לחצו כאן לתרומה
האם המבט הביקורתי שלנו כלפי עצמנו הוא כלי להתקדמות או מחסום שמונע מאיתנו לצמוח? בתוך עולם של חשבון נפש ודרישה עצמית, אנו נוטים לעיתים לשקוע בחסרונות ולשכוח שדווקא הכרת המעלות היא המנוע היחיד לשינוי אמיתי. המפתח לחיים של גאולה פרטית מתחיל ביכולת לבחור בכל יום מחדש את ה'אודסה' שבה אנו חיים – זו שרואה את האור המאחד ולא את החושך המפריד • טור אישי משנה מחשבה, מאת הרב לוי זלמנוב – עורך ראשי בסדרת הספרים 'עבודת התפילה בדור השביעי' • לטור המלא
☚ כיצד הגיב ר' שלמה חיים על לימוד ספרי ר' אייזיק מהומיל?
באיזו 'אודסה' אתם בוחרים לחיות?
דמיינו שני חסידים הפוסעים באותם רחובות של העיר, נושמים את אותו אוויר ורואים את אותם מראות, אך למעשה כל אחד מהם חי ביקום אחר לחלוטין. התובנה המטלטלת הזו קיבלה ביטוי מוחשי בחדר היחידות של הרבי הריי"צ. אל הקודש פנימה נכנס חסיד תושב אודסה, וכשנשאל על המצב בעיר, תיאר תמונה חסידית מרהיבה: עבודת התפילה בחיות, אהבת ישראל יוקדת ולימוד החסידות נעשה בהתלהבות. בתום דבריו, פתח הרבי את המגירה והעניק לו עשרה רובלים.
בצאתו, פגש החסיד את חברו, אף הוא מאודסה, וסיפר לו על הקירוב שזכה לו. החסיד השני, שביקש להיות 'אמיתי' ולהציג תמונה ריאלית יותר של הקשיים, החליט שכאשר ייכנס הוא אל הרבי, יספר על החושך הגלוי. הוא תיאר קהילה רדומה, תפילה ללא נשמה ומחסור באהבת ישראל. להפתעתו, הרבי פתח את המגירה והוציא רובל אחד בלבד. כששאל החסיד בתמיהה מדוע קיבל פחות מחברו, ענה לו הרבי במשפט שמחזיק יסוד חיים בעבודה: הכל תלוי באיזו 'אודסה' אתה נמצא.
הנקודה הזו היא קריטית עבור כל מי שמבקש לצעוד במסילת ה'עבודה'. לעיתים יהודי משקיע כוחות בעבודת התפילה, בהתוועדות חסידית או ב'מבצעים', אך כיוון שהוא מודע לכך שנדרש ממנו הרבה יותר, הוא נופל למסקנה שכל פועלו חסר ערך. האמת היא שחסיד חייב בראש ובראשונה לדעת את 'מעלות עצמו'. שהוא ידע שאם הוא משקיע בהתבוננות ועבודת התפילה למשל, אזי הוא חסיד ו'עובד'. אמנם יש לו עוד הרבה מה להתקדם, אבל כבר במצב העכשווי, הוא נחשב עובד השם.
המודעות להצלחות הרוחניות, לכשרונות ולנקודות האור, היא הכלי היחיד שמאפשר לאדם לדרוש מעצמו התקדמות נוספת ('חסרונות עצמו') מבלי להישבר. אדם המתמקד רק בחושך ובנפילות דומה למי שגופו בריא וחסון אך הוא שקוע כולו בפצע קטן ברגלו, עד שהוא שוכח את עוצמת החיים הפועמת בו. אי אפשר ואסור להתעלם מהנפש הבהמית. הדרך הנכונה היא לרתום את ה'ישות' לעשייה חיובית בשלב הראשון, ורק מתוך הכרת הטוב הפנימי לגשת לתיקון ולזיכוך.
כאשר חסיד לומד חסידות 'אליבא דנפשיה' ומתפלל באריכות ובהשתפכות הנפש מתוך התבוננות ב'מאמר', הוא מתחיל 'לחיות' בעולם אלוקי. במצב כזה, המבט על הזולת משתנה מאליו: הוא כבר לא רואה את ה'ישות' המפרידה אלא את הנשמה המאחדת. הרבה יותר קשה לראות חושך ורע, כאשר האדם מלא באור ובחיות של קדושה. זוהי המשמעות העמוקה של המשימה 'לחיות גאולה' כבר עכשיו.
בדיוק כפי שבגאולה העתידה תהיה האלוקות המציאות האבסולוטית שתיראה בכל דבר, כך אנו יכולים להיכנס לעידן של גאולה פרטית ככל שנרגיל את המחשבה לראות את האלוקות שבכל דבר בעולם. במקום פוליטיקה, נראה השגחה פרטית; במקום חסרונות ביהודי אחר, נראה את הטוב והמאחד. ככל שנתמיד בהכרה פנימית זו, שנובעת מהפנמת החסידות באריכות התפילה, המבט הגאולתי יהפוך לטבעי ויחדור לכל רגע במהלך היום שלנו.
