ראיון מיוחד: 'תיקון המידות' בחסידות חב"ד • הרב יוסף יצחק גורביץ'

עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש ראיון מיוחד בנושא 'תיקון המידות' בדרך חסידות חב"ד, עם הרב יוסף יצחק גורביץ' – משפיע ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' מגדל העמק • 'עבודת המידות – היא העבודה על כך שהתגובה של האדם לכל מאורעות חייו, קטנים וגם גדולים, תהיה מתאימה לרצון ה'.. הדרך לעשות זאת, היא על ידי לימוד חסידות. כאשר לומדים על גדולת ה' ועל קרבת ה', על מהו העיקר בחיים ומהו הטפל, וזאת מתוך כוונה לקשר את הדברים לעצמנו – כל המבט משתנה, ויש לכך השפעה עצומה על ההנהגה בפועל' • לכתבה המלאה

 ☚ צפו: איזה עולם חדש גילה לאחרונה ה'שליח' מאור יהודה הרב פרידמן?

מה זאת אומרת 'תיקון המידות'? מה המשמעות של הביטוי הזה?

כדי להבין מה היא 'עבודת המידות', צריך להבין ולהכיר תחילה מהן ה'מידות' שעליהן עובדים. נכון, לכאורה התשובה פשוטה. הכול יודעים שהכוונה במילה 'מידות' היא לתכונות הנפש של האדם, ואם כך הדברים ברורים – 'עבודת המידות' היא העבודה של האדם לשפר את תכונות הנפש שלו, להיות אדם טוב יותר, רגיש יותר, פחות גאוותן וכדומה.

אבל האמת שהדבר אינו פשוט כל־כך כפי שזה נראה במבט ראשון. ראשית, גם אם נסתפק במשמעות זו של 'מידות' ושל 'עבודת־המידות' – עדיין אנו צריכים להבין איך עושים זאת, כיצד מנהלים את תהליך השיפור העצמי הזה. שנית, וחשוב יותר: כיצד עבודה עצמית לשיפור תכונות הנפש היא היא עבודת ה'?

הרי ברור לנו, שאנו מדברים על 'עבודת המידות' כביטוי לעבודת ה'. ואם כן, כיצד עבודה על שיפור הרגישות העצמית, לדוגמה, מגלמת את עבודת ה'? אכן, בתורת החסידות מבואר בהרחבה מי הן ה'מידות' מתוך נקודת מבט מעמיקה היורדת לשורשי הדברים, וכשמבינים מה הן המידות כפי שהחסידות מאירה את העניין, מתקבלת גם הבנה אחרת לגמרי בסוגיית 'עבודת המידות' ואופן ביצועה.

אם כך, מה הן באמת ה'מידות'?

יש קטע בספר 'תיקוני זוהר', קטע מאוד מפורסם, שמתחיל במילים 'פתח אליהו' [נוהגים לומר אותו למנהג חב"ד בתפילת מנחה של ערב שבת]. בקטע זה יש יסודות גדולים בפנימיות התורה, והוא מתחיל במילים הללו: 'פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן. אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל. אנת הוא דאפקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין' [= פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד ואין לך חשבון. אתה הוא עליון על כל העליונים, סתום על כל סתומים, אין מחשבה תופסת בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים הנקראים עשר ספירות להנהיג בהם עולמות סתומים שאינם מתגלים ועולמות נגלים].

הקדוש ברוך הוא הרי הוא אינסופי. 'אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא העולם'. התואר 'בורא עולם' מתייחס לקדוש ברוך הוא בתור בורא, אבל ה' בעצמו הוא למעלה מכל הבריאה, וכל הבריאה כולה היא כאין וכאפס ולא חשובה לגביו מאומה. ה' הוא למעלה מכל דיבור, מכל השגה, ומחשבה אנושית לא מסוגלת לתפוס אותו כלל. פנימיות התורה (כמו שהובא לעיל מה'זוהר') מגלה לנו שהדרך בה בחר הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם ולהנהיג את העולם – היא באמצעות עשר הספירות. אלו הם עשרה 'ערוצים' שבאמצעותם הקדוש ברוך הוא בוחר להחיות את העולם ולהנהיג אותו.

אנחנו הרי רוצים לדעת מהן ה'מידות'. כיצד איפוא הספירות, ה'ערוצים' שדרכם הקדוש ברוך הוא מעניק חיות ומנהיג את הבריאה, קשורים ל'מידות'?

הם קשורים מאוד, כי ה'מידות' של האדם, הן למעשה חלק מן הספירות. ביאור הדברים: בתורת הקבלה ניתנו שלושה הסברים מדוע 'ערוצי חיות אלוקית' אלו נקראים בשם 'ספירות': לפי הסבר אחד, ספירה היא מלשון אבן 'ספיר' זוהרת; לפי הסבר שני, ספירה היא מלשון 'סיפור'; ולפי הסבר שלישי הספירה היא מלשון 'מספר' (סיפרה).

שלושת הפיענוחים הללו למילה 'ספירות' מבטאים שלוש משמעויות, שלושה היבטים, של הספירות: כאשר מדברים על ה' עצמו, כפי שהוא נתפס אצל בני האדם ובבריאה. עשר הספירות הן בראש ובראשונה עשרה ערוצי גילוי של אלוקות (בהקשר זה הן גם מכונות 'עשר הספירות של עולם האצילות'), גילוי אור אלוקי מבהיק כספיר.

בנוסף לכך, עשר הספירות הם האופן בו האלוקות מוקרנת לתוך חייו של האדם. מבנה האישיות של האדם למעשה מורכב מעשרה כוחות שהשתלשלו מעשר הספירות, ואלו הם הכוחות הפועלים בכל אחת מהנשמות. זהו סיפורה של נפש האדם, וכך מוסבר הפסוק 'ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' – האדם נברא באופן כזה שמבנה הנפש שלו בנוי באותו מבנה של ערוצי הגילוי האלוקי המחיים ומהווים את העולם: עשר הספירות.

לבסוף, עשר הספירות רומזות למבנה המתמטי המופשט המונח בבסיס הבריאה, כי הספירות הן גם עשרה כוחות המעצבים את הטבע, הנטועים בבסיס התבניות השונות במציאות (שאותן ניתן לבטא בתבנית של מספרים). אם כן, אפשר לדבר על עשר הספירות בשני כיוונים: 'מלמעלה למטה' ו'מלמטה למעלה'. עשר הספירות הן בראש ובראשונה הדרך של הקדוש ברוך הוא להעניק חיות לעולם. אך הן גם האופי והמהות הפנימית של הבריאה כולה בכלל, ושל האדם בפרט.

וכאן אנו מגיעים אל המידות..

אכן. התכונות והכוחות הפנימיים שמרכיבים את מבנה האישיות, הם שיקוף של עשר הספירות, והמידות הן חטיבה מרכזית ב'ספירות' ובאישיות האדם. אם לדבר באופן כללי, עשר הספירות מחולקות לשלוש חטיבות: 'מוחין', 'מידות', ו'כוח המעשה'. החטיבה של ה'מוחין' מורכבת משלוש הספירות: חכמה, בינה ודעת. החטיבה של ה'מידות' מורכבת משש המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ו'כוח המעשה' – הוא בעצם ספירת המלכות.

בתורת־החסידות הדברים מבוארים בהרחבה עצומה, בפרטים ובפרטי פרטים, בהסברים ובמשלים שמבארים כל דבר לאורך ולרוחב. אינני נכנס כאן לסוגיה זו, אלא רק מציין את הנקודה ואת התמצית הפשטנית של הדברים, כהקדמה שמטרתה להבין מיהן המידות.

לכל אחת מן החטיבות הללו יש תפקיד שונה במארג האישיות של האדם: ה'מוחין' – הם ה'מַקְלֶט' שדרכו קולט האדם מה שנמצא מחוץ לו. באמצעות ה'מוחין', האדם מזין את ההבנה שלו אל תוכו (ובזה עצמו יש תהליך של השתלשלות מ'הנקודה' של ה'חכמה', דרך הפיתוח של ה'בינה' ועד ההתקשרות וההפנמה של ה'דעת').

ה'מידות', לעומת זאת, מגלמות את התגובה של האדם לדברים שמחוץ לו. האדם 'קלט' באמצעות ה'מוחין' כי פלוני נמצא במצוקה כלכלית גדולה וכי הוא זקוק לעזרה. הוא מבין זאת היטב והוא אפילו יכול להזדהות עם מה שעובר על פלוני. אולם רק כשהדברים מגיעים אל ה'מידות', הוא מתחיל להגיב לסיטואציה.

