האש שמבעירה דורות: המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן – והחינוך שלא נכבה

לפניכם תיאור מיוחד של ר' צבי רוטנברג מכפר חב"ד, החושף את עומק החינוך שקיבלו התמימים מהמשפיע הנודע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד • בין הדברים עולה דמותו של משפיע שידע לחנך ל'אתכפיא' אמיתית – עד לפרטי פרטים, אפילו באכילת ארטיק קר. משפיע שראה בעין חדה בחור המתפלל באריכות ואהבתו הגדולה התפרצה אליו; משפיע שהחדיר אהבת ישראל עמוקה ויכולת נדירה לראות את האדם שבכל תלמיד. זהו סיפור חי על חינוך שבו חסידות איננה סיסמה או 'השכלה' תיאורטית – חסידות היא החיים עצמם • לכתבה המלאה

☚ לזלזל בצדיקים אחרים? היפך מנהג חסידי חב"ד • נקודה חשובה

הישיבה הראשונה שבה דרכה רגלי, שכנה ברחוב הרב קוק בתל אביב – בניין ישן, שקירותיו ספגו שנים של תפילות, דמעות, ושברי לב יהודי. שם, בין הסטנדרים המתנדנדים ודפי הגמרא המצהיבים, התחילה זהותי האמיתית להתעצב. שם הפכתי ל'תמים' – תואר חב"די מחייב, שמבקש ממך להקדיש את כל כולך לתורה, לעבודה וליראת שמים.

המשפיע שלנו היה דמות ענק. הגה"ח הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה – היה אדם שגופו נשבר בעינויים ברוסיה, אבל רוחו הייתה יצוקה מברזל טהור. הוא היה לנו מגדלור חי. שתיתי את המילים שלו בצמא, למדתי את ספר ה'תניא' והבנתי שהמלחמה האמיתית שלי עכשיו היא המלחמה הפנימית: מול היצר, מול החומר ומול השכחה, בניתי סביבי חומת מגן רוחנית עד שהפכתי לבחור ישיבה רציני, דייקן ו'עובד'.

הארטיק – ושיעור הביטול בפרדס בלוד

אחר כך עברנו לישיבת 'תומכי תמימים' בפרדס בלוד. זה היה אי של שפיות בתוך ים גועש של מדינה צעירה שזה עתה קמה. בחוץ – אוטובוסים, רדיו, צבא, המולה. אבל בפנים, בין עצי ההדר, הזמן עמד מלכת. הניגון של הגמרא והמאמר חסידות, יחד עם ריח התפוזים, יצרו בועה של קדושה. אהבתי את הבועה הזו אהבת נפש. ושם, בפרדס של לוד, התרחש המפגש שנחרט בי לכל החיים.

יום קיץ חם. יצאנו להפסקה בין עצי ההדר. ביד החזקתי אוצר קטן – ארטיק אדום פשוט, מים וסוכר, אבל בשביל ילד של שנות החמישים זה היה מעדן מלכים. עמדתי שם, מלקק את המתיקות הקרה, נהנה מהרגע. כשלפתע ראיתי אותו מתקרב – המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן. ר' שלמה חיים לא היה סתם משפיע. כשנכנס לחדר, התדר באוויר היה משתנה. הייתה לו נוכחות רצינית שלא אפשרה שום זיוף. אהבנו אותו, אבל גם רעדנו ממנו.

הוא צעד ישירות אליי. העיניים שלו היו נעוצות בארטיק האדום שביד שלי. הלב שלי התחיל לדפוק. מה עשיתי? הוא נעצר מולי, לא אמר 'שלום'. לא שאל 'מה נשמע'. הוא פשוט הצביע על הארטיק. 'פע', אמר בקול חותך, 'תזרוק לפח. זה לא מתאים ל'תמים' חסידי'..

שבע מילים. זה הכול. הסתכלתי על הארטיק – חצי ממנו עוד נותר, שילמתי עליו את הגרושים הבודדים שלי – אבל העיניים של ר' שלמה חיים אמרו לי: זה לא משחק. זו הוראה לחיים. הסתובבתי לפח הקרוב וזרקתי. הוא הנהן והמשיך ללכת. כאילו זה הדבר הטבעי בעולם. עמדתי מול הפח, מביט בארטיק הנמס, ולא הבנתי. מה רע בקצת קרח וסוכר?

אבל אז ירד לי האסימון: זה היה שיעור ב'ביטול' ו'אתכפיא'. הבנתי שאם המשפיע אומר משהו, זה בא ממקום שרואה רחוק יותר ממני. להבין ש'תמים' זה לא רק כשפותחים ספר לימוד – זה גם ברחוב, גם באכילה. גם התענונות הקטנים צריכים להיות מדודים.

ומאז אותו יום – עד היום, ואני בן 88 – לא נגעתי בארטיק. לא גלידה, לא קרטיב. בשמחות היו מגישים לי גלידה, ואני הייתי מחייך ואומר 'לא, תודה'. אנשים חשבו שזה עניין של בריאות. הם לא ידעו שבראש שלי אני עדיין עומד בפרדס בלוד, מול העיניים היוקדות של ר' שלמה חיים, ושומע את הקול שלו: 'זה לא מתאים לתמים'. זה היה השיעור הכי גדול של החיים שלי. קלטתי שחסידות זה לא פילוסופיה, זה חיים! זה אומר להיות מוכן לוותר אפילו על ארטיק קטן, כדי להישאר נאמן למי שאתה באמת.

עוגת הטורט של הרבנית בלומה – שיעור באהבת ישראל

אבל מי שחושב שר' שלמה חיים היה רק איש של 'לזרוק לפח' ומשמעת – טועה. כי את השיעור השני שלי קיבלתי בביתו. והבית שלו היה הממלכה האמיתית. החיים בישיבה היו פשוטים עד כאב. לא באנו לשם כדי להתפנק, הגענו כדי להיות חיילים של תורה. ישנו על מיטות ברזל צבאיות חורקות עם מזרונים דקים,בחורף, המקלחות היו קפואות, המים דקרו את העור כמו מחטים. והאוכלן התפריט היה קבוע ודל: תה מתוק וביסקוויטים יבשים בבוקר ובצהריים הגישו מרק דליל, קצת אורז או תפוחי אדמה. הגוף של נער מתבגר שיושב ולומד שעות, דרש את שלו.

יום אחד, בסיום שיעור מעמיק, ר' שלמה חיים סימן לי: 'רוטנברג, בוא'. הלב שלי קפא. חשבתי: 'עוד ארטיק'?.. אבל הוא הוביל אותי לביתו – בית קטן, פשוט, עם דלת כחולה דהויה. הבית של המשפיע. הוא פתח את הדלת ונכנס ואני נכנסתי אחריו בזהירות, על קצות האצבעות. ברגע שנכנסתי, העולם בחוץ נעלם. הבית היה פשוט, הרהיטים היו ישנים, אבל האוויר שם היה אחר. הוא היה ספוג בקדושה, אבל גם במשהו אחר – בחום של בית.

בפנים עמדה הרבנית בלומה. אישה קטנה, צנועה, אבל עם פנים שקרנו באור פנימי חזק. 'שלום צבי', אמרה בחיוך של אמא. 'בוא, תשב'. על השולחן עמדה עוגת 'טורט' אמיתית – שכבות, קרם, ריח של וניל ושל בית. 'תאכל, קינדערלע', אמרה והגישה לי צלחת וכפית כסף. 'זה.. זה בשבילי'?. גמגמתי. 'בטח בשבילך', היא צחקה צחוק טוב לב. 'מה אתם אוכלים שם בישיבה? תה ומים? זה לא מספיק לבחור צעיר שצריך לגדול. הגוף צריך כוח ללמוד תורה'. היא לא רק הניחה את העוגה והלכה. היא התיישבה מולי כמו אמא שדואגת לילד שלה.

'עוד פרוסה'?. היא הציעה כשראתה שסיימתי את הראשונה תוך שניות. 'לא, לא, זה מספיק, תודה'. הזדרזתי לומר מתוך נימוס פולני, אבל הרבנית בלומה לא שמעה בכלל. היא כבר חתכה פרוסה שנייה, עבה יותר, והניחה לי בצלחת. 'תאכל, תאכל. אל תתבייש. אתה צריך כוח'. כל ביס היה עולם שלם. לא רק טעם – אהבה. דאגה. ראיית האדם.

כשסיימתי, שאלתי את ר' שלמה חיים: 'הרב.. למה זכיתי'?. ר' שלמה חיים חייך את אותו חיוך נדיר ורך שלו: 'הרבנית ראתה אותך מתפלל באריכות. היא אמרה: 'הבחור הזה משתדל. אבל הוא נראה חיוור. צריך לדאוג שיהיה לו כוח".. זה הכול. וזה היה הכול. זה היה עולם ומלואו.

לא הייתי היחיד. במשך הזמן ראיתי בחורים נוספים נקראים לבית הכחול. לא כולם, בעיקר אלה שהרבנית ור' שלמה חיים זיהו בעיני הרנטגן שלהם שהם זקוקים לחיזוק. כל אחד קיבל את אותה מנה: עוגה, מפה לבנה, ומבט שאומר 'אתה שווה, אתה חשוב'. שנים אחר כך, כשעמדתי כמחנך, תמיד החזקתי בראש את תמונת עוגת ה'טורט'.

הבנתי שחינוך איננו רק להחדיר תורה ומוסר – אלא קודם כול לראות את האדם. לדאוג לו בגשמיות, לתת לו הרגשה שהוא יקר. וזהו שיעור של חסידות אמיתית: לא דרשות, לא סיסמאות – אלא שחסידות תהיה חלק מהחיים. לא בכדי הבית של ר' שלמה חיים לא היה רק 'בית המשפיע', אלא הלב הפועם של הישיבה..