הניגון בתפילה שניצח את הכלא: תיאור מאסר הרבי הריי"צ בט"ו סיוון

מה קורה כשמנהיג עומד מול מכונת הרצח הסובייטית ומסרב להישבר? ט"ו בסיון. השעה 6 בבוקר. הרבי הריי"צ ננעל בתא 160 בכלא ה'שפאלרקי' האיום. במקום שבו המוות מוחש בכל פינה, הרבי לא נשבר. בעוד האסירים מסביבו רועדים מפחד, הרבי נעמד לתפילה בהשתפכות הנפש, מלווה בניגון חב"די עתיק שחדר את קירות האבן והדהד במסדרונות השאול • איך הצליח הרבי להפוך את תא הכלא למבצר של קדושה, ומה גרם לשומרים לשנות את יחסם? סיפור מדהים של מסירות נפש, כתיבת תורה על בדילי סיגריות וניצחון הרוח • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש לקריאה על הגבורה שמאחורי הסורגים, כפי שפורסם בספר 'ליקוטי דיבורים' • לכתבה המלאה

☚ פתאום נפקחים עיניו: מאמר 'עבודה' מעורר ומרומם של הרבי הריי"צ

מאסרו של הרבי בבית הכלא 'שפאלרקי'

בשעה 6 בבוקר של יום הרביעי, ט"ו בסיון, הוכנס הרבי לחדר כלאו, חדר מספר 160, שבמחלקה השישית שבבית ה'שפאלרקי'. אחרי ליל גלות פרוע, גדוש חוויות-סבל, יסורים ואיומים – לא נשבר הרבי ברוחו. בתקיפות העמיד הרבי את דרישתו האחת: תפילין! הבו לי את התפילין שלי.

בחדר מאסרו, שהיה בעצם חדר של יחיד, נמצאו עוד שלושה אסירים, שני יהודים ורוסי אחד. הם קיבלו את הרבי בסבר פנים יפות, ומתוך יחס כבוד עמוק הצטופפו יותר ויותר ופינו מקום רחב יותר לרבי. השומר שמאחורי הדלת, ניגש אל התא, פתח את האשנב, ואמר: 130 איש נורו היום למוות במרתף.

אם היה זה נכון או לא, על האסירים זה הטיל פחד מוות. ואכן זו הייתה דרכם ושיטתם, להטיל פחד-מוות על האסירים בכל מיני דרכים, גם על אלה שלא היו מיועדים להריגה. אנושיותם ו'טוב לבם' של השומרים התגלו שוב מיד במאורע הבא: אחד האסירים ביקש מהשומר קצת מים חמים, ענה לו השומר: למה לך לפטם את גופך, בין כה תובא להורג בקרוב? היה זה מספיק לשבור אף את רוחו של גיבור-רוח.

התעקשותו של הרבי על התפילין

ברם, לרבי כאילו לא נגע כל העניין כלל, הוא ביקש לראות את נציג הנהלת הכלא, וכעבור זמן רב הופיע אחד הפקידים הבכירים. מה רצונך – שאל הפקיד – רוצה אני את התפילין שלי – ענה הרבי – ומבקש גם שיבוא רופא לבקרני, הנני חולה ופצוע וזקוק לטיפולו של רופא.

הפקיד ענה לו שרופא יוכל לבוא אליו רק ביום השני הבא, עליו לחכות, איפוא, מעונה פצוע וזוב דם עוד שישה ימים, עד שהרופא יוכל לבוא אליו. ומה ביחס לתפילין? – שאל הרבי. עליך להסיח דעתך משטויות כאלו, כאן לא תקבל זאת – הייתה התשובה. אם כך – אמר הרבי – אני מכריז על שביתת רעב, אוכל לא יבוא אל פי ולא מים עד שתתנו לי את התפילין. יכולים אתם לרעוב כמה שרוצים כל זמן שכוחותיכם יעמדו לכם – אמר הצ'קיסט.

עדות האסירים לשביתת הרעב

בתא היה ברז מים, ויכולים הרי הצ'קיסטים לומר שהרבי לא ביצע את שביתת הרעב שלו בשתותו מים מהברז, והרבי פנה אל הצ'קיסט ואמר: אינכם יכולים לנתק את המים מהברז, שהרי ישנם כאן עוד אנשים שצריכים לשתות, אך רוצה אני שתדעו, ששלושת האסירים שבתא יהיו עדים לשביתת הרעב המלאה שלי, עד שתתנו לי את התפילין.

בכך יצא הצ'קיסט הממונה מהתא. והרבי עמד להתפלל בקול רם מלווה ניגון חב"ד עתיק, בלי טלית, בלי תפילין, במרתפי החושך של 'שפאלרקי' – ובניגון חב"די עתיק על השפתיים. בלי נוע ומתוך דממה חרישית האזינו שאר האסירים, שני היהודים והרוסי, לתפילתו ולניגונו של הרבי. השומר שמאחורי הדלת חירף וגידף, והרבי לא התחשב בזה כלל, כותלי הכלא ומוראותיו נגוזו ונעלמו בעיני רוחו – הוא המשיך בתפילתו ובניגונו העתיק שמיליוני חסידים שרים אותו זה מאות בשנים.

