התביעה הנוקבת של ג' תמוז לעל-מפלגתיות: אם אז היה 'זמן השיא' – מה היום?

יותר מ-30 שנה.. ריבונו של עולם, עד מתי?! למעלה מ-30 שנה חלפו, והסיוט הגרוע ביותר הפך למציאות שמתרגלים אליה. היצר הרע לוחש לנו שהאכזבה היא טבעית, אבל הרבי דורש מאיתנו בדיוק הפוך • הרב לוי זלמנוב – עורך ראשי בסדרת הספרים 'עבודת התפילה בדור השביעי', בטור מטלטל שחודר מבעד למחיצות ומסרב לתת לשגרה לנצח. מתוך צלילה למסרים האחרונים של הרבי, הוא מציב מראה נוקבת מול 'מחלת המפלגות' ומסמן את הדרך היחידה להתעורר: להוריד את האמונה אל ה'דעת' ולשטוף את המוח באחדות השם • קריאת השכמה לחסידים שלא מוכנים לתת לגעגוע להפוך להרגל, ומבינים שדווקא עכשיו – אנחנו קרובים מתמיד. קראו וזעזעו את עולמכם • לטור המלא

☚ עשרות שנים חלפו מבשורת הגאולה – הייתכן שחלילה הרבי טעה?! • מעורר

אנחנו עומדים היום, בשנת תשפ"ו, במרחק של למעלה מ-30 שנים מאותו יום מר ונמהר, ג' בתמוז תשנ"ד. כשמביטים לאחור אל הרגעים ההם, נזכרים בתחושה הכללית והברורה שפיעמה בכל חסיד: היה זה ביטחון מוחלט שברגע הבא ממש החושך נפסק, הרבי יתגלה, וכולנו נגאל לגאולת עולמים. באותם ימים, כל דקה ושעה שחלפו בלי התגלות נדמו כנצח בלתי נסבל.

איש לא העלה בדעתו, גם בסיוטים הקשים ביותר, שתעבור שנה, שנתיים, ובטח לא יותר משלושה עשורים של העלם והסתר. בנקודה זו בדיוק מנסה היצר הרע להיכנס ללבבות. הוא מנצל את רצף השנים ומבקש לזרוע ייאוש, החמצה ואכזבה. הטבע האנושי אומר שאם אדם מצפה בכל ליבו לדבר גדול ובטוח, והדבר אינו מתממש מיד – הנפילה לייאוש היא כמעט בלתי נמנעת.

אך הרבי מלמד אותנו להביט על המציאות בצורה הפוכה לחלוטין. נשיא הדור אינו מרפה, אלא מעלה בהתמדה את רף הציפייה והביטחון. דווקא עכשיו, עלינו להתעורר, לחזק את האמונה בדברי נבואתו ש'הנה משיח בא', ולחוש בכל הווייתנו שהכרזת 'הגיע זמן גאולתכם' מהדהדת ברגע זה ממש. הרבי ממשיך להנהיג אותנו היום – וביתר שאת. אם לפני שלושים שנה הרבי הודיע שזה 'זמן השיא' ונמצאים על סף הגאולה, אז כעת אנו קרובים יותר לגאולה. אנחנו רק מתקדמים.

החיות החסידית כראי לאמונה

האמונה בנצחיותו של הרבי ובדבריו איננה עניין תיאורטי; היא משנה מן הקצה אל הקצה את כל אורח החיים של החסיד. מי שחדור בביטחון זה, חי חיים מאושרים, שמחים ובריאים, המלאים באהבת ישראל פנימית. קיום המצוות שלו נעשה בהידור, ודרכי החסידות אצלו הן ללא פשרות והנחות עצמיות. כאשר חסיד חי עם 'אלוקות עכשווית' ותודעה מוחשית ש'לא עזב הרועה צאן מרעיתו', הדבר בא לידי ביטוי מוחשי ב'עבודה' היומיומית. כל עבודת השם נעשית בחיות מחודשת.

המפתח להורדת האמונה הזו מהשכל אל הרגש הפנימי וה'דעת' הוא עבודת התפילה באריכות. כאשר האמונה חודרת פנימה, היא גורמת לרצון אמיתי להתאחד עם עוד יהודי. האמונה של 'עובד השם' הופכת ל'על-מפלגתית'. היא מעניקה את הכוח לשבת באהבה ובהקשבה גם עם חסיד שחושב אחרת, מבלי שהדבר יפגע כמלוא הנימה בביטחון העצמי ובאמונה. מצד אחד, זהו הבסיס לעבודת השם ברצינות ובחיות מתוך שמחה; ומצד שני, זהו המצפן המעשי שמראה לנו לאיזה מקום עלינו להוביל את בני משפחתנו ואת המקורבים אלינו – אל מקור מים חיים שאינו פוסק.

לפענח את המסר מתוך השיחות האחרונות

הסתר הפנים הגדול שהחל בג' תמוז משאיר אותנו עם השאלה הנוקבת: מה הרבי דורש מאיתנו כעת? מורגש באוויר שלא ניתן להמשיך בשגרת החיים כאשר העולם כולו כבר מוכן ומזומן להתגלות. מול השינויים הדרסטיים והניסים הגלויים שמתרחשים לאחרונה – ובעיקר אלו הקשורים לביטחון עם ישראל בארץ הקודש – גם האנשים השכלתניים ביותר מבינים שיש מנהיג שמנהל את המפה צעד אחר צעד לקראת הגאולה.

כדי להבין את המסר המדויק של נשיא הדור לתקופה זו, עלינו לעקוב אחרי השיחות והמאמרים האחרונים שזכינו לקבל מידיו הקדושות בשנת תשנ"ב. בשיחה המוגהת האחרונה, בפרשת 'ויקהל' תשנ"ב, הרבי תובע מכל יהודי להרגיש בלתי שלם, ממש כמו חצי אדם, כל עוד הוא אינו מאוחד עם זולתו, כאשר חובה זו חלה על האנשים בסביבתנו הקרובה ומשתרעת עד ליהודי שנמצא בקצווי תבל. והרבי מסביר שם שהדרך לזה, מגיעה כתוצאה מהתאחדות עם ה'חלק אלוקה' שבתוכנו. כאשר אנו מגלים את הנשמה שלנו בעבודת התפילה, זה הכוח לאהוב יהודי באמת.

גם בקונטרס האחרון שחילק הרבי, מאמר 'ואתה תצווה' תשנ"ב [בנוסף לארבעת המאמרים האחרונים שהגיה הרבי בשנת תשנ"ג], מתווספת לכך הוראה נפלאה ומובהר שהאחדות צריכה להגיע לעומק כזה שגם הגוף הגשמי יחוש אהבה בשרית לחברו כתוצאה ישירה מהארת הרוחניות, וכי גם כאשר פוגשים יהודי שמתנהג באופן בלתי רצוי, הדרך היחידה להשפיע עליו היא בנועם ובאהבה של ידיד וחבר, ולא חלילה בביקורת או בפנים כועסות. הדרך להגיע לדרגות נעלות אלו היא על ידי כך שנחדיר לעצמנו במוח ובלב את התודעה שאין שום דבר מלבד הבורא, שהבורא מהווה את הכל, וכי כולנו מאוחדים בו בדרגת עצם הנשמה שבה מורגש שכולנו מהות אחת.

התביעה והזעקה לחשיפת הטוב

בשיחת פרשת 'כי תצא' תשנ"ב [שהרבי הגיה סמוך ממש לכ"ז אדר], הסביר הרבי שכל ירידה והעלם הם רק 'לרגע קטון' ולתועלת העלייה שאחריה, ובהתגלות הקרובה נבין את הטוב שבכך [יחד עם זאת, ההנחה היסודית היא שדברים טובים צריכים להיראות בטוב גלוי לעין כבר עכשיו]. כפי שראינו אצל הרבי עצמו, עד כמה הציפייה למשיח בערה בעצמותיו, ואיך כאב את ייסורי הגלות בכל רגע. עלינו להתבונן במשמעות הדברים.

לכן, המסר המעשי של ימים אלו הוא להתמסר בכל הכוח לעבודת התפילה, ללמוד את תורת הגאולה ולהרבות באהבת ישראל אמיתית. עלינו להתאחד יחד – כל סוגי החסידים – מבלי להתחשב ב'מחלת המפלגות', מתוך הבנה שכולנו מחפשים מטרה אחת ויחידה: את הרבי ואת האמת האלוקית. לגלות את אחדות השם בעולמנו הפרטי, ובמילא בעולם הכללי. כמה שנשקיע יותר ונתרומם בעבודת השם והפנמת החסידות – האחדות בינינו תהיה טבעית ובפשטות יותר.

הלב שלנו מתפרץ, הדמעות נשפכות כמים והציפייה בוערת כאש.. אנחנו פונים לאבינו מלכנו בזעקה פנימית: רבי! הרמת אותנו לגבהים, קבעת שאנו דור הגאולה, ואיך ייתכן שאיננו יכולים לראות את פניך או לשמוע את קולך? 'על מי נטשת מעט הצאן'?.. הגיעה השעה לסיים את הגלות. 'שוב לאסוף נדחיך… כי הם זרע אהוביך'. אהבת האחים שבינינו היא שתוליך אותנו לקראת משיח, ונזכה עוד לפני ג' תמוז השנה לחזות פנים אל פנים באור הגאולה השלימה.