לחצו כאן לתרומה
מידי שנה, כשאנו יושבים על הארץ בתשעה באב ופותחים את מגילת 'איכה', הלב נצבט. המילים הקשות מתארות שבר נורא, בדידות וכאב עמוק על בית מקדש שנחרב ועל שכינה שנמצאת בגלות. אבל דווקא מתוך עומק החושך והאבל, תורת החסידות מעניקה לנו משקפיים חדשות לגמרי. היא מראה לנו איך בתוך המילים הכי כואבות מסתתר האור הכי גדול, ואיך מתוך הצעקה של השבר – צומחת הגאולה השלימה • טורו השבועי של הרב לוי זלמנוב – עורך ראשי של סדרת הספרים 'עבודת התפילה בדור השביעי' • לכתבה המלאה
☚ ראיון מעורר: הזעזוע מחורבן בית המקדש – מתעצם כשמתפללים באריכות • הרב חיים קיז'נר
הלב נצבט למראה התיאורים הקשים בפתיחת מגילת איכה: 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה'. בראייה פשוטה המילים הללו מתארות שבר נורא. כיצד עיר הבירה ירושלים בה השכינה שורה והייתה שוקקת חיים, נחרבה ונותרה ריקה ומבודדת? המרירות העמוקה וכאב הלב מתעצמים, כאשר מבינים את פנימיות הדברים לפי החסידות. ספירת ה'מלכות' (שמבטאת את השכינה כפי שייכת לבריאת העולם), יושבת בדד, מנותקת מהמידות העליונות, ממוקד האור והחיבור (שמבטאים את האלוקות שלמעלה משייכות לעולמות).
הייחוד והחיבור נפסק, במילא הנשמות נחסרות, והכוחות השליליים כביכול יונקים ומשתלטים. החורבן נראה מוחלט, והגלות כבדה מנשוא. אבל דווקא מתוך תהומות הצער של תשעה באב, באה החסידות ומלמדת אותנו להביט על המגילה בעיניים אחרות לחלוטין – בעיניים של גאולה.
בדרכה הייחודית של תורת החסידות, שמטרתה לגלות את הטוב הנסתר בכל עניין ולמצוא אור גם בתוך החושך, מראה כיצד הקללות והכאב הופכים לברכות עמוקות. גם חז"ל בפרקי אבות לקחו את הפסוק השלילי 'ישב בדד וידום' ומצאו בו משמעות נעלית – על אדם שיושב ועוסק בתורה לבדו, והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר. הנה, אותו 'בדד' שנראה כבדידות וכאב, הופך למקור של קרבה מיוחדת לאלוקות.
איך מתרחש המהפך הזה? כשאנו נמצאים ב'ארץ ציה', במדבר היבש והצמא של הגלות, מתעוררת בתוכנו צעקה פנימית וגעגוע עמוק: 'צמאה לך נפשי'. דווקא תחושת הריחוק והחיסרון מעוררת את תנועת התשובה. כשאדם עושה תשובה מתוך עומק השבר, הוא לא רק חוזר למצבו הקודם, אלא מדלג אל דרגה גבוהה בהרבה – לדרגת 'ה' בדד ינחנו', דרגה שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, למעלה מרמ"ח איברים ומצוות, עד לבחינת 'רעוא דכל רעוין', רצון הרצונות בעצמו.
השבר של הגלות אינו אלא המנוע שמביא אותנו למקום הגבוה ביותר שאליו הנשמה יכולה להגיע. כשאנו קוראים לפי סוד זה את פסוקי המגילה, המשמעות כולה מתהפכת מקצה לקצה. התמיהה 'איכה ישבה בדד' אינה זעקת צער על עזובה, אלא פליאה עצומה: איך ספירת ה'מלכות', הדרגה הנמוכה יחסית הקשורה בעולם הדיבור ובנבראים, זכתה להתעלות אל הדרגה הנעלית ביותר של 'ה' בדד ינחנו'?
כך גם המילים 'הייתה כאלמנה' אינן מתפרשות רק כחיסרון וניתוק מהבעל, אלא כרמז לייעוד העתידי של 'אשת חיל עטרת בעלה'. לעתיד לבוא תתעלה ספירת ה'מלכות' למעלה ממקור השפע שלה, עד שלא תהיה עוד ככלי מקבל מבעלה (הספירות העליונות שממנה מקבלת חיות) אלא תתעלה מעליו (פנימיות הכתר).
אפילו המילים 'הייתה למס', שפשