למה חסידים תמיד שמחים? • לקט סיפורים מעניין

מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגיש צרור סיפורים ופתגמי חסידים, במעלת השמחה והריקוד החסידי, ושלילת העצבות והמרה שחורה • איזו מחשבה פשוטה יכולה להפוך יום שלם מעצבות לשמחה? מדוע אמר הרבי הרש"ב לאחד החסידים שהוא אסור לו להיות שוחט? מה גרם לרבי האמצעי לטעון שחסידות יכולה לגרש מרה שחורה? באיזו סיטואציה חגיגית ביקש הרבי האמצעי מהבדחן להגביר את השמחה? מה ראה הרבי הרש"ב בריקוד של בחור צעיר – שגרם לו לומר שראה בו את ה'יחידה' שבנפש? • לכתבה המלאה

☚ נחשפה התוועדות מר' שלמה חיים: 'להרבות בשמחה'? דורש עבודה פנימית

חסיד הוא חתיכת שמחה לוהטת

לאדמו"ר הזקן היה חסיד בשם ר' זלמן יצחק. באחד הימים נסע ר' זלמן יצחק לרבו הראשון שלמדו בעת היותו צעיר לימים הרב הגאון ר' דוד ליב מביעשנקוביץ', וסיפר לו באריכות אודות אדמו"ר הזקן וחידושה העצום של תורת החסידות. מששמע הגאון ר' דוד ליב מה שסיפר והסביר לו תלמידו ר' זלמן יצחק, אמר לו שגם הוא רוצה להיות חסיד.

ענה לו ר' זלמן יצחק: 'אתה כבר אינך יכול להיות חסיד, חסיד הוא – 'א קנויל פייער'דיקע שמחה' [= חתיכת שמחה לוהטת] ואילו אתה התחנכת וגדלת על 'מרה שחורה' קרה'. לאחר מכן בא הגאון ר' דוד ליב אל רבינו הזקן וביקש להיות חסיד, שוחח איתו רבינו הזקן בעניני תורה עמוקים, בגאונות עמוקה, והגאון ר' דוד ליב נהנה מאוד. אך על בקשת הגאון ר' דוד ליב שהרבי יעשה אותו לחסיד ענה רבינו הזקן שאין הוא יכול לעשותו חסיד, והתבטא: 'את ים הקרח יחמם משיח'.

יזכור שהוא יהודי וישכח מהעצבות

אחד מחסידי הרבי ה'צמח צדק' ביקש עצה לכך שנמצא בעצבות. ענה לו הרבי: זוהי פליאה גדולה שיהודי נמצא בעצבות, שהרי מברכים כל בוקר 'שלא עשני גוי', ודבר זה – שאתה יהודי ואינך גוי – בכוחו לספק שמחה לכל היום כולו.

אסור לבעל מרה שחורה להיות שו"ב

הרה"ח ר' חאניע מרוזוב ע"ה למד את אומנות השחיטה בהיותו בליובאוויטש, אירע פעם ששחט בעל חי כלשהו, ולאחר זמן נדמה היה לו שעשה שהייה שפוסלת את השחיטה. הוא נכנס אצל הרבי הרש"ב, ושאל מה לעשות. אמר לו הרבי: 'דו ביסט א 'מרה שחורה', טארסטו ניט זיין קיין שוחט'! [= אתה בעל מרה שחורה, אסור לך להיות שוחט].

עומק החסידות דוחה את המרה שחורה

יהודי מכובד נכנס פעם ליחידות לרבי האמצעי, ובהיכנסו ישב הרבי ונשען עם שני אגרופיו על השולחן הביט בו ושאל: 'מנין אתה'? ויענה: 'מאזאריטש'. ענה לו הרבי: 'הרי זה הוא מקום המגדל בעלי מרה שחורה', ולאחר מכן שאל: 'מה אתה צריך'? ענה היהודי: 'זוהי המחלה שלי – המרה שחורה'. אמר לו הרבי: 'עצתי שתעסוק בדא"ח, להיות ש'מרה שחורה' באה ממקום חושך של הקליפות, ואילו דא"ח היא אור, ומעט אור דוחה הרבה חושך'.

ענה היהודי: 'עסקתי בחסידות ולא הועיל לי'. גער בו הרבי: 'אינך יודע איך לעסוק, והעומק בוודאי דוחה את המרה שחורה'. האיש נרתע, והרבי התקרב אליו ואמר לו: 'העיר פאריטש הינה סמוכה לעירך, סע אל ר' הלל הוא יודע חסידות', ואמר הרבי: 'הוא חסיד', והוסיף הרבי: 'יודע אני שהוא שפל בעצם'.

'יותר לעבעדיק, אבא מגיע'

אצל הרבי האמצעי היה בדחן שנהג לשמח בשמחות, או לעורר שמחה בשעה שהיה הרבי ברצינות, והיה נקרא בפי כל 'פודליג דער בדחן'. פעם בעת החתונה של אחד מבניו של הרבי האמצעי, קרא הרבי להבדחן ואמר לו: 'פודליג, זאג די קלעזמער זיי זאלן שפילן לעבעדיקער, דער טאטע איז געקומען' [= פודליג, אמור להכלייזמרים שינצחו על כליהם בחיות יותר, אבי הגיע]. ואמר פודליג: 'איך האב א געשריי געטאן לעבעדיג, אז קאם די נשמה האט זיך געהאלטן אין גוף' [= שאגתי בהרמת קול להמנצחים על הכלי זמר שינצחו בחיות עד שכמעט יצאה נשמתי מגופה].

עיר כובשים עם שיר של 'מארש'

ליד פעטערבורג היתה עיירה בשם קראנשטאט, ששימשה עיר מבצר לחיילים, ושם היו כמה מאות חיילים יהודים, (מהקנטוניסטים). כששמעו שהרבי ה'צמח צדק' נמצא לא רחוק – בפעטערבורג, שלחו לקרוא לו שיבוא לבקר אותם, מכיון שלתת להם ללכת אליו לא היו מרשים.. כשהגיע הרבי ה'צמח צדק', אמרו לו החיילים: 'רבי, עבדנו קשה לשפשף ולנקות הכפתורים שלנו, בשבילכם, עכשיו עבדו אתם קשה לשפשף ולנקות הנשמות שלנו שהתעבו ('פארגרעבט געווארן')'. 

בתור תשובה לשאלתם אמר להם אז הרבי ה'צמח צדק' את המאמר 'מחיתי כעב את פשעיך וכענן חטאתיך', בסגנון קל שיוכלו להבין אותו. אחר כך אמר להם הרבי ה'צמח צדק', בדיוק כמו ששפשוף הכפתורים הרי זה על ידי חול ומים (שכך היה בימים ההם), כך גם שפשוף נשמות הוא על ידי חול ומים: חול – הרי זה עפר, הם אותיות התהילים שאמרו (היות שלא אפשרו להם ללמוד, היו אומרים בעל פה אותיות התורה והתהילים שזכרו). ומים זה דמעות.

אחר כך אמר אחד החיילים להרבי ה'צמח צדק', שכשהולכים לכבוש עיר – זה צריך להיות (לא בדמעות, אלא) עם שיר ('מארש') של נצחון ושמחה. הסכים לזה הרבי ה'צמח צדק', ופירש את זה בעבודה, שלכבוש את היצר הרע זה צריך להיות מתוך שמחה. מאז, נהיה העבודה אצל כל הרביים – שכל הענינים צריכים להיות באופן של שמחה. וגם הענין שלנו היא הרי לכבוש, הרי זה צריך להיות מתוך שמחה. אז יש לענין קיום גדול יותר, והניצחון מתבצע באופן קל ומהיר יותר.

חסידים מאז ומעולם נקראו 'השמחים'

שח פעם ר' מוט'ל קוזלינר בשם הרה"ח ר' איצ'ה מתמיד: בתורה מתואר המניע לצרותיו ולייסוריו של האדם: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'. שואל אדמו"ר הזקן ב'ליקוטי תורה': העדר השמחה מהווה סיבה מוצדקת לגלות כה נוראה?! ומתרץ, שהשמחה מבטלת קטרוגים הנובעים מעבירותיהם של ישראל, ובהיעדר שלמותה, נותרים הקטרוגים.
והסביר: דבר המתנהל כשורה – מסב שמחה לבעליו. והעדר השמחה מהווה הודאה עצמית בחסרונה של העבודה, וממילא נותרים הקטרוגים. עלינו לשמוח משום שהשמחה מלמדת על מצבה של העבודה כולה. חסידים מאז ומעולם נקראו 'השמחים', ואילו המתנגדים כונו 'העצובים'.

גילוי ה'יחידה' בריקוד

מנהג היה בליובאוויטש אשר לשאיבת המים שלנו, היו יוצאים כל התמימים, וכן צוות הישיבה והרבי הרש"ב. לאחר סיום השאיבה, היו יוצאים כל התמימים בריקוד חסידי נלהב וסוער בחצר הרבי, פעם אחת עמד הרבי בחלון חדרו שפנה לחצר והביט איך התמימים רוקדים בהתלהבות, בראות הרבי את הת' שמשון מילנער רוקד, אמר: 'ראיתי את שמשון כשרקד והאירה אצלו ה'יחידה' שבנפש'!..

לצחוק על העולם

הרה"ח ר' חיים זלמן קוזלינר היה חסיד שמח בטבעו, והיה מפליג במילתא דבדיחותא, פעם אחת הוכיחו על כך הרה"ח ר' ניסן נעמנוב ואמר: 'לא די במילתא דבדיחותא, כדי לצלוח את העולם הזה'. ר' חיים זלמן השיב, כי הוא הדין אודות קבלת עול לבדה, שכן ההעלם וההסתר של העולם הזה, מחייב התרוממות והעדר התפעלות, בעוד קבלת עול לבדה, עלולה לאפשר חדירה של עצבות. ומסיבה זו, הרבה ר' חיים זלמן להתבדח ולצחוק מעניני העולם.

די להרהורים, יש לשמוח

סיפר הרבי הריי"צ: היה פעם חסיד בשם ר' יוסף לוויטין, הוא היה בר דעת גדול ומשכיל בחסידות, והיה בטבע בעל מרה שחורה, תמיד מהורהר. היה מהרהר כמה שעות בענין של חסידות. באותה עיר היה חסיד נוסף ר' אברהם המלמד, שהיה תמיד שמח. שאל פעם ר' יוסף אחרי התפילה את ר' אברהם: מה אתה שמח? ענה לו ר' אברהם: אתה כבר חושב כל כך הרבה שעות ועדיין לא הגעת לתכלית, הרי מלא כל הארץ כבודו, ויש להיות שמח.

'הסנדלים וגרבי הלבן מרחפות בצורה רוחנית'

הרבי הריי"צ מתאר את שמחתו של חסיד ישיש בעת קצירת החיטים למצה שמורה: 'החסיד ר' זלמן הישיש, בעל הזקן הרחב המהודר וסבר הפנים המאיר והעליז, והמקצרה בידו – היה זריז ומהיר תנועה כאברך צעיר מאד. נראה בעליל שהשמחה מקפיצה אותו. הסנדלים וגרבי הלבן מרחפות בצורה רוחנית כרגלי נפתלי בשליחות אלקית, דבר שיכול להיות רק באדם עובד אלוקים, שאפילו עקביו חשים את העונג הגדול שבמוח ואת הרצון הפנימי שבתשוקת הלב שבעבודה זו..

מיד לאחר סיום מלאכת הקצירה והדישה הלך חלק מן הקהל, ור' זלמן ביניהם, להתרחץ. בחזרה מבית המרחץ היה ר' זלמן לובש בגדי שבת והחלה תפלת מנחה. העובר לפני התיבה היה ר' זלמן עצמו, ודוקא בניגון של שמחת תורה. תחנון לא היו אומרים. את תפלת 'עלינו לשבח' היה ר' זלמן משמיע במנגינה עליזה מיוחדת, ול'עושה שלום' של הקדישים היה כבר ר' זלמן ממתין שיגלגלוהו ('איבערקוליען') כמנהג הידוע.

אם היו מסרבים לכך, משום יחס דרך ארץ כלפיו, היה משמיע הפצרות 'נו' וממתין בפסיעת ג' צעדי 'עושה שלום' עד שהיו נאלצים לגלגלו, ואז היה ר' זלמן יוצא בריקוד עם כל הציבור. בשעת הריקוד היה ר' זלמן מזמר את הפסוקים הנאמרים לאחר 'עלינו', בקול רם ובנעימה מושכת כקצב הניגון, וכשהיה מגיע לסיום הפסוק 'אך צדיקים.. את פניך' היה מבצע קפיצה ומתגלגל שלוש פעמים הלוך ושוב. אז הסבו כולם לסעודת השמחה, שהיתה ערוכה בגן הפרי, שולחן גדול מלא מאכלי חלב מכל הסוגים בהרחבה'..