מהם לא יצאו בשלום. רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום ויצא בשלום. מדוע? משום שהוא נכנס מצד פנימיות הכוונה, לא מצד חיצוניות הרצון. גם כאשר הגיע לכלות הנפש, הוא נשאר קשור לכוונה האלוקית – שהנשמה צריכה להיות בגוף ולעבוד את ה'. לכן כאשר הגיע לשיא הדבקות, מיד האירה בו הכוונה העליונה – לחזור לעולם ולעשות את שליחותו.

מתן תורה – התחלת גילוי האות א'

כעת מובן מדוע מתן תורה התחיל באות א'. במתן תורה התחיל גילוי פנימיות הרצון – תענוגו של הקב"ה במצוות. אילו העולם היה נברא באות א', היה זה גילוי של חיצוניות הרצון, ושם אור וחושך משמשים בערבוביה. לכן הבריאה הייתה באות ב', המייצגת חכמה, סדר, הבחנה ושכר ועונש. אך במתן תורה נתגלה האות א' מצד פנימיות הכוונה, ולכן אין שם יניקה לחיצונים.

אשל אברהם – גילוי האות א' בעולם

זהו עניינו של “ויטע אשל בבאר שבע” – אברהם השביח את הארץ בכך שגילה בה את האות א', פנימיות הרצון. יעקב לקח ענפים מאשל זה למצרים, ומשם לקחו בני ישראל את הארזים לבניית המשכן – שהוא המשך מתן תורה. כך אברהם, יעקב ומשה המשיכו את פנימיות הכוונה בתוך הבריאה.

העץ של המן – חמישים אמה

פורים קשור לעץ זה. המן ביקש לעשות עץ גבוה חמישים אמה – חמישים רומז לכתר, לדרגה שלמעלה מסדר ההשתלשלות. שם, מצד חיצוניות הרצון, אור וחושך משמשים בערבוביה, ושם חשב המן שיוכל לקבל כוח. גם הגורל שהטיל נובע מאותה דרגה – מקום שלמעלה מטעם ודעת. אך הקב"ה אמר: “לא יהיה העץ”, משום שאברהם ומשה כבר המשיכו בעולם את העץ האמיתי – האשל, פנימיות הרצון. מאז מתן תורה מאירה האות א' של פנימיות הכוונה, ולכן אין אפשרות שהקליפה תינק מדרגה זו.

מתן תורה ופורים – הקשר הפנימי

השייכות בין מתן תורה לפורים מתבהרת מתוך ההבנה שבמתן תורה התגלה האות א' – בחינת הכתר – אך רק באופן כללי. אמנם למעלה קיימות כל שלוש המדרגות (חכמה, רצון, תענוג), אך האופן שבו הן מתגלות בעולם תלוי בעוררות מלמטה. זהו בדיוק עניינו של פורים: “וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות” – במתן תורה הייתה רק התחלה, ואילו בפורים הייתה קבלה שלמה, מרצון פנימי.

לכן שלמות המשכת הכתר – ובעיקר פנימיות הכתר – התרחשה דווקא בפורים. הדבר נעשה על ידי עבודת מסירות הנפש של עם ישראל, כפי שמבואר: במשך כל השנה כולה לא עלתה על דעתם של ישראל שום מחשבה לצאת מגדר יהודי, וכולם כאחד כפרו בעבודה זרה והודו באלוקי ישראל. מסירות נפש זו היא למעלה מחכמה ולמעלה מטעם ודעת, ושם מאירה פנימיות הרצון – הכוונה העליונה.

דרגה זו האירה אצל כל ישראל בשווה: אנשים, נשים וטף; צדיקים וגם אלו שנהנו מסעודת אחשוורוש. מרדכי עורר בכל ישראל את שורש בחינת היחידה שבנפש – הדרגה הגבוהה ביותר, שלמעלה אפילו מן האמונה והרצון. בדרגה זו יכולים להיות שני הפכים, ולכן מצד הכוחות הנעלמים אין ידיעה ברורה על מצבו של האדם.

צדיק ורשע – בגלוי ובנסתר

כך מוסבר גם מה שאמר רבי יוחנן בן זכאי לפני פטירתו: “איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי”. בגלוי – בכוחות הנפש המודעים – היה צדיק גמור. אך בכוחות הנעלמים, המקיפים, אין ידיעה ברורה. לפעמים אדם שנראה צדיק בגלוי אינו עומד בניסיון, ואילו אדם שנראה רשע – דווקא הוא עומד בו בגבורה. זאת משום שבכוחות הגלויים הוא רשע, אך בכוחות המקיפים הוא צדיק גמור, ולהפך.

