המקדש של כולנו: הצצה לדברי נשיאי חב"ד על שמירת קדושת 770 ובית הכנסת

בית הכנסת אינו רק מבנה לבנים ואבנים; הוא 'מקדש מעט', המקום שבו השכינה שורה בעולמנו. אך כיצד אנו מתייחסים לבית הכנסת בפועל? בסדרה של דברים נוקבים מעוררים, מציב הרבי והרבי הריי"צ רף בסיסי ומחייב לכל אחד מאיתנו: מהניקיון הבסיסי ועד לתחושה הקדושה המתאימה לבית הכנסת, ובמיוחד למרכז חב"ד העולמי 770 • מסע מרתק אל לב הקדושה בית הכנסת • מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה את הלקט המלא לקריאה • לכתבה המלאה

☚ על מה התבטא הרבי: 'בית כנסת מוזר'? • וידאו נדיר

'ועשו לי מקדש' – החיוב שמעבר לזמן

כאשר אנו נכנסים לבית הכנסת, אנו נכנסים אל 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיך'. בשיחת שבת פרשת 'תבוא', כ"א אלול תשכ"ד, פתח הרבי צוהר להבנה עמוקה של מושג הקדושה:

'דובר בעניין 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם' – דקאי על בית המקדש שנקרא 'בית הבחירה', ובזמן הזה שבית המקדש אינו קיים – הרי זה קאי על בית כנסת ובית מדרש, שנקראים 'מקדש מעט'.

ונתבאר בעניין קדושת בית הכנסת, שיש בזה שלוש דעות: א] קדושה של כבוד, כדין תשמישי מצווה, ב] קדושה מדרבנן, ג] קדושה מן התורה – כמו שכתוב בזוהר בפרשת בשלח: 'פקודא למבני מקדשא לתתא (בית כנישתא) כגוונא דבי מקדשא דלעילא.. ולצלאה בגווייהו', ומזה מוכח, שהמצוות עשה 'ועשו לי מקדש' כוללת גם מצוות בניין בית כנסת (אף שה'צמח צדק' בשו"ת חלק 'אורח חיים' הביא רק שתי הדעות), והרי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

770: כבוד המקום גם לאחר ההתוועדות

בהמשך לדברים שדיבר הרבי על קדושת בית הכנסת בכלל, הוסיף הרבי באותה שיחה במיוחד בנוגע למרכז חב"ד העולמי 770 – שהוא 'בית רבינו שבבבל' – שלכן צריך להקפיד ולשמור על ניקיונו. הרבי הדגיש כי אף שהתוועדויות הן חלק מהותי מאופיו של המקום, הן אינן פוטרות את המשתתפים מחובת הכבוד והסדר:

'ובהמשך לזה דובר בארוכה אודות קדושת בית הכנסת, ובמיוחד בנוגע לבית הכנסת של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, נשיא ישראל – שלכן צריך להקפיד ולשמור על הניקיון. ואף שעורכים בו התוועדויות, כפי שהתנה מלכתחילה כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בשעה שרכש את בית הכנסת שיערכו בו התוועדויות – הרי 'לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי'.

ולכן, מיד אחרי ההתוועדות, בהקדם האפשרי, צריך לנקות את השולחנות וכו', ולהבטיח שיהיה המקום בצורה מכובדת כראוי לבית הכנסת (ובוודאי לא באופן שיש מקום לשקלא וטריא אם מותר להתפלל במצב כזה..). וכן בנוגע לתלמידי הישיבה, יחד עם המשגיחים והמשפיעים, שלומדים בבית הכנסת זה – שצריכים לזכור שזהו מקום קדוש'.

לקלוט את עוצם קדושת בית הכנסת

כשאדם נכנס לבית הכנסת, הוא אינו נכנס לעוד חדר או מבנה; הוא דורך על מפתנו של 'אוהל מועד'. זהו המקום המיועד להשיל את טרדות העולם, להעמיד את הנפש חשופה מול בורא עולם, ולמצוא את המענה לכל חסרון – בגשמיות או ברוחניות. וכך כותב הרבי הריי"צ במאמר 'ויחד לבבנו' תש"א:

'מען פארגעסט וואו מען איז [= שוכחים היכן נמצאים], שעומדים במקום אוהל מועד שהוא מקום המיוחד לשפיכת הנפש, כמו שכתוב 'ואשפוך את נפשי לפני הוי" וכתיב 'תפילה לעני כי יעטוף', דעני פירושו חסר, דמי שהוא חסר הוא עני, דיש כמה מיני ואופני חסרונות בעניותן של בני אדם, דזה עני שהוא חולה וחסר בריאות רחמנא ליצלן, וזה עני שהוא חשוכי בנים או הם חולים, וזה עני כפשוטו שחסרים מזונותיו ופרנסת בני ביתו, וזה עני בדעת שהוא חסר המזון ברוחני דתורה ועבודה ומוכה בכמה תחלואי הנפש רחמנא ליצלן.

ומי שהוא חסר נפשו עטופה ועגומה עליו ובוכה במרירות עצומה מקירות ליבו, בתחנונים ובהתעוררות רחמים על נפשו, וכתיב 'ועשו לי מקדש' שהוא מקום מיוחד אשר הקדוש ברוך הוא מאזין ומקשיב בתפילתם ותחנונם של נשברי לב, והוא הנה לא זו בלבד שאינו משים לבו להבין ולהעמיק עצמו בגודל עוצם קדושת המקום המיועד לתפילה, שהוא מקום קדוש המיוחד לו יתברך ולשפיכת הנפש, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה 'כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו', אלא עוד זאת שהוא מקיל ראשו לחלל את הקודש בשאט נפש, לשוחח בזמן התפילה בעניינים אחרים שאין זה אלא מפני קלות דעתו'.

שותפות באחריות: זה לא רק 'עבודה של הגבאים'

ארבע שנים לאחר מכן, בפרשת 'נצבים' תשכ"ח, הציף הרבי את רף האחריות האישית: כל מי שרואה לכלוך ואינו מרימו, הופך לשותף לדבר. הרבי הבהיר כי הקדושה היא חובה מהתורה, וכי עלינו להיזהר מדיבורים בטלים ולדאוג למגבות נקיות, שכן 'היכון לקראת אלוקיך' הוא ציווי מעשי.

הרבי לא חסך שבטו גם מאלו האמורים לדאוג לסדר:

'יש להוסיף ולעורר גם אודות כללות ההנהגה באופן הראוי לכבוד וקדושת בית הכנסת, ומה גם שיש דעות שהחיוב דכבוד וקדושת בית הכנסת הוא לא רק מדרבנן, אלא גם מדאורייתא, ועד שזהו מעין קדושת בית המקדש (אף על פי שבחוץ לארץ אין מענישים על הנהגה שהיא היפך הכבוד וכו'), ובפרט כשמדובר אודות בית הכנסת כאן, שממנו למדים מכל שכן וקל וחומר בנוגע לשאר בתי כנסיות..

ובהקדמה – שלאמיתו של דבר לא הייתי צריך לעורר על זה, כיוון שזהו עניין ששייך לגבאי או השמש וכיוצא בו, אבל כנראה שאלו שצריכים לעורר על זה, עסוקים בעניינים אחרים, ולכן צריך אני למלא את מקומם ולעורר על זה.

וכמה עניינים בזה: לכל לראש – בנוגע לזהירות שלא לדבר דברים בטלים בבית הכנסת (ובפרט בשעת התפילה וקריאת התורה), ולהקפיד על עניית 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן', וכידוע עד כמה השתדלו הקדמונים בתיקון הדבר.

וכמו כן בנוגע להקפדה על ניקיון בית הכנסת, כולל גם שיהיו מגבות נקיות בשביל רחיצת הידיים לפני התפילה, משום 'היכון לקראת אלוקיך', ובודאי לא באופן שמשליכים על הרצפה ניירות וכו', או שמונחים 'ארגזים' ('קעסטלאַך') בכל פינה, וגם לאחר שעוברים ימים על ימים, אין איש שם על לב. – והרי מובן שגם מי שלא עושה זאת בעצמו, אלא רק עובר ורואה דברים זרוקים על הרצפה ואינו מגביהם, הרי הוא שותף בדבר.

הרבי לא חסך ביקורת גם על תופעות חמורות יותר:

וכן יש לעורר אודות שלילת הנהגה מוזרה שנתחדשה לאחרונה – שכאשר נדחפים למצוא מקום (למרות שיש מספיק מקום לכולם), הגיעו הדברים עד כדי כך שיש כאלו – ילדים או בחורים – שלא מצאו מקום יותר טוב מאשר לטפס על גבי ארון הקודש!.. על פי דין אפשר אולי לתרץ שזהו רשות בפני עצמו, אבל בודאי שאין זה "הידור" בכבוד וקדושת בית הכנסת!..

וכמו כן יש לבטל את ה'מנהג' לאחרונה שיש כאלו שעולים ומהלכים על הגג של בית הכנסת: גם מי שרוצה להתבודד ולהתבונן וכו' – הרי זה היפך הדין ב'שולחן ערוך' שאסור לעמוד במקום פרוץ (ללא מחיצות) ולהתפלל. ועוד זאת, שמצד כבוד וקדושת בית הכנסת, אסור לעמוד על גביו (אלא אם כן יש צורך בתיקון הגג וכו' על ידי אומנים), כפי שמצינו בנוגע לבית המקדש. ומה גם שיש אומרים שההליכה על גג בית הכנסת גורמת קלקול לבניין, כך, שמלבד כל האמור לעיל, יש בזה גם איסור של 'בל תשחית', והרי בודאי לא היה אף אחד מניח לילדיו לעלות ולהלך על גג ביתו!..

והגע עצמך: כאשר ילד עושה דבר שאינו כדבעי בנוגע לסדרי הבית, אפילו בעניין שאין לו מקום על פי שכל, אלא שכן הוא הסדר מצד מנהגי המדינה – מוכיחה אותו אמו (וגם את אביו.. אם ראה את מעשה בנו ושתק באדישות..), ואם התוכחה לא הועילה, מענישה אותו.

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר אודות עניין המחויב על פי שכל, ובנוגע לבית הכנסת, ביתו של הקדוש ברוך הוא, וכפי שמצינו גבי שלמה המלך, שהיה זריז בבניין בית המקדש יותר מ'בניין ביתו' (ועל אחת כמה וכמה שלא להיפך חס ושלום) – הרי בודאי שההורים צריכים להזהיר את הילדים ולהשגיח עליהם וכו'.

הרבי אף הדגיש את אחריות ההורים והמוסדות:

ולהעיר, שעניין זה שייך גם למוסדות החינוך שבהם לומדים הילדים, ושלא כדעת הטועים שהאחריות של המוסד בנוגע להשגחה על הילדים היא רק במשך השעות שהילדים נמצאים תחת ידם, ולא בשעות שלאחר מכן – שהרי זה היפך ההנהגה על פי 'שולחן ערוך'. וכאמור לעיל – שבעצם לא הייתי צריך לדבר על זה, ואכן יש לשאול קושיה (בין כל שאר הקושיות) מדוע הנני מדבר על זה, ובכל אופן, במקום להרבות בקושיות, מוטב שיתרצו תירוץ – שמכאן ולהבא יתוקן הדבר'.

לסיום, הרבי הדגיש את חשיבות שמירת קדושת בית הכנסת במיוחד בארץ הקודש:

'בהמשך להמדובר לעיל אודות כבוד וקדושת בית הכנסת, יש להוסיף ולהדגיש שענין זה שייך לכל המקומות, הן בחוץ לארץ והן בארץ ישראל, ובהדגשה יתירה בארץ ישראל, שהרי 'כל בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים' כו', מה שאין כן בארץ ישראל שהקדושה היא חמורה יותר, ולכן בכל הבתי כנסיות שבארץ ישראל, בכפר חב"ד או בירושלים, או בכל שאר המקומות, יש להקפיד ביותר על כבוד וקדושת בית הכנסת'.

