התוועדות מעוררת: מי שמתפלל באריכות – מצליח בהכל יותר טוב

בהמשך להקלטה המלאה מהתוועדות החריפה של המשפיע ר' מענדל פוטרפס שפרסמנו באתרנו, עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש תמלול חלקי מרתק מאותה התוועדות סוערת של ר' מענדל פוטרפס, בראש חודש כסלו תשמ"ג בבית חיינו 770 • 'מוכרחים לדבר על חשיבות העיסוק ב'עבודת התפילה'. כשמדברים על כך, יש יותר בחורים וחסידים שמתפללים באריכות. ואדרבה: ישנם בחורים שדווקא יש להם 'חוש' בעבודת התפילה. הרבי הריי"צ אומר שאחד מסימני הזיהוי של חסיד זה תפילה באריכות. 'חסיד איז א דאוונער' [= חסיד הוא 'מתפלל']. זהו אחד מהעניינים של חסיד'.. • לכתבה המלאה

☚ ממתי קיים מצב של 'חסיד' בלי 'עבודת התפילה'?! • שיחה חריפה

היום הדור יותר 'כלי' ל'עבודה'

בדור האחרון היה חסיד 'עובד השם' בשם ר' חיים משה אלפרוביץ' ע"ה. על מה חושב יהודי 'עובד'? על ה'לבושים' שלו. על המחשבה, הדיבור והמעשה שלו. הוא היה אומר: 'להיות זהיר בדיבור – קשה מאוד. כשמישהו בא לדבר אתי על דברים שלא צריכים לדבר, קשה לי לשתוק מולו. האם אני יכול להתנהג כמו 'פרוש' שמנותק מכל הסביבה? הרי אני מוכרח לענות לו. אבל בנוגע למחשבה, הרי זה הדבר הכי קל להיות זהיר בה, שהרי אני 'בעל הבית' על עצמי. אף אחד לא מדבר עם המחשבה שלי, אף אחד לא שומע אותה והמחשבה שלי לא חייבת כלום לאף אחד'. ר' חיים משה לא היה זקוק לערוך 'אתכפיא' לשם שמירת המחשבה..

הרבי תובע מאיתנו ומהבחורים שנהיה זהירים במחשבה, דיבור ומעשה. הרבי תובע מאיתנו 'אתכפיא', בדיוק כפי שהיה בדורות קודמים. שום דבר לא השתנה. ואגיד לך משהו: הרבי תובע 'אתכפיא', והבחורים מקיימים זאת. צריכים לומר את זה: בעבר היו בחורים שלא קיימו 'אתכפיא', אבל בדורנו הבחורים כן מקיימים 'אתכפיא'. אני ראיתי זאת במוחש. לא אגיד שכולם הם כאלה (שהרי הרבי אמר לי ב'יחידות' ביחס לתלמידי התמימים 'רובם'), אבל הבחורים בדורנו הם בהחלט בחורים חסידיים.

ר' חיים משה הוא דוגמא מוחשית של חסיד שאינו שייך להבלי העולם הזה. שעל ידי ה'עבודה' שלו הוא התרומם ואינו שייך כל כך לעניינים נחותים. שמעתי לאחרונה הסבר שאמר ר' נחום גולדשמיד ע"ה, שהיה מה'משכילים' שבין החסידים: מהו הפירוש של הכתוב בספר ה'תניא' בפרק י"ב לגבי הבינוני – 'ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם'? וכי מי שחטא אי פעם, כבר אינו יכול להיות 'בינוני'?! אלא הכוונה היא שכמו שכעת הוא בתנועה ש'לא יעבור לעולם', מופרכת אצלו לגמרי האפשרות לעבור עבירה בעתיד, וכל העניינים האסורים מופרכים אצלו לגמרי. והרבי תובע מאיתנו לדעת ולחיות באופן שבכל רגע מחדש זה יהיה המצב שלנו.

הכוח להתרומם לכזו תנועה נפשית, נובע מכך שמתעסקים ב'עבודה'. לא משנה באיזה גיל אוחז החסיד, אם מדובר בבחור או אברך, כולם צריכים להגיע להתעסק ב'עבודת התפילה'. זאת אומרת, שדבר ראשון צריכים ללמוד 'מאמר' בצורה טובה ולחזור עליו, לאחר מכן יש להתבונן בתוכן שלו ואז יש 'לחיות' עם המאמר.

הפירוש של 'לחיות עם מאמר' הכוונה היא 'להתפלל' איתו, לחשוב בשעת התפילה על התוכן של ה'מאמר'. אז מגיעים ל'דעת' באלוקות, ה'מאמר' חודר למציאות והרגשת האדם. כפי שמוסבר בתורת החסידות, ש'אתה חונן לאדם דעת' היא הברכה הראשונה גם בחשיבותה. וזאת משום שה'דעת' באה לפני הכול, ורק אחר כך באים כל שאר הדברים. זה הכי חשוב.

לעדן לפי ה'כלים' של האדם

בקשר לכך, ישנו שיר של קוזקים על כך עם המילים 'נאשי בראטקי, בעז גולובקי. ניע קודא, ניע גודני' [= האחים (החברים) שלנו, ללא הראשים שלהם – אינם שווים, אינם ראויים למאומה]. תוכן השיר מספר על חבורת קוזקים שרכבה על הסוסים כשהם חגורים בחרבותיהם, ותוך כדי רכיבה חלף פרש של האויב והתיז את ראשו של אחד מהם בחרב.

ואולם הסוס המשיך לדהור עד שהביא אותו למחוז חפצו, כך שהקוזק הגיע לבסוף אל היעד, רק בלי ראש.. החבר הגיע, אך בלי ראש.. ועל כך אומר חבירו, במילות השיר, שהחברים שהם בלי ראש הם חסרי ערך. וכך זה גם בעבודת השם, שכאשר חסיד לומד חסידות ואינו משקיע בהפנמת הדברים בע'בודת התפילה', שזה עניין ה'דעת' שבראש, חסר לו העיקר.

ישנם כאלו שחושבים שעניינים של 'עבודה פנימית' ובירור המידות באופן פנימי בעבודת התפילה, הם לא כל כך שייכים לחסידים בני דורנו, צריך לדעת שזו טעות גדולה וזה נדרש מכל אחד. האדם צריך להיעמד בצורה כנה מול עצמו, ולעשות חשבון נפש ותשובה על החטאים והעבירות שפגם. שלא יחשוב שזה מספיק ללמוד חסידות, וזה לבדו יפעל עליו.. הוא צריך גם להתעסק עם העניינים הנחותים שיש לו. שזה אחד העניינים של 'עבודה', שיש 'לעבד' ולעדן את העור הגס, על ידי התעסקות איתו בהתבוננות בעבודת התפילה.

☚ 'דמות נשגבה': תיאור מדהים מדמותו של רבינו הזקן • פענוח גרפולוגי

להחדיר את האמת האלוקית

כפי שניתן לראות שגדולי החסידים היו מסבירים את החסידות שלמדו, כל אחד לפי הסגנון האישי שלו. משום שסוף כל סוף כל אחד תפס את החסידות כפי שהיא מלובשת במציאות האישית שלו, לפי דעתו. ואכן כך צריכים ללמוד חסידות, באופן כזה שכל אחד יתפוס את ה'מאמר' לפי הסגנון שלו, במילים שנפש הבהמית שלו מבינה. אמנם יש ב'מאמר' את נקודת האמת שצריכה להיות מונחת אצל האדם, ובזה לא נוגע כל כך השכל וההבנה, אלא מה שנוגע הוא שכאשר לומדים 'מאמר' – יש בזה את האלוקות שב'מאמר'.

מי שעסוק רק בהבנת ההשכלה של העניין – יישאר עם ההשכלה לעצמו. ומה שאינו אמת, זה פשוט לא אמת. ה'פשעטלאך' שלו אינם שווים מאומה. אבל כאשר הלומד 'תוקע' בתוך מוחו את אותו 'מאמר', ולומד אותו פעם, פעמיים ושלוש, ומשנן אותו עד שהוא יודע אותו היטב, ומתבונן שוב ושוב בתוכן ה'מאמר' – כאן נמצאת האמת וכך הוא מחדיר את העניין האלוקי למוחו.

אם כן, נשאלת השאלה: מה נוגעת בכלל ההבנה? הרי הוא יכול סתם לחזור על מילות ה'מאמר', מבלי לחשוב בכלל על הבנת הפשט של הדברים לאשורם. ובכן, זה לא נכון, כי כדי שה'מאמר' יחדור לכוחותיו הפנימיים של הלומד, הוא חייב להתבונן בו בשכלו. אבל העיקר הוא, שעליו לדעת במה הוא מתבונן – במאמר חסידות שהוא עניין אלוקי. לפעמים עוסקים יותר מידי בפלפולים ושוכחים את העיקר, את האמת.

והאמת היא שבעצם הנוסח הזה של ה'מאמר', כפי שהוא נאמר או נכתב, בכל מילה שלו נמצא העניין האמיתי של האלוקות. וכפי שהרבי הרש"ב נותן לזה דוגמא, באחד ממאמרי המשך תער"ב, מלשון המשנה בתחילת הש"ס: 'מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן'. אילו לא היו כתובות במשנה מילים אלו, אלא מילים אחרות המביעות את אותו רעיון בדיוק – לא היה מתבטא בזה העניין האלוקי כפי שהוא לאמיתתו.

מיהו ה'חיצון'?

שמעתי שאצל חסידים בכלל, ובישיבות 'תומכי תמימים' בפרט, המילה 'חיצון' הייתה התואר הכי נורא. יכולת לגדף מישהו ככל שתרצה, אבל אם אמרת לו 'אתה חיצון' – הרגת אותו. זה היה הביזיון הכי גדול שיכול להיות בעולם. יש במאמרי שנת עת"ר מאמר דיבור המתחיל 'ושבתי בשלום אל בית אבי', זהו מאמר שנאמר בעבור 'חיצונים'. עד שלמדו את המאמר הזה, סברו ש'חיצון' הוא מי שמתפלל בגלל הזולת, ואף מתנענע בתפילתו בגלל הזולת, כדי שהאנשים מסביבו יראו אותו מתנענע. 

כשלמדנו את 'ושבתי בשלום', המשפיע ר' יחזקאל ['חאטשע'] פייגין הי"ד הסביר בהרחבה את המבואר ב'מאמר', שמי שעושה משהו כדי שהזולת יראה אותו – הוא לא 'חיצון', הוא פשוט שקרן. 'חיצון' הוא מי ש'כבולעו כך פולטו', שהוא לא קולט שום דבר בפנימיות. אדם יכול להיות השקרן הכי גדול בעולם, אבל הוא עדיין לא 'חיצון', ויכול להיות מישהו אחר שאינו שקרן, אבל הוא 'חיצון'. מדברים ומדברים, והוא שומע ושומע – אך אינו קולט בפנימיות. והראיה לכך – כי הוא שוכח זאת.

בהמשך לזה הסביר ר' חאטש'ע בהרחבה מדוע 'כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו'. לכאורה, מה הוא אשם בכך ששכח? אלא שזה משום שהוא מלכתחילה לא קלט בפנימיות, ולכן שכח. ווארט חסידי – חייבים לקלוט אותו בפנימיות. הרבי מדבר אלינו דברים שהם נוקבים ויורדים, ומי שאינו קולט אותם בפנימיותו, הוא 'חיצון'. כשהרבי מדבר אלינו, אנחנו מוכרחים לקלוט זאת בפנימיותנו ('דערהערן'). בשעה שהאדם ישן – ניחא, הרי הוא ישן, אבל כשהוא לא ישן, שיקלוט בפנימיות את מה שהרבי מדבר. הרבי תובע שנקלוט בפנימיות את דבריו, ואז הכול נהיה נהיר וברור. ואילו כשלא קולטים בפנימיות, הכול מלא קושיות.

ר' חאטש'ע ביאר אז בהרחבה את המובא באותו מאמר, ש'זה קשה מאוד תיקונו'. ומה עליו לעשות? לעסוק בעבודת 'קריאת שמע שעל המיטה' מתוך מרירות [שכידוע זוהי ההכנה לעבודת התפילה למחרת]. במאמר ההוא כתוב רק שיהיה במרירות על כך שהוא 'מוטעה'. היינו, שהמרירות שלו לא תהיה על העבירות, על החטאים והעוונות שלו (משום שאז תהיה המרירות הזו עצמה באופן של 'חיצוניות'), אלא המרירות שלו צריכה להיות על עצם ה'חיצוניות' שלו, על כך שהוא אינו קולט בפנימיותו שום עניין. זהו העיקר. 

בחור שלומד ב'תומכי תמימים', צריך להיזהר שלא יהיה 'חיצון'. על כך שעליו להיזהר שלא יהיה שקרן, הרי אין מה לדבר. הנטייה לשקר היא מחלה מולדת. יש אדם בעל נטייה לשקר, ויש אדם שבטבעו אינו נוטה לשקר. ומי שנברא בטבעו עם נטייה לשקרים, עליו לזכך את מידותיו עד שלא יהיה שקרן. אבל אדם שהוא 'חיצון', גרוע יותר משקרן. ה'חיצון' אינו קולט שום עניין בפנימיותו. אומרים לו 'ווארט', והוא לא קולט אותו בפנימיות. עם ה'מאמר' הזה ה'תמימים' צריכים לחיות. על זה התחנכתי, וזה מה שאני יכול לומר להם. ובאשר לכל סיפורי המופתים מפה ומשם, זה לא שווה כלום.

חיות בחסידות ולשכוח מהיהדות..

צריכים 'להתפלל'. צריך להיות העניין של 'עבודת התפילה'. ההתעסקות ב'עבודה' היא נחוצה כיום לחלוטין. לא מתכוונים שפעם היה 'עבודה', אלא שכעת ישנו את עניין ה'עבודה' – 'עבודת התפילה' והקדמתה ב'קריאת שמע שעל המיטה'. ישנו גם מי ש'מתפלל' בשעת 'קריאת שמע שעל המיטה', וישנו גם מי ש'קורא קריאת שמע שעל המיטה' בשעת התפילה. אבל עניין התפילה חייב להיות. שיתפללו באריכות לפחות פעם בשבוע, אבל חייבים להתפלל. בתפילה – שם נמצא ה'אייכה'. ואם לאו, יכולים ללמוד חסידות, ועדיין זה לא יפעל בצורה פנימית.

בעיירה ז'עבין היו שני משפיעים. כמו שכתוב ב'קונטרס העבודה': 'על ידי החסיד ה'עובד' חנוך הענדל, ומשנהו החסיד ה'משכיל' שמואל גרונם אסתרמן'. את הבחורים ה'משכילים' הרבי שלח לז'עבין עם ר' שמואל גרונם, וה'עובדים' נשארו בליובאוויטש. הכרתי היטב את כולם. התמימים בז'עבין למדו חסידות והתפלפלו בחסידות, ובכל זאת הרבי שלח אליהם את החסיד ה'עובד' ר' חנוך הענדל, כדי שיבדוק ויברר מה קורה שם. הוא נסע לשם וראה את כל ההנהגה שלהם, איך הם מתפלפלים בחסידות, ואחר כך הם מתפללים במהירות.. הוא אמר להם: 'תקשיבו ילדים, יש לכם חיות כה גדולה בלימוד החסידות, עד שאתם עלולים לשכוח את כל היהדות'..

החסידות תובעת את העניין של 'עבודת התפילה' ו'קריאת שמע שעל המיטה', זה מוכרח להיות. בנוסף לכל המקיפים ולכל הדברים, מוכרח להיות עניין האריכות בתפילה. לא יעלה על הדעת שישנם בחורים שלומדים בישיבות 'תומכי תמימים', וכל העניין של להאריך בתפילה מופרך בעיניהם לגמרי. אבל בחור צריך לדעת שצריך להיות זמן בו הוא מתפלל באריכות.

וכפי שהרבי אמר בחג הסוכות, שאם התפילה אינה מצליחה לו, עליו לבכות מדוע היא אינה מצליחה לו. ואם הוא אינו מצליח לבכות על כך, עליו לבכות על כך שהוא אינו מצליח לבכות. לא צריכים דווקא להתפלל כל יום עד חצות היום, אבל צריך להיות עניין התפילה באריכות. זה נחוץ מאוד משום שבתפילה ישנו ה'אייכה'. תנועת ה'אייכה' מוכרחת להיות מדי פעם.

☚ הבכי המזעזע של המשפיע ר' שלמה חיים בעיצומו של הלילה

לעורר על נחיצות אריכות התפילה

על עניינים של 'עבודת התפילה' וחשבון הנפש, צריכים לדבר ולעורר על כך בהתוועדות. ולא כפי שיש כאלו שחושבים שזה עניין פשוט ויסודי, שברור לכולם כבר. שהרי אם זה כה פשוט, למה זה לא קיים בפועל אצל כל הבחורים? הרי רואים במוחש שלא אצל כולם זה קיים. ישנם בחורים וחסידים שמסיימים להתפלל מהר.. הם מתפללים עם המניין, וזהו. בחורים צריכים לדעת שלפחות בשבתות צריכים להתפלל באריכות, ולפעמים גם בימות החול. לפחות לכוון את פירוש המילות בחלק מהתפילה. צריך לדאוג שכל החסידים והבחורים 'יתפללו'. צריך לדבר על כך עם כולם, ואין מה להתבייש בזה.

אני אומר זאת פשוט משום שנדרש ממני לומר זאת, לא משום שכך כתוב ב'קונטרס התפילה'. אני מרגיש שהעניין צריך להיות קיים, כי אני יודע שכאשר מתפללים לפעמים כראוי, אזי מורגש שם ה'אייכה'. ובלי 'אייכה' – זה בלתי אפשרי. אדם צריך לדעת פעם איפה הוא מונח. יכולים ללמוד במאמרי חסידות על הדרגות הכי גבוהות, ועדיין להיות שקועים במקומות כאלה.. 

בתפילה עצמה יש אמנם ארבע שליבות שהם כנגד ארבעת העולמות (מ'הודו' כנגד עולם העשייה, פסוקי דזמרא כנגד עולם היצירה, ברכות קריאת שמע כנגד עולם הבריאה, קריאת שמע היא 'אצילות שבבריאה' ו'שמונה עשרה' זה כנגד אצילות), אבל לפני כן יש שלב של 'להתייצב לתפילה' ('שטעלן זיך דאווענען'), שהיא היציאה מעולם החולין וההתייצבות להתפלל לפני השם,. 

החסיד ר' ישראל נעוולער היה משקיע בעבודת המרירות (ששייכת בעיקר ב'קריאת שמע שעל המיטה') לפני התפילה, ואחר כך אמר לעצמו: 'אבל בכל זאת אני יהודי, והנני מתייצב להתפלל'. אבל בכל זאת, קורה לא אחת מצב שאדם נעמד להתפלל, ובסוף יש לו הפרעות, כמו שמובא בספר ה'תניא' שייתכן מצב שנעמד מולו גוי ומתחיל לדבר עמו כדי לבלבלו בתפילה. וזוהי מלחמה לא פשוטה.

'חסיד' הוא מי שעוסק ב'עבודת התפילה'

החסידים המבוגרים צריכים לספר לצעירים, שבלי 'עבודת התפילה' זה לא שווה מאומה. מאחר שהתפילה היא 'חוט השדרה' של האדם [כפי שמבאר אדמו"ר הזקן] וזה כל העניין של חסידות. פעם היו חסידים שהתפללו כל היום.. אך אפילו די בכך שלפחות האדם יתפלל באריכות פעם אחת בשבוע, אבל צריכים 'להתפלל'. שמעתי מהילדים של החסיד ר' אלחנן דוב ('חאניע') מרוזוב הי"ד, שהרבי אמר פעם, שאמנם ויתרו על 'זמן תפילה' לחסידים שעוסקים בעבודת התפילה, אבל זאת בתנאי שאכן התפילה תהיה כראוי. זאת אומרת שצריכים להתפלל כראוי!

מוכרחים לדבר על חשיבות העיסוק ב'עבודת התפילה'. כשמדברים על כך, יש יותר בחורים וחסידים שמתפללים באריכות. ואדרבה: ישנם בחורים שדווקא יש להם 'חוש' בעבודת התפילה. בספר השיחות של הרבי הריי"צ, מובאת שיחה על חמשת הדברים שצריכים להיות אצל חסיד, ואחד מהם הוא – 'עבודת התפילה'. אחד מסימני הזיהוי של חסיד זה תפילה באריכות.

'חסיד איז א דאוונער' [= חסיד הוא 'מתפלל']. זהו אחד מהעניינים של חסיד. ישנו אחד שנולד עם 'חוש' ותענוג להתפלל, וישנו אחד שיש לו פחות 'חוש' ותענוג להתפלל. אלה הן מידות מולדות. זה עניין של טבע בני אדם, כמו שאחד נולד ג'ינג'י והשני נולד שחור. אבל העיקר היא היגיעה והעבודה בתפילה, שזה שווה אצל כולם. כל חסיד צריך להתאמץ ולהשקיע בעבודת התפילה. כך חסיד צריך להיות. זוהי ה'זהות' של חסיד.

בחורים! כשאתם לומדים חסידות, עליכם לדעת שקיים בעולם מושג של 'עבודת התפילה' וישנו 'קונטרס התפילה'! הרבי מדבר רבות בשיחות על כל העניינים שמובאים ונדרשים ב'קונטרס התפילה' ו'קונטרס העבודה'. כל מה שהרבי אומר מבוסס ומגיע מהעניינים המדוברים בקונטרסים הללו. צריך לדאוג שכל בחור ידע שהוא צריך להתפלל באריכות. אם פחות או יותר, ובלבד שיתפלל.

אמנם בדורנו יש את העניין של 'ופרצת', אבל העניין של 'עבודת התפילה' חייב להיות אצל כל אחד ואחד. וכאשר זה לא קיים, זהו חיסרון שגורם לחיסרון גם ב'ופרצת'. רואים במוחש שבחור שלא חושב חסידות ומתעסק ב'עבודת התפילה', זה לא מספיק. ובחור שמתפלל טוב יותר, הוא טוב יותר בכל התחומים.