מחוג השעון הראה על תשע בבוקר, הנחתי טלית והתעטפתי בטלית, והנה הרבי יוצא לקריאת התורה. כמעט התעלפתי למראה הרבי. בירכתי את הברכה שמברכים כשרואים את הרבי ועמדתי מסומר למקומי, מביט ברבי משתאה כשהוא עולה לתורה • המשפיע הרב אברהם ע"ה מייזליש מספר על הנסיעה הראשונה שלו אל הרבי • מוגש לקראת ימי חודש תשרי הקרבים ובאים • לקריאה
•••
בזמן שהייתי בחור בישיבה, הנסיעה לרבי הייתה בגדר חלום משתי סיבות עיקריות. האחת – הסכום הגדול שעלתה טיסה, ממש הון תועפות. הפלגה באוניה הייתה זולה יותר, אבל היא לקחה הרבה זמן. נוסף על הבעיה הכלכלית, משרד הביטחון היה קשוח מאוד במתן היתרי יציאה. בכדי לזכות בהיתר יציאה, היה צריך לעבור תהליך של קריעת ים סוף ממש. גם אחרי שקיבלו אותו, הייתה פורצדורה ארוכה לקבלת ויזה מהקונסוליה האמריקאית.
כל זה היה עד שנת תשט"ז. בשנה זו הגיעו השלוחים שהרבי שלח לארץ הקודש, והם ערכו תעמולה גדולה על הצורך לטוס לרבי. הם סיפרו כיצד חשים אלה שנמצאים במחיצתו של הרבי, על הגילויים, על האור, וגירו את כולם להגיע ולהיות בדל"ת אמותיו של הרבי, ולא להיות ניזון רק מהתכתבויות ומאינפורמציה שהגיעה מבית חיינו.
הראשון שפרץ את הדרך, היה החסיד הרב מאיר פרידמן מכפר חב"ד. לקראת חודש תשרי תשי"ז לקח הלוואות גדולות שהותירו אותו בחובות, אך הוא טס לרבי. בשנת תש"כ החליטו חסידים לחכור מטוס מ'אל על', בו יטוסו רק חסידים, מה שיוזיל גם את עלויות הטיסה. לימים מטוס זה זכה לכינוי ה"צ'רטר הראשון". העניין התקדם אבל גם בקידומו היו בעיות וקשיים, עד שלעיתים היה נראה שהוא לא יצלח. באותם ימים הייתה מלחמה קרה בין ארצות הברית לברית המועצות, והקונסוליה האמריקאית סירבה להנפיק ויזות ליוצאי ברית המועצות, מה שכמובן מנע מחסידים רבים לטוס. רק לאחר מסע לחצים ושכנועים מצד גורמים שונים, החליטה השגרירות להנפיק ויזה קולקטיבית לכל מי שיהיה על הטיסה הזאת.
את הדרכון ההוא אני שומר בקנאות, על-אף שארבעה דרכונים שבאו אחריו כבר זרקתי, וזאת משום שעל הוויזה הזאת נכתב 'ויזה לרבי שניאורסון מליובאוויטש'. אני זוכר את ההרגשה שקיננה בנו, הטסים, למראה אותה חותמת. גם הגוי בקונסוליה הבין שחסידים טסים אך ורק לרבי ואין להם כל רצון לשהות בארצות הברית גרידא. הצטרפתי לצ'רטר כשכבר הייתי נשוי טרי, ולאחר שאני וידידי המשפיע הרב וועלוול קסלמן עשינו שירות צבאי, מה שזיכה אותנו בהיתר יציאה.
קשה לתאר את ההתרגשות הפנימית וההתלהבות החיצונית לנוכח מטוס שלם של חסידים שנוסעים לרבי. זה היה כמו חלום שהתגשם. חסידים רבים הגיעו להיפרד מאתנו בשדה תעופה במעגלי ריקוד חסידיים חיים ומלבבים. מחד – עיניהם דמעו, ומאידך – הם שמחו בעבורנו.
חסידים ממש מסרו עצמם בכדי לטוס לרבי. לשם המחשה, הטיסה עלתה לכל אחד אלף וארבע מאות לירות כשהמשכורת החודשית שלי בתור מלמד הייתה שלוש מאות לירות, כלומר, שכר עבודה של חצי שנה. אבל אף אחד לא התחשב בזה, חשבו רק על הזכות להתראות עם הרבי.
הטיסה עצמה הייתה חוויה בלתי נשכחת. שוו בנפשכם ריקודים על המטוס כשהפרטיזן ר' זושא מנצח על הכל עם בקבוק 'משקה' בידו. בקדמת המטוס ישבו המשפיעים והרבנים בהם הרב שמריהו ששונקין, הרב חיים שאול ברוק, הרב דוד חנזין, הרב אברהם פריז ועוד.
במהלך הטיסה החלטתי להתיישב על ידם ולהאזין לשיחותיהם. אחת הנקודות שאני זוכר מאותה האזנה, היא דבריו של הרב ששונקין לחבריו, 'לא כך נוסעים לרבי. אנחנו היינו נוסעים לרבי בדרכים פתלתלות וביגיעה רבה; בטיסה אי אפשר לחוש את היוקר והחשיבות של הנסיעה לרבי'. במשך שעות ארוכות סיפרו סיפורים אישיים וזכרונות. האחד סיפר על 'היחידויות' להם זכה אצל הרבי הריי"צ, השני על לימודיו ב'תומכי תמימים' והשלישי על דמויות חסידיות שהכיר. אלו היו שיחות נפלאות ומרתקות.
בשל רוחות עזות, המטוס היה צריך לנחות באחד האיים בסמיכות לקנדה, ורק ביום שני בבוקר הגענו לניו-יורק. תחילה קיווינו שנספיק לומר 'סליחות' עם הרבי, אך ככל שהזמן חלף ועדיין לא יצאנו מהטרמינל, הבנו שלא נזכה לזה כנראה.
לאחר שהגיעה מזוודתי, פניתי לכיוון היציאה. רק פתחתי את הדלת והנה אני מבחין בקהל גדול של חסידים שהגיע לקבל את פנינו, חיבוקים ונשיקות, דמעות ושמחה, הכל שימש שם בערבוביה. בין הקהל היו כאלה שהכרתי, בניהם ר' בן ציון שם טוב ועוד כמה מהשלוחים שהכרתי מאז שהגיעו לארץ ישראל בשליחות הרבי בשנת תשט"ז. בתוך כל ההמולה הרגשתי שמישהו סוחב אותי בידי לצד; היה זה ר' יודל קרינסקי, שלחש באוזניי 'ר' אברהם – זכית', וביקש לומר דבר מה.
הוא סיפר שבבוקר לאחר סליחות, הרבי ביקשו שיכנס למזכירות, שם הורה לו לנסוע לשדה התעופה, וכשיגיע לשם יתקשר למזכירות. הוא החנה את הרכב ונכנס להתקשר למזכירות. אז עוד לא היו פלאפונים ניידים כמו היום, וכשהרימו את הטלפון במזכירות, הזדהה בשמו. מיד עלה הרבי על הקו ושאל אם הגענו. הוא ענה שלא, והרבי ביקשו להמתין עם הטלפון, וכל כמה דקות התעניין שוב. כשראה אותי יוצא הראשון, אמר מיד לרבי שאנחנו הגענו והראשון שיצא הוא ר' אברהם מייזליש. הרבי הגיב בשמחה 'יישר כוח גדול'!.
מובן שלא היה גבול להתרגשותי, בכך שזכיתי שהרבי שמע את שמי ונגרמה לו נחת רוח גדולה.
אל 770 הגענו עם מזוודותינו. בני משפחתי שהגיעו לקחתני אליהם, נענו בשלילה. רציתי להיות הכי קרוב ל'בית חיינו' והעדפתי להשאר עם מיטלטליי ולא למהר לצאת. בינתיים מחוג השעון הראה על תשע בבוקר, הנחתי טלית והתעטפתי בטלית, והנה הרבי יוצא לקריאת התורה. כמעט התעלפתי למראה הרבי. בירכתי את הברכה שמברכים כשרואים את הרבי ועמדתי מסומר למקומי, מביט ברבי משתאה כשהוא עולה לתורה.
נותרתי ב-770 עד מנחה, אז סיים החזן את ברכת "המברך את עמו ישראל בשלום", החזן הביט ברבי והתחיל לומר קדיש, משמע לא אומרים תחנון. לאחר מכן שאלתי את החזן למה לא אמר תחנון, והוא הסביר לי שזאת הוראה מהרבי, וכנראה שאצל הרבי בואם של האורחים מישראל הייתה סיבה מספקת שלא לומר תחנון. לאחר התפילה הודיע הגבאי שתתקיים התוועדות קבלת פנים לאורחים ב'זאל' למעלה. בשעת ההתוועדות היה דוחק עצום; עמדתי כמעט בשורה הראשונה בסמיכות לרבי, ואני זוכר שמהדוחק אגלי זיעה נכנסו לי לעיניים ואפילו לא יכולתי להניף את ידי בכדי להסירם.. אותה התוועדות חקוקה בזיכרוני היטב.
הרבי פתח את ההתוועדות אודות הסיבה להתוועדות; היה זה באור ליום ג' של סליחות, אז הרביים היו נוהגים לומר מאמרים. ניגנו ניגון 'הכנה' למאמר, והרבי אמר מאמר ד"ה "לכה אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש". הרבי בכה הרבה מאוד במהלך אותה התוועדות. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה במחיצת הרבי. ההתרגשות שהציפה את ליבי הייתה עצומה. כלל לא עניין אותנו הנוחיות; הרצון היחיד היה לראות את הרבי ולעקוב אחרי כל תנועה וכל הנהגה.
את אותו לילה עשיתי על מיטה מתקפלת במטבח ביתו של הרב אברהם קארף, שהיה נשוי טרי מאוד והכרתיו כאחד מהשלוחים שהגיעו לארץ ישראל בשנת תשט"ז. זה תיאור על קצה המזלג של היום הראשון שלי אצל הרבי.