בזמן ניסיון מתעוררים הכוחות הנעלמים, ושם מתגלה האמת הפנימית של כל אחד. אולם כאשר מתגלה בחינת היחידה שבנפש – הדרגה שבה הנשמה רוצה רק את מה שהקב"ה רוצה – מתבטל כל ספק. אדמו"ר הזקן אמר: “יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות”. זהו גילוי פנימיות הכתר. וכאשר יש התעוררות מלמטה בדרגה זו – היא מעוררת למעלה הנהגה של פנימיות הכתר, ושם אין לקליפות שום אחיזה. לכן “לא יהיה העץ” – מחשבת המן מתבטלת מעיקרה.

המן ומרדכי – חיצוניות הרצון מול פנימיות הרצון

המן ניסה להמשיך את בחינת האות א' – אך מצד חיצוניות הרצון, שם אור וחושך משמשים בערבוביה. לכן בחר בגורל, וביקש עץ גבוה חמישים אמה – חמישים רומז לכתר. מרדכי, לעומתו, המשיך את פנימיות הכתר, ולכן מחשבת המן נהפכה עליו.

“עד שלא ידע” – פירוש חסידי

על פי כל האמור, אין לפרש כפשוטו שאדם צריך להגיע למצב שאינו יודע להבחין בין המן למרדכי. זה בדיוק מה שהמן רצה! אלא הכוונה היא אחרת: גם במקום שבו אין חשבון – בדרגת “לא ידע”, שהיא בחינת הכתר – גם שם צריך להאיר ההבדל בין “ברוך מרדכי” ל“ארור המן”.

כלומר: שלא תהיה הנהגה מצד חיצוניות הכתר, שבה אין הבחנה בין טוב לרע, אלא שגם בדרגה זו תאיר פנימיות הרצון, שבה יש חפץ רק במעשי הצדיקים. בנפש האדם, “לא ידע” הוא מקום הכוחות המקיפים – שם אין ידיעה ברורה על מצבו. עבודת פורים היא להמשיך גם לשם את ההבחנה הברורה בין טוב לרע.

שתי בחינות בעבודת האדם

בעבודת האדם יש שתי מדרגות: א] עבודת הידיעה – חכמה, בינה ודעת. האדם עובד לפי הבנתו, לפי טבע נפשו, ולפי מה שמתלבש בעולמות. ב] עבודת מסירות הנפש – בחינת היהודי שבו, למעלה מטעם ודעת. כאן האדם עוזב את רצונותיו, אפילו רצונות של קדושה, ומכוון רק לרצון העליון.

כאשר האדם עובד במסירות נפש, הוא ממשיך את הכוונה העליונה גם לתוך חיצוניות הרצון. אז גם בדרגת “לא ידע” – במקום שבו אין חשבון – מאיר ההבדל בין מרדכי להמן. בלשון החסידות: להמשיך את הכוונה בתוך הרצון, או להמשיך את האמונה בפנימיות, שלא תהיה אמונה חיצונית בלבד (כמו “גנב שקורא לאלוקים”), אלא אמונה המתלבשת בדעת ובהבנה. זהו גם עניין המשכת האות א' באות ש' – המידות – ומשם לאות ל', המורה על לימוד הלכה למעשה.

תקציר

• בפורים, על ידי מסירות הנפש של כל ישראל במשך שנה שלמה, התגלתה פנימיות הכתר בשלמות.
• מרדכי עורר את בחינת יחידה שבנפש, שבה יהודי רוצה רק את רצון ה', ושם אין לקליפה שום אחיזה.
• לכן מחשבת המן – שניסתה להמשיך את הכתר מצד חיצוניות הרצון (גורל, עץ חמישים אמה) – נהפכה עליו.
• “עד שלא ידע” פירושו: שגם בדרגה שלמעלה מטעם ודעת, שבה מצד עצמו אין הבחנה, יאיר ההבדל בין “ברוך מרדכי” ל“ארור המן”.
• עבודת האדם: לא להסתפק בעבודת השכל, אלא לעורר מסירות נפש שממשיכה את הכוונה העליונה גם למקומות של “לא ידע”.