לחצו כאן לתרומה
האם ייתכן שדווקא 'נציגי דת' יהיו אלו שידרשו לנתק יהודים מלימוד התורה? בשיחה חריפה וגלויה, הרבי יוצא למערכה חסרת פשרות נגד הצעת המפלגות הדתיות לגיוס בני הישיבות – גם אם לזמן קצר – וחושף את ה'עסקאות' הפוליטיות הנעשות על גבם של לומדי התורה • במקביל, נוגע הרבי באחד הפצעים הכואבים ביותר: הניסיון לקבוע ימי זיכרון לשואה דווקא בחודש ניסן, חודש הגאולה. הרבי מפרק את הניסיון להשתמש בשואה ככלי לניגוח האמונה, ומשיב למפקפקים באמונה בתשובה מוחצת, ומציג זווית נצחית ומרטיטה על סוד קיומו של העם היהודי • אל תפספסו את השיחה המלאה – מסמך חובה על עתיד עולם התורה והאמונה בדורנו • לכתבה המלאה
☚ מה יש ללמוד מהשואה וכיצד לנקום בהיטלר? • מכתב מעורר השראה
המעבר מקטגוריה לנחמה
'ולכן הובא מאמר זה בסיום המסכת – לאחרי המאמר 'דור שבן דוד בא קטגוריה בתלמידי חכמים' – לפי שרוצה לסיים בדבר טוב, שהרי אם זהו רק משל על עניני תורה וכיוצא בזה – אין זה סיום בדבר טוב בערך לענין דור קטגוריה בתלמידי חכמים, היינו, שמדובר אודות מעמד ומצב שלומדים תורה, והא ראיה – שיש תלמידי חכמים, ואף על פי כן 'יש קטגוריה בתלמידי חכמים.. בזוזי ובזוזי דבזוזי', כפשוטם של ענינים!
ואין צורך לחפש זאת במפרשי הש""ס.. כיון שרואים זאת בימינו אלה: אם כבר נעשה בארץ ישראל מצב של מנוחה, שאלו שרוצים יוכלו לשבת וללמוד באין מפריע – נעשה לאחרונה ענין של 'קטגוריה בתלמידי חכמים', שישנם דתיים שמעיזים לבוא ולדרוש מקומוניסטים ומאלו שמכריזים שאין להם חלק באלוקי ישראל, שילכו (בתור שלוחים של הדתיים) לנתק יהודים מלימוד התורה, ויחדלו להיות תלמידי חכמים רחמנא ליצלן!
תחילה למשך שלושה חדשים, ולאחר מכן יהיה זה באופן ד'אם תעזבני יום, יומיים אעזבך', כפי שכבר ראו את התוצאות אצל אלו שהתנהגו בסדר זה [הכוונה להצעת חוק של 'המזרחי' לחייב את תלמידי הישיבות בגיוס לצבא למשך שלושה חודשים], וכפי שהם בעצמם אומרים, שלעת עתה לא זכו שיצא רב אחד ויחיד מהישיבות שבהם מתנהגים לפי סדר זה. ולא עוד אלא שעושים זאת בשם קיבוץ דתי, ומסבירים שזהו 'הישג דתי', בשם הדת, בשם אלוקי ישראל, כיון שזהו רצון התורה, שיגרום קידוש שם שמים, ויחבב על כל העם כולו את הקדוש ברוך הוא ותורתו ומצוותיו ולומדי התורה בישיבות!.. ואם לא די בכך, ניתוסף בזה – בלשון הגמרא – 'בזוזי ובזוזי דבזוזי'.
והיינו, שאף שיכולים לומר כמה לשונות בנוגע לעשיית צרות כו', מדגישה הגמרא שזוהי צרה שקשורה עם ענין של בזיון: עד כדי כך הגיעו הדברים, שלא מתביישים לומר בריש גלי, שעשו עיסקא, שאם רוצים שיסכימו שלא לדרוש להכריח תיכף ומיד לנתק את בחורי הישיבה מלימוד הגמרא, עליהם לבטל את התנאי שהמשך הישיבה על הכסא תלוי בכך שיוכרח לומר שאינו רוצה ואינו יכול לרשום ולחתום על גוי שהוא יהודי!
וכל זה – למרות שיודעים שיש נאצים, צוררי ישראל, שנטלו חלק בהשמדה רחמנא ליצלן של יהודי גרמניה – שיודעים את שמותיהם, כפי שנדפס בעיתונים – שעלו לארץ ישראל בגלל 'חוק השבות', ונמצאים שם עד היום הזה, ומסתובבים עם תעודה שמאשרת שיש להם חלק בארץ הקודש עם כל הזכויות! ואף על פי כן, עושים עיסקא, שאם יסכימו שישאר לשבת על הכסא למרות שלא יתקנו את החוק של 'מיהו יהודי' – אזי תמורת הדרישה לקבוע חוק של קטגוריה בתלמידי חכמים, יסכימו שזה לא יהיה בתור חוק, אלא רק דברים של קטגוריה בתלמידי חכמים.
אילני סרק והגאולה הקרובה
ומובן שמספיק החומר שבדברים אלו בלבד – שאומר אותם שכירו ולקיטו של אדם דתי, באמרו, שכיון שיש לו סמיכה לרבנות, נאמרים דבריו בתור בא כוח של כמה וכמה מישראל, – למרות שהם לא יודעים כלל שהוא מדבר בשמם, והם שותקים אפילו כשהתחילו ללמוד שם אודות אותו האיש, ושותקים אפילו כשמכריזים בריש גלי בנוגע לענין שנאמר בתורה שבעל פה, שצריך להיות טיפש לחשוב שזה דבר אמת!
ואומרים שהיתה זו דעה של איש פרטי, שהיה תחת השפעה של תרבות יוון ושאר עובדי עבודה זרה כיוצא בזה, אלא שהכניסו זאת בתורה שבעל פה – וחותמים על זה, ומפרסמים שזוהי השיטה הנכונה שעל ידה יתקיימו תורה ומצוות ויראת שמים, וקובעים על זה את השם הכללי: הישג דתי!
ועל זה באה הנחמה בכפליים – שעתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, אפילו אילני סרק בפשטות, ועל אחת כמה וכמה אילני סרק בפנימיות הענינים – שתמורת זה שיהיו ממנו פירות, מאי פירות מצוות, הרי הוא אילן סרק, רחמנא ליצלן, שאינו עושה פירות, אבל הוא יונק חיותו מארץ הקודש, 'ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'.
ובנדון דידן, שכל היניקה והחיות שלו היא מהכספים שאוספים עבור ארץ ישראל; לא בגלל עיניו היפות, ואפילו לא בגלל הלומדות או הסמיכה שלו, אלא עבור ארץ ישראל. – כל השליטה שלו על שכירו ולקיטו, הבוחרים עבורו וכו', היא בגלל שעל ידו יש להם פרנסה וכבוד, על ידי זה שהקופה מהמגביות עבור ארץ ישראל נמצאת ברשותו! אלא שהוא מנצל זאת כדי לעשות קטגוריה בתלמידי חכמים!
וכולם יודעים מזה; החילוק הוא רק אם אומרים זאת בריש גלי. ובכן: לאחרי הקטגוריה בתלמידי חכמים, הגיע גם הזמן של 'בזוזי ובזוזי דבזוזי' – שהתחילו כבר להדפיס בעיתונים בפירוש, שהסכימו לוותר על הדרישה לנתק יהודים מלימוד התורה, אם יבטלו את התנאי שהמשך הישיבה על הכסא תלוי בתיקון חוק 'מיהו יהודי'! ועל זה מסיימת הגמרא, שבניגוד לכך שיכולים לחשוב שאילני סרק תהיה להם בחירה להשאר אילני סרק – הנה משיח יצליח להתמודד גם עמהם, כך, שגם אילני סרק שבארץ ישראל יהיו טוענים פירות.
ולכאורה, כיצד יתכן הדבר, הרי ליהודי יש בחירה חופשית? (הרבי שליט"א צחק והמשיך) ובכן: הרמב"ם כותב בהלכות מלכים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו, וכיון שבנוגע לאליהו נאמר 'תשבי יתרץ קושיות ואבעיות' (שזהו ראשי התיבות של תיקו), תישאר עבורו קושיא נוספת: כיצד יוכל אפילו משיח להתמודד עם אילן סרק, הרי זה היפך מנהגו של עולם?!… וכשם שבבוא יום ה' הגדול והנורא יתמודד אליהו עם כל שאר הקושיות ותירוצים – יתמודד גם עם קושיא ותירוץ זה!
והלוואי שיהיה הדבר בקרוב ממש ובעגלא דידן – שלכל לראש, ניפטר מה'קטגוריה בתלמידי חכמים', ועל אחת כמה וכמה שניפטר מה'בזוזי ובזוזי דבזוזי', ועל אחת כמה וכמה שניפטר מהמנהיגות של כל אלו שהכניסו את עצמם למצב זה, וממשיכים להכניס רחמנא ליצלן יותר ויותר יהודים למצב זה, ומאמללים אפילו גויים, והכל – בשביל הכיסא!
ויהי רצון שיהיה זה בדרכי נועם ובדרכי שלום, ושמחת עולם על ראשם, וגדולים בעלי תשובה שמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו. ויקויים העיקר הכי גדול: 'אני מאמין בביאת המשיח.. בכל יום שיבוא'– שיהיה אכן היום הזה כפשוטו של דבר, על ידי זה שהנהגת בני ישראל תהיה באופן דהיום אם בקולו תשמעו.
