לחצו כאן לתרומה
רוסטוב תר"פ. שמי העיר הושחרו בענני מהפכה, והפחד מפני הבולשביקים הלך וגבר. בתוך המתח והאיום, בביתו של הרבי הרש"ב נרקמה התוועדות שתהפוך לאחת הדרמטיות והמרטיטות בתולדות חסידות חב"ד – התוועדות של מסירות נפש, של שמחה מול סכנה, ושל רוח קודש שפרצה את גבולות הזמן והמציאות. זוהי ההתוועדות הפומבית האחרונה בה נשא הרבי הרש"ב דברים. כשבועיים לאחר מכן, ביום ב' ניסן תר"פ, עלתה נשמתו בסערה השמימה • מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה קטעים מאותה התוועדות מרטיטה – רגעים של גבורה רוחנית • לכתבה המלאה
☚ סיפור מרתק: חג פורים הסוער בהיסטוריה עם הרבי הרש"ב
בחודש טבת תר"פ כוסו שמי רוסטוב שעל נהר הדון בעננים קודרים. שמועות על התקדמות הבולשביקים מילאו את העיר חרדה, ובביתו של הרבי הרש"ב – שעקר לשם בשנותיו האחרונות ממקום מושבו בליובאוויטש – נידונה ברצינות האפשרות לעזוב את רוסיה כולה. אך הפורענות הקדימה את ההכנות: הבולשביקים פרצו לעיר, והוראה חמורה ניתנה לחסידים שלא לפקוד את בית רבם, מחשש לסכנה מיידית.
לקראת חג הפורים נפוצה מפה לאוזן שמועה חרישית: הרבי יערוך את שולחנו כדרכו, אך החסידים התבקשו להגיע בזה אחר זה, בלאט ובהיחבא, כדי שלא לעורר חשד. בית רבותינו שכן בלב העיר, וכל תכונה חריגה הייתה עלולה להביא אסון על הבית ועל יושביו, שכן התכנסות רבים נאסרה בתכלית.
ובכל זאת, החסידים התקבצו חרש. אוויר הבית היה טעון במתח שלא ניתן לתאר. כחצי שעה לאחר תחילת הסעודה אירע דבר מופלא: לנגד עיני כל הנוכחים נחה רוח אחרת על פני הקודש. הרבי הורה לרכוש משקה עבור המשתתפים, ציווה לנגן בקול רם, ופתח בדברים חוצבי להבות – התוועדות של מסירות נפש, של שמחה פורצת גדר, של ניצחון הרוח על הפחד.
והנה, בעיצומה של ההתעלות, פרצו פנימה הבולשביקים הערלים, מבקשים להשבית את השמחה. אך הרבי לא נרתע. ההתוועדות נמשכה בעוז, והחסידים עמדו המומים מול המחזה: רבי שמרומם את אנשיו דווקא בשעה שהסכנה ניצבת בפתח.
התוועדות זו הייתה להזדמנות הפומבית האחרונה שבה נשא רבינו דברים. כשבועיים לאחר מכן, ביום ב' ניסן תר"פ, עלתה נשמתו בסערה השמימה. מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה קטעים מאותה התוועדות מרטיטה – רגעים של גבורה רוחנית, של אמונה שאינה יודעת פחד, ושל רבי שמאיר את עולמו עד נשימתו האחרונה.
לשיחה הסוערת מספר השיחות 'תורת שלום' – בתרגום ללשון הקודש >>
בנו של הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ, הורה להקפיד שהניגונים לא יישמעו בחוץ, והרבי הרש"ב לא הגיב על כך. כעבור שעה פנה אל הרבי הריי"צ ואמר: בשמחת תורה שרנו ורקדנו, מבלי שידענו שיהיו על כך קטרוגים וייאלצו להסביר וכו', ולמעשה לא נגרם כל נזק ברוך השם. עתה ידוע לנו, אמנם, שייתכנו קטרוגים חס ושלום, אך רצוני שנתנהג כמו אז, וגם עתה לא ייגרם בעזרת השם כל נזק. ידוע לנו עתה שלפנינו ניסיון – רצוני שנעמוד בניסיון.
הרבי הריי"צ ניסה להשפיע לשנות את ההוראה, עקב הסכנה, אך הרבי הרש"ב דחה את דבריו, והורה להשמיע את הנינונים בקול. לאחר מכן אמר הרבי הריי"צ כי אין להשיג 'משקה' בעיר, וכל המאמצים להשיג 'משקה' לא הועילו, ואמר הרבי הרש"ב:
אין מציאות של 'אין'. אל תאמין, יוסף יצחק, שאין משקה. ידוע לך הפתגם 'ניעט ווראסיע ניעט' [= אין ברוסיה 'אין'] כי הכל מצוי.
אמר הרבי הריי"צ: אם כן – גם אצלי מצוי הכל. והשיב לו הרבי הרש"ב: יש לעורר ולגלות את המצוי כדי להיות בדרגת 'אדם'.
אנשי השלטון נכנסו לחצר הבית והרבי הריי"צ הורה להסיר את ה'משקה' מעל השולחן, וכן הורה להסיר את קערת השטרות והמזומנים, שנאספו במסגרת 'מגבית פורים' שערך הרבי הרש"ב. אך הרבי הרש"ב מנע את ההסרה, ואף לא הרשה לכסות את הדברים, ואמר:
אינני רוצה לחשוב עליהם, ואינני מתפעל מהם. קדושה נשארת במקומה ובתוקפה. אינני ירא מהם. אשאר בשלמות, הן ב'עצמיותי' והן ב'התפשטותי', ולא ב'חדרי חדרים', ומבלי שאיאלץ 'לדלג שור', כי אם בדרך הילוכי הרגיל. כך אני חש, כי ה'קליפה' לעומת הקדושה היא אפסית ואינה כלום. רצוני שהקדושה תהיה בהתגלות..
בתשובה לשאלה אמר: אין כוונתי לכלל הידוע שתמיד חייבת ה'קליפה' לתת מקום לקדושה. רצוני הוא שהקדושה תהיה בהתרחבות מלאה, ואת רצוני זה אשיג, כיוון שאינני עושה זאת למעני. לא אשתמש בביטוי הרווח: 'הנני עושה זאת לשם שמים', אבל אין לי שום כוונה זרה, ומבלעדיך אין לנו אלוקים, ולפיכך אינני מפחד מהם בעזרת השם.
קיימות רמות שונות בתחושת 'ישות' של אדם. יש, כמובן, תחושת הישות המצויה, שהיא שלילית ופסולה ומקורה בנפש הבהמית של האדם. זאת עלולה לבוא אפילו בגין הצלחה בתורה, המעוררת גאוה, ועל כך נאמר: 'ולמשמאילים בה' (ההיפך מ'עץ חיים היא' שנאמר על התורה).
מאידך, יש תחושת ישות שמקורה בנפש האלוקית, שעליה נאמר: 'ויגבה לבו בדרכי השם'. התחושה שמקורה בנפש האלוקית באה, בראש ובראשונה, כשיהודי לומד תורה מתוך הכרה וידיעה שהתורה היא, כלשון התניא, 'חכמתו ורצונו יתברך'. זאת, גם כאשר הלימוד הוא בתורת ה'נגלה', ככל סוגיא שהיא, כגון 'המחליף פרה בחמור' (באם לומד הוא סוגיה זו בלי הידיעה שהיא חלק מן התורה הקדושה שהיא 'חכמתו ורצונו יתברך' – ניתן לומר עליו שהוא עצמו ה'חמור'..).
הקירבה העיקרית לאלוקות באה, במיוחד, מלימוד פנימיות התורה לימוד, למשל, עניין 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין' בהבנה טובה. תחושת 'ישות' כגון זו אינה חלילה גאווה כי אם להיפך, התבטלות כלפי הקדוש ברוך הוא, ויש רק 'הגבהה דקדושה', כמו רשב"י שאמר: 'אנא סימנא בעלמא'. ויש דרגת ביניים שניתן להסבירה כ'תחושת ישות נפש הבהמית – הבאה מן הנפש האלוקית'. זאת, למשל, כאשר אדם לומד תורה, לאו דווקא בגלל תאווה חומרית, אך בלי ההתבטלות המלאה והפקרת הישות העצמית.
השוני בין שלוש התחושות האמורות מתבטא גם בהתייחסות אל מי שמפגין התנגדות לאדם זה: לבעל תחושת הישות הפסולה שמקורה בנפש הבהמית – קיומו של מתנגד הלוחם בו גורם לבלבול, והוא אינו מסוגל לסבול אותו והוא רודף אותו עד חרמה כ'שור נגח'. גם בעל דרגת הביניים אינו מסוגל לסבול את ההתנגדות, המבלבלת אותו ומפריעה לו.
בעל דרגת ה'הגבהה דקדושה' אינו מתבלבל ממתנגדים ומלוחמים בו, אלא אדרבה, הוא מבטל אותם, כסיפור הידוע על תגובתו של רשב"י על זה שלגלג: 'נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות'. כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי נשמתו עדן לא יכול היה לסבול את אלה שהתנגדו לו, ואילו כבוד קדושת אדמו"ר ה'צמח צדק' נשמתו עדן – 'כל גל וגל' וכו', אך אדמו"ר האמצעי לא יכל לסבול מנגד.
לאור האמור [הרבי הרש"ב פנה לנוכחים בהתוועדות] – אל תתבלבלו מן המפריעים, כשם שאני אינני מתבלבל מהם כלל.
אח! היינו בעבר בליובאוויטש עם ה'תמימים', שאתם התוועדנו, שרנו ורקדנו, ועתה, ריבונו של עולם.. הם מתגעגעים אלינו ואנחנו מתגעגעים אליהם.
כאן הודיע הרבי הריי"צ שהמחפשים עומדים לעלות לקומה העליונה, אל מקום ההתוועדות, ואמר הרבי הרש"ב: כיוון שהם מתנגדים לאלוקות הם גורמים לבלבולים, אך יש לי עצה – אתחיל עתה לומר חסידות ואז יתבטלו. אל תתפעלו! כשיגיעו אל ההיכל בו אני נמצא – יתבטלו לגמרי.
הרבי הרש"ב התחיל בקול רם את המאמר 'ראשית גויים עמלק' (נדפס בספר המאמרים פר"ת עמוד רצו), ואז המחפשים ראו מבחוץ את הספרים אשר בהיכל כבוד קדושת ויצאו משם, ולא הרהיבו עוז בנפשם אפילו לכנוס לחדר שישב כבוד קדושת, ובעל כורחם ענו אמן לטוב לנו כידוע.
אמירת המאמר נמשכה שלוש שעות ועשר דקות, ובמהלכה נעצר הרבי הרש"ב פעמיים והשמיע שתי הערות לשומעים. [ההערה הראשונה הושמעה לפני שהגיע במאמר לביאור עניין 'נפש', שהיא, כידוע, הדרגה התחתונה בדרגות הנשמה:] הקשיבו למה שידובר עתה, דברים הכרחיים לכל אדם. בדרך כלל מדובר, כרגיל, בעניינים נעלים, עניינים של 'השגה', אהבה ויראה וכיוצא באלה. על דרגת 'נפש', למשל, מדובר מעט, למרות שנושאים כגון אלה הכרחיים יותר, שכן דרגת 'נפש' היא זו הקשורה לכל בדרך כלל.
לפיכך, עליכם להקשיב היטב לדברים שייאמרו. לאמיתו של דבר, תמיר יש להקשיב היטב, אך לא תמיד הנני מעיר על כך, רק עתה אחרי מעט 'משקה'. [ההערה השניה הושמעה כאשר הרבי הרש"ב הבחין, בעת אמירת נקודה מסויימת במאמר, בחוסר תשומת לב מספקת מצד הציבור, והניח, כנראה, שהסיבה לכך היא כיוון שהגיע לתוכן דברים שלא היה חדש כל כך בעיני השומעים:]
משום מה רוצים להקשיב רק לעניין חדש, ואילו עניין שכבר נאמר אין רצון לשמוע. כאשר היינו אנו ה'מקבלים' לא נהגנו כך, והקשבנו היטב לכל מה שנאמר והתייחסנו אליו כדבר חדש. אירע שכבוד קדושת אבי אדוני מורי ורבי [הרבי המהר"ש] נשמתו עדן חזר על עניינים מסוימים מספר שבתות זו אחר זו, ותמיד היו בעינינו כחדשים.
יש לדעת שביחסים בין משפיע' ל'מקבל' יש אור המשפיע ואור המקבל (ראה באריכות שיחת 'שמחת תורה' תרס"ז סעיף ה'), ואור המשפיע מתחדש כל פעם. הרבי הרש"ב ציין: בדרך כלל כשאני מדבר על משפיע ומקבל אינני מתכוון רק בהתייחסות לעתיד [כוונתו למקבלים ממנו] כי אם בהתייחסות לעבר [הוא עצמו כמקבל].
שיחת חג הפורים תר"פ.