מצד מידת ה'חסד', הוא מיד נזעק לעזוב את הכול ולהתגייס למענו. אלא שאז באה מידת ה'גבורה' ומצננת אותו: 'רגע, גם אתה זקוק למחייה. אם תעזוב הכול, כיצד אתה תאכיל את ילדיך?' ואז מידת הרחמים, ה'תפארת', מאזנת בין שתי התנועות המנוגדות ומביאה לידי פשרה שכותרתה – התגייסות גדולה למען פלוני, אך בשעות מסוימות, בזמן מוגדר, בתוך מסגרת כוללת של עזרה לה יחברו אחרים וכו' וכו'.

'כוח המעשה' – זה כבר השלב בו הדברים מתבצעים בפועל. לאמיתו של דבר, בשלב זה האדם עצמו בפנימיותו כבר לא נמצא כאן.. הוא אמנם זה שעושה את הדברים בפועל, אבל המעשה עצמו – של הבאת מזון לבית פלוני ושל נסיון לסייע לאלמוני להיקלט לעבודה וכו' (אם ננקוט את הדוגמה שהזכרנו קודם) – זו כבר עבודה שנעשית מחוץ לאדם עצמו, בתוך עולם המעשה. מה שחשוב לנו כרגע בעיקר מהמבואר עד כה, זו ההבנה של מהות ה'מידות'. כעת אנו מבינים שהמידות הן בעצם התגובה הפנימית, הנפשית (המובילה בסופו של דבר לתגובה המעשית) של האדם למאורעות, לחוויות ולדברים הרוחשים מסביבו.

אם כך, שאנו מבינים מהן המידות – כעת ניתן לשאול: מהי 'עבודת המידות'?

ובכן, עבודת המידות היא העבודה האישית של האדם עם עצמו לגרום לכך שהתגובה הנפשית שלו לסובב אותו, למאורעות חייו – תהיה התגובה שה' רוצה שהוא יגיב. כאשר אדם פועל באופן כזה, הוא 'מתקן את המידות' במובן זה שהוא משלים את הכוונה העליונה, שהוא ממלא את השליחות המיוחדת של הנשמה שלו, למענה היא נשלחה אל העולם הזה.

בהקשר זה כדאי להזכיר את דברי הבעל שם טוב הידועים, לפיהם מכל מאורע שקורה לאדם ומכל מקום שאליו אדם מגיע יש ללמוד הוראה בעבודת ה'. ההסבר הוא, כאמור, שהנשמה יורדת לעולם בשביל שליחות שהיא מיוחדת רק לה, וכל דבר בו האדם נפגש – הרי הוא חלק מהשליחות שלו: לפעול ולהגיב בהתאם לרצון ה'. כאשר אדם פועל כך, הוא מביא את אור ה' בכל הליכותיו, ויוצר לקדוש ברוך הוא מהעולם דירה לו יתברך ובכך מגשים את ייעודו.

זו אמירה מפתיעה מאוד. עבודת המידות נתפסת באופן טבעי כעבודה של התמודדות עם מידות לא-טובות. למשל, אדם שסובל מתחושות של חשיבות עצמית וגאווה – צריך לעבוד על 'שבירתה' של מידת הגאווה. וכך הלאה. ואילו כעת עולה שהעבודה על המידות היא מכיוון אחר לחלוטין: לעבוד על זה שהתגובה, שהמפגש הפנימי, העמוק, של האדם עם כל מה שמסביב – יהיה על פי רצון ה'.

נכון מאוד. עבודת־המידות לפי החסידות היא עבודת שורש. כמו בכל דבר, גם בענייני המידות אפשר לטפל בתופעות, בסימפטומים, ואז אכן מדובר על תיקון נקודתי – של מידה כזו ושל מידה אחרת. אבל כך לא פותרים את הבעיות באמת. כדי לעשות זאת, נדרש טיפול שיגיע לשורש הדברים, וכשמטפלים ביסוד הבעיה, או אז כל ההופעות שלה, הסימפטומים, נעלמים מאליהם.

כאשר מדברים על 'עבודת המידות' במובן של עבודת ה', ברור שיש יסוד אחד לכל בעיה בעניין זה, והוא: התרחקות מה' יתברך. כאשר אדם מתרחק מאמונת ומהרגשת ה' יתברך, אז מתחילות כל הבעיות. גאווה, כעס על הזולת, עניינים של חמדה וקנאה וכו' וכו' – כל אלו מתחזקים מיניה וביה ככל שתודעת ותחושת הקרבה אל ה' נחלשת.