אמונה אל מול החושך
בכלל הסדר הוא שמשתדלים לדבר רק אודות דברים המשמחים, אלא אם כן יש הכרח לאפרושי מאיסורא וכיוצא בזה, וגם אז, צריך לקצר בזה, רק לפי ההכרח, ובמקום ספק – מוטב לקצר מאשר להאריך. ובכן, יש להתעכב על כך שחוזרים ומתחדשים הטענות הידועות בקשר לימי זכרון שהתחילו לערוך על המאורעות שאירעו רחמנא ליצלן בימי מלחמת עולם השנייה – שזהו ענין הקשור עם מאמר חכמינו זכרונם לברכה אודות 'דור שבן דוד בא.. צירוף אחר צירוף, שנאמר ועוד בה עשירית ושבה והיתה לבער.. בזוזי ובזוזי דבזוזי', שאפילו בנוגע לשארית הפליטה היו עוד שְמָדות לאחרי שְמָדות וכו' וכו'.
וכדי להכעיס – עושים זאת דוקא בחודש ניסן: חודש ניסן הוא החודש שבו נולדו זיוותני עולם, חודש האמונה, שהרי בניסן נגאלו בזכות האמונה, כמו שכתוב וגם צדה לא עשו להם, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, ועל זה נאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה – שזה היה בכח האמונה, כיון שכל בני ישראל הם מאמינים בני מאמינים.
אבל חיים אנו בחושך כפול ומכופל, שמהפכים את הענינים, ובלשון הכתוב: שמים חושך לאור ואור לחושך – לנצל את חודש ניסן באופן שהוא בסתירה רחמנא ליצלן לאמונה, בגלל הקושיא הידועה: איך יתכן לומר שיש דין ויש דיין, ואף על פי כן היו יכולים לקרות המאורעות שאירעו בדור האחרון.
וכיון שענין האמונה נדרש מכל אחד מישראל, מקטן ועד גדול, אנשים ונשים וטף, הרי המענה לשאלה זו צריך להיות מובן לא רק למי שלומד קבלה, חכמת הסוד, רמז ודרוש והלכה, אלא אפילו למי ששייך רק לפשוטו של מקרא, או אפילו למי שלא ידע מאי קאמר; ולכאורה הרי זו קושיא כזו שלית נגר ובר נגר דיפרקינה. וההסברה בזה – בהקדמה: שאלה הנזכרת לעיל היא על כל פנים על יסוד האמונה שיש גוף ונפש, נשמה וגוף, שחלוקים בכך שהגוף הוא דבר גשמי שיכולים למשש בידים ולראות בעינים וכו', משאין כן הנשמה היא דבר רוחני.
ומזה מבין אפילו פשוט שבפשוטים – שהסיבה לכך שיכולים להזיק לגוף בחרב ובחנית ובאש ובמים, הרי זה בגלל שהגוף הוא דבר גשמי. כל בר שכל, אפילו שכל קטן ביותר, כשישאלו אותו האם בחנית ובחרב יכולים להזיק דבר רוחני – ישיב, שכל השומע יצחק לו! – עס קלעפּט ניט!… איזה שייכות יש לחנית וחרב או אש ומים – להזיק דבר רוחני?! זאת ועוד: כשישאלו בר דעת: מהו העיקר של האדם החביב והקרוב לו, אביו או אמו, הגוף או הנשמה שלו – יאמר שהעיקר היא הנשמה.
נצחיות הנשמה וקידוש השם
והיוצא מזה בנוגע לעניננו: בשעה שקדושי עליון נספו באש – יודע כל אחד שאש מזיק ופוגע בגוף, אבל אף אחד לא יאמר – אם הוא רק שפוי בדעתו – שאש שורף את הנשמה, או שהנשמה יכולה לטבוע במים. ובנוגע לנשמה – שהיא העיקר אצל היקרים אליו – הנה אפילו מי שנספה רחמנא ליצלן על קידוש השם, הרי זה פגע רק בגוף, ואילו הנשמה נשארה בשלימותה! נפסק אמנם הקשר של הנשמה עם הגוף, אבל הנשמה נשארה בשלימותה, ונשארה למחר לאחרי אושוויץ, וגם כעבור שנה ודור.
כאשר יבוא מישהו שפגש אדם לרגע אחד וראהו בוכה וצועק שיש לו יסורים נוראים, וידון מזה שכל חייו מלאי צער; או להיפך, שפגש אדם לרגע אחד וראה שהוא בתענוג גדול, ומזה יסיק שכל ימי חייו הם חיי תענוג – יאמרו לו שהוא טיפש: הוא ראה אותו לרגע אחד, ואילו חיי האדם הם מאה ועשרים שנה. ועד זה בנמשל: שני חיי הנספים באושוויץ היו כמה וכמה שנים, אבל לאחר מכן נשארת הנשמה בקיומה אלפי שנים! אמנם אין לנו ידיעות אודות מעמדה של הנשמה בזמנים שלאחר מכן, אבל, מי שהוא מאמין, יודע, שנשמה זו נמצאת במעמד ומצב הכי נעלה, כפי שמגיע ליהודי שנספה על קידוש השם!
ומזה מובן גודל הענין דקידוש השם, עד כדי כך, שמה שלא זכה לכך נחשב לעונש, אף על פי שניצל את השנים שלאחר מכן להיות רבם ומורם של ישראל עד סוף כל הדורות! ומזה מובן בנוגע לשאלה הנזכרת לעיל: השאלה היא ממה שראה את האדם למשך זמן, אשר, בערך חיי הנשמה של האדם, הרי זה פחות מרגע אחד לגבי מאה ועשרים שנה. ואם כן, לדון מזה אם זהו ענין של חיי יסורים, או שזוהי רק הכנה של רגע באפו, ולאחר מכן נעשה חיים ברצונו למשך אלפי שנים – הנה אצל אדם מאמין, אין ספק בכך.
אך כאן בא האמור לעיל – עד כמה חשוב גם פרט קטן במציאות העולם, ועל אחת כמה וכמה פרט קטן של יהודי, ועל אחת כמה וכמה ענין הקשור עם תורה ומצוות, שנעשה חלק מכללות הבריאה כולה. ובאמת מוכרח הדבר מצד אמונת בני ישראל – דכיון שבני ישראל מאמינים באחדות השם, שהיא אחדות פשוטה, הרי היא מתפשטת בכל פרטי הענינים ד'מעשה ידי להתפאר', ולכן לא שייך לחלק ולומר שפרט זה יותר נוגע, ופרט זה פחות נוגע.
הערך של כל מצוה וגשמיות העולם
ובלשון שכותב רבינו הזקן ב'תניא': ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד, והיינו, שכאשר יהודי מניח תפילין פעם אחת, הנה ללא חילוק מה יהיה אתו אחר כך, נשאר למעלה מה שנפעל על ידי זה באופן נצחי שקיים ללא סוף. ומזה מובן, שאם חסרה פעולה אחת של הנחת תפילין בגלל שהגוף נספה באושוויץ – אזי חסר למעלה יחוד נצחי! והגע עצמך: אילו יהודי זה נשאר לחיות עוד שבעים שנה, אזי היה מניח תפילין בכל יום, ועל ידי זה היו נפעלים למעלה יחודים נצחיים עד אין סוף!
ועל זה לא תועיל הסברת מעלת הנשמה לאחר מכן – כי, אף על פי שיש לה חיים נצחיים, הרי אין לה הנחת תפילין, קיום מצות שבת, ועד זה שאר המצוות. ולכן יש דין להלכה למעשה בפועל, שבשביל פיקוח נפש של חיי שעה, חיים של יהודי לרגע אחד, הנה אפילו כהן גדול שעומד ביום הכיפורים בקדשי קדשים, יש עליו חיוב ומצוה – ומצוה בגדול – לצאת כדי לעזור ליהודי לחיות רגע נוסף! ובגלל זה קשורים כל היעודים עם גשמיות.
ועל כל פנים בנוגע לעניננו – השאלות ששואלים בקשר למלחמת עולם השנייה: כל השאלות הנזכרות לעיל הם בדוגמת מישהו שרואה ענין במשך רגע אחד, ומזה רוצה לדון על מאה ועשרים שנה. אין מקום לשאלה שלית דין ולית דיין; מי שמאמין שקיום מצוה הוא יחוד נצחי, הרי זה רק בגלל שיש דין ויש דיין, והוא יודע את החשבון. ולכן ראינו גם בפועל, שאצל רובא דרובא של מאמינים בני מאמינים נתחזק כח האמונה, וניתוספו הוכחות ברורות על השגחה פרטית.
אבל אף על פי כן, דורשים יהודים בכל התפילות: הטוב לנו, וטוב הנראה והנגלה, והם אכן ראויים לכך; והקדוש ברוך הוא מקיים חוקיו ומשפטיו – 'ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו', וכל הענינים שנכללים בבני חיי ומזוני. וזה נעשה הכנה קרובה – שמתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הרחבה בלימוד התורה ובקיום המצוות, הולכים בקרוב לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה, 'ונאמר לפניו הללו-יה', 'ונודה לך שיר חדש', בקרוב ממש'.
שיחת י"א ניסן תשל"ג, בלתי מוגה (הובא בספר 'התוועדויות' תשל"ג, עמודים 31-40).