אחרי התפילה התיישב הרבי ואמר תורה בפני שני האסירים היהודיים, שעיניהם החשוכות שנשאו את פחד המוות – הוארו באור של תורה. וגם האסיר הגוי, האזין. הוא היה אדם פשוט, פרימיטיבי ותמים וכשהרבי סיים את תורתו, הכריז לפתע: ישבתי בצינוק! – והמשיך בסיפורו המפורט על מאסרו בצינוק, שבו תואר תהליך הדיכוי וההשפלה שעבר מצד הפקידים, סיפור שהותיר רושם קשה על הרבי אך חיזק אותו להמשיך בדרכו.

כתיבת התורה על גבי סיגריות

ובמשך שעות שהייתו של הרבי ב'שפאלרקי', כבר איימו עליו עשרות פעמים שיכניסוהו לצינוק. סיפורו של האסיר הרוסי, עשה רושם קשה על הרבי. ברם, הוא התחזק ברוחו ושאב עידוד בישבו לרשום דברי תורתו. ברשותו היה עט, ובאין לו נייר כתב על בדילי הסיגריות. יותר ממאה סיגריות היו בידי הרבי, ועל בדיליהן רשם תורה, רעיונות והתרשמויות.

יושב לו הרבי וכותב, ולפתע נפתחה הדלת, וכפריץ-חיות זינק השומר על הרבי בחימה שפוכה, הרביץ לו באגרופו והשתפך במטר קללות רוסיות עסיסיות, באמרו: איזו עבודה פרטית אתה כותב כאן, אסור להחזיק עט בתא. המרושע חטף את העט מידי הרבי, וכשמטר קללות על שפתיו, עזב את התא. כל פעם שניתן אוכל לאסירים, סירב הרבי לקבל את האוכל, בהכריזו: אני ממשיך בשביתת הרעב שלי, עד שיוחזרו לי התפילין שלי. וכך עברו שני ימים, יום הרביעי ויום החמישי, שתי יממות לא טעם הרבי אף לא טיפת מים אחת.

הניצחון ועבודת התפילה בתוך כותלי הכלא

בליל שישי נקרא הרבי לחקירה הראשונה שנמשכה שעות מרובות, והוא חזר משם שבור ורצוץ והתפילין אינן בידו. עד יום שישי אחרי הצהריים המשיך הרבי בשביתת הרעב שלו, עת קיבל את התפילין שלו וספריו. איש גפ'ו יהודי הביא אותם לו, ובאותו מעמד אמר לו הרבי: לא אוכל את אוכל בית הסוהר, רק מה שיובא לי מביתי, ויהא זה רק לחם בלבד. מים חמים לשתייה אקח מבית הסוהר בתנאי שהם הורתחו בדוד מיוחד למים.

הצ'קיסט התרתה: האם חושב אתה לתת הכשר על מטבח בית הסוהר? אינני רב – ענה לו הרבי – ואינני נותן הכשרים. ומיד הניח את התפילין. לא עבר זמן רב, והשומר הכניס לרבי שלוש חלות 'לחם משנה' לשבת, שהובאו בשבילו מהבית. היה זה מקרה יוצא מן הכלל, שכן כרגיל כל מה שנשלח לאסיר מביתו נחתך לחתיכות קטנות מחשש להברחה, אך הרבי קיבל חלות שלמות כביטוי ליחס מיוחד.

ומאז נשתנה לטובה יחסו של השומר כלפי הרבי. את סעודת השבת הראשונה שלו בבית הכלא, ערך הרבי בחתיכת חלה ובקצת מים קרים מהברז. מאידך עשה קידוש וברך ברכת המוציא בקול רם, מלווה ניגון חב'ד מיוחד, וכל זה ב'שפאלרקי', בית הסוהר המאוים של הצ'קה.

שינוי יחסו של השומר התבטא בהרבה דברים: לא נמצא שעון בחדר הכלא ומשום כך לא יכול הרבי לדעת את זמן תפילת ערבית. הרבי ביקש את השומר שבהגיע הזמן האמור ידפוק בדלת, וזה ישמש לו סימן. במוצאי שבת הראשונה נתן השומר לרבי שני גפרורים, כדי שיוכל לברך 'בורא מאורי האש'. ובמוצאי השבת הראשונה שלו בכלא אמר הרבי 'ויתן לך' בקול רם. על ראשו תלוי פסק דין מוות, והרובים של הצ'קיסטים הוכנו לפגוע בליבו – שפאלרקי, פסק דין מוות, ו-'ויתן לך'.. בניגון הליובאוויטשי..