לעומת זאת, ככל שאדם מחזק את אמונת ה', את ידיעת ה' כא-ל משגיח ומעורב, הצופה ומביט – המבט שלו וההתנהגות שלו משתנים מאליהם: השאיפות שלו הן יותר בכיוון של לקיים את הייעוד לשמו נשלחה נשמתו לעולם הזה, ופחות 'להצליח' במובן החברתי הפשטני (בית גדול, אוטו יקר, משכורת גבוהה.. וכו', כל אחד לפי נטיית ליבו); הוא פחות גאה, כי הוא יודע ומרגיש באופן חזק יותר שמה' מצעדי גבר כוננו; הוא כועס פחות – כי הוא מודע יותר לכך שכל מאורע הוא בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת של ה' והיא לטובה ו'אין רע יורד מלמעלה'.

נקודה זו, אגב, מתקשרת ליסוד חשוב מאוד בתורת החסידות. אדמו"ר הזקן בספר ה'תניא' מדגיש זאת כמה פעמים, וכך גם כל אדמו"רי חב"ד, ובמיוחד הרבי – ששם על כך דגש עצום ברבות רבות מאיגרותיו ושיחותיו. אם לומר זאת בקצרה, הדגש הוא שהעבודה בנוסח של התמודדות ישירה עם הלא־טוב היא לא עבודת־המידות הרצויה. 'המתאבק עם מנוול מתנוול כמותו'. 'אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו'. הגישה צריכה להיות הפוכה: להרבות באור ובטוב, והלא־טוב יסור ממילא.

כך למשל כותב אדמו"ר הזקן בספר ה'תניא' (פרק כ"ח): 'ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפילה בכוונה – אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה.. רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו, ויוסף אומץ בכוח כוונתו'.

[מעניין לציין במאמר מוסגר, שגישה זו אפיינה את ההדרכה של הרבי לחסידים – להימנע ולהתרחק ככל האפשר מוויכוחים. הדרך להשפיע היא לא באמצעות וויכוח, גם כי כך נותנים מקום למציאות המנוגדת לתורה והמתווכח מתבצר בעמדתו וה'מאבק' רק נעשה חריף וקשה יותר, וגם כי בפועל הוויכוח לא עוזר ואדרבה אפילו יכול להחליש. אופן ההשפעה הרצוי – הוא באמצעות עשיית הטוב והקרנת הטוב. כאשר אדם קורן מהטוב האלוקי, 'טופח על מנת להטפיח', ממילא ההשפעה שלו תהיה עצומה].

תיאורטית הכל נשמע טוב ויפה, אבל איך הדברים מגיעים לעולם המעשה? איך בפועל מגיעים למצב שבו האדם נמצא בכיוון הנכון, שהוא מתמודד נכון ומגיב את התגובה הרצויה בעיני ה'?

האמת היא שהתשובה על שאלה זו יכולה להסתכם במשפט אחד: חסידות יש ללמוד עם הלב. ללמוד חסידות ברצינות. ולא בכדי קבע אדמו"ר הזקן בשער ספרו את המוטו: 'כי קרוב אליך הדבר מאוד', כל אחד יכול לצעוד בדרך הנכונה של עבודת ה', עבודת המידות השורשית, אם רק יחפוץ בכך.

הסבר הדברים: עיקר שיחה ושיגה של תורת החסידות היא אודות ההבנה וההפנמה (כולל בשכל אנושי) את גדולת ה' ואת רוממותו. כאשר אדם משקיע זמן ומחשבה בלימוד הסוגיות שקשורות באחדות ה', בכך שכל הבריאה כולה היא מאור וזיו של הקדוש ברוך הוא וברגע אחד יכולה להתבטל כלא הייתה;

בכך שהקדוש ברוך הוא חפץ שהיהודי, על ידי קיום המצוות, יבנה לו בית מואר (לא היינו רוצים להכניס חלילה את מלך מלכי המלכים לתוך בית חשוך..) ויכניס אותו פנימה – ממילא לאט לאט כל התפיסה משתנה. ניקח את הדוגמה של גאווה. הרמב"ן באיגרתו המפורסמת לבנו כותב: 'דע כי המתגאה בליבו על הבריות, מורד הוא במלכות שמים.. ובמה יתגאה לב האדם? אם בעושר – ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד – הלוא לאלוקים הוא.. ואיך מתפאר בכבוד קונו'.

אבל איך אפשר לקרב ללב מבט כזה? אכן, כשיהודי מקדיש זמן מסוים ביום ללמוד ברצינות 'אליבא דנפשיה' ומתבונן לפני התפילה על אינסופיותו של ה', על 'אין ערוך', על 'בלתי בעל גבול', על כך שכל מציאותו של העולם היא מה', וכל חשיבותו של העולם היא רק כדי למלא רצונו של ה', את השליחות שהקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן: 'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני' וכו' וכו'.

הרי כל הסוגיות במאמרי החסידות של כל רבותינו נשיאנו, עוסקים בדברים אלו באורך, בעומק וברוחב – במילא כשמתבוננים בעניינים אלו בעת 'עבודת התפילה', אזי כל התפיסה משתנה. פתאום אדם מקבל פרופורציות. הוא לא צריך להתעסק ו'לשבור' את מידותיו, לחטט במגרעותיו ולומר לעצמו: אני שפל אנשים, ומה אני מתגאה וכדומה (אם כי יש מצבים שגם דבר זה נחוץ). זה הרי מאיר מעצמו! יש ה' בעולם, ולמה לי להתעסק בזוטות?!

וכך הלאה לגבי כל דבר, כי השינוי בתפיסה הוא לא רק בנוגע לגאווה כמובן, אלא זה שינוי מהותי ושורשי, שמשפיע על היחס בכל פרטי החיים. בוודאי, זה לא שינוי שמתחולל ברגע אחד. לא בכדי זאת 'עבודת המידות'. זאת עבודה. אבל בהשקעה לטווח ארוך, עם נשימה ארוכה ועקביות, יהודי יכול לסגל לעצמו באמצעות לימוד תורת החסידות – ברצינות ואליבא דנפשי'ה – התנהגות אחרת, התייחסות אחרת, חיי יום יום אחרים.

מה זאת אומרת שהלימוד צריך להיות 'ברצינות אליבא דנפשיה'; מה טמון בהדגשה זו?

זאת נקודה חשובה מאוד, ויש חובה להבהיר אותה. אפשר ללמוד חסידות גם בצורה 'אקדמית', מרוחקת. זה נשמע מעניין, עמוק, נותן מבט חדש. אבל מי שרוצה לקבל גם מהאור של החסידות ולהכניס אותו ללב, להתחמם מן הקדושה הגדולה הזו – עליו לדעת שבכך אין די. חסידות צריך ללמוד עם לב פתוח. כשלומדים על 'לפני הצמצום' ו'אחרי הצמצום' לא מספיק ללמוד ולסמן 'ווי' בטבלה – הנה הבנתי את ההבדל בין שני המושגים.

אלא צריך גם להתבונן מעט ולקחת את הדברים ברצינות. כשאדם מתבונן במה שהוא לומד ומנסה לקשר את הדברים אליו, הוא מבין שכל הקיום כולו, העצום והנפלא כל כך, נובע ומשתלשל 'רק' מאור ש'אחרי הצמצום' וגם זאת אחרי סדר השתלשלות מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין, עולם הזה הגשמי – הרי ממילא הוא מקבל אמת־מידה להבחין בין העיקר – הקדוש ברוך הוא, לבין הטפל – שאר ענייני העולם הזה..

בהקשר זה של לימוד ש'לוקח ללב', אספר סיפור שסיפר המשפיע ר' מענדל פוטרפס ע"ה: ר' יצחק הורביץ הי"ד, שמכונה בפי החסידים 'איצ'ה דער מתמיד', היה אחת מדמויות המופת של חסידי חב"ד בדורות הקודמים, וחסידים העידו עליו שהוא 'בינוני של תניא'. בתקופה מסוימת הוא היה המשגיח של ישיבת 'תומכי תמימים' בחרקוב. בין התלמידים היו אז בנו, ר' אליעזר הורביץ ור' מענדל זכרונם לברכה, ושניהם למדו בחברותא.

ר' מענדל סיפר, שפעם ר' איצ'ה קרא אותו אליו לחדרו ושאל אותו: 'בשביל מה אתה לומד חסידות, בשביל 'השכלה' או בשביל 'עבודה'?' ר' מענדל, שהתאפיין בפיקחות מיוחדת ענה: 'לא בשביל השכלה', ור' איצ'ה פטר אותו והורה לו לחזור ללמוד ולקרוא אליו לחדרו את בנו, ר' לייזר, שהתאפיין בשכלתנות ובגאוניות יוצאת דופן. ר' מענדל סיפר, שמן הסקרנות הוא נשאר לעמוד בקירוב מקום, והוא שמע איך שניהם בוכים.. כלומר, לימוד שהוא 'אקדמי', שהוא לשם השכלה בלבד, בלי פועל יוצא בעבודת הלב באריכות התפילה – זהו פספוס של כל העניין..