בית הכנסת צריך להיות נקי ומסודר

לצד הניקיון, הדגיש הרבי את הצורך בהארת פנים לאורחים המגיעים 'מטלטולי העולם עייפים ומזיעים'. הרבי קרא להנגיש להם מים ותה, וחשוב מכך – לעשות זאת בכלים נאים ובנימוס:

'יש לדאוג שבית הכנסת יהיה נקי ולא יתגוללו בו דברים האסורים (ראה 'טור שולחן ערוך' אורח חיים סימן קנ"א) אפילו לא עיגולי נייר שנזרקו על חתן בעת העלייה לתורה וכיוצא באלו, ועכשיו נדבקים לנעלי המתפללים. המקום צריך להיות נקי ומסודר!

בית הכנסת קיים כאן זה שנים. אנשים שונים נכנסים ומגיעים לכאן ללמוד ולהתפלל – באים הם מטלטולי העולם עייפים ומזיעים.. מדוע שלא ימצאו במקום כוס מים, על אחת כמה וכמה כוס תה או לחילופין מים רותחים להחיות את נפשו?! ולקבל זאת בכלי יפה ונאה (רבותינו נשיאנו רצו שינהגו בנימוס) ובמקום נאה!'.. (שיחות קודש תשמ"א כרך ב', עמוד 736).

במכתב מוקדם יותר (ספר 'אגרות קודש', ז' שבט תשט"ו), ציין הרבי יסוד חשוב בבניית בתי כנסת:

'מובן שבית הכנסת צריך להיות במקום כזה ובאופן כזה שלא ידחה הבאים להתפלל בו אלא אדרבא ימשיך [ימשוך] אותם.. אם הכתלים טחובים וכיוצא בזה.. כדאי שיתעכב יסודה איזה זמן… [עד] שימצאו מקום מתאים יותר'.

'בית כנסת משונה'!

פעמים רבות נאלץ הרבי להתכופף בעצמו ולהרים לכלוך ואשפה שנשארו על רצפת בית חיינו – 770. שוב ושוב ביקש, דרש ועורר את הציבור לשמור על קדושת בית הכנסת ועל כבודו, באמצעות שמירה על ניקיונו ויופיו. למרות זאת, היו מקרים שבהם נראה הרבי עוצר באמצע הילוכו כדי להרים דבר‑מה שנזנח על רצפת בית הכנסת בחוסר כבוד.

אחד המקרים הבולטים שבהם הביע הרבי את צערו על חוסר הניקיון בבית הכנסת, התרחש בבוקרו של יום י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות תשמ"ט. באותו יום ירד הרבי לפני התיבה לתפילת 'שחרית', כשמאחוריו עומדים אלפי חסידים ועוקבים אחר מהלך התפילה.

כאשר הגיע הרבי לקטע של 'אשרי – ובא לציון', פנה לפתע הצידה, מביט לעבר פינה מסוימת מאחוריו. למראה זה נזעקו מיד הרב לייבל גרונר והרב מאיר הארליג ע"ה, כדי להבין במה מדובר. בפינה הסמוכה לעמוד התפילה היה מונח לכלוך – ויש אומרים אף דפים הראויים לגניזה. הרבי לא היה מרוצה כלל ממראה זה. וכך הגיב לכך הרבי בצער ובחריפות בעיצומה של התפילה:

'זהו הרי בית כנסת – וצריך להיות כבוד. יש כאן גבאים, הדבר נראה כך כבר כמה שבועות ברציפות – ולאיש זה לא אכפת. זהו בית כנסת משונה!.. התירוץ על זה הוא – זה לא צריך להיות פה! פעם היו כאלה שנהגו להסתובב עם הזקן, לנקות את הלכלוכים בבית הכנסת. עם הזקן האישי!'.

מדברים אלינו

ההוראות של הרבי אינן מופנות ל'מישהו אחר'. הן מופנות לכל מתפלל ב-770 ובכל בית כנסת בעולם. כאשר אנו שומרים על סדר וניקיון, כשאנו מוודאים שהאורח מרגיש בבית, וכשאנו זוכרים בכל רגע שאנו עומדים ב'מקדש מעט', אנו בונים את הבית הראוי לשכינת הקדוש ברוך הוא, וזוכים להכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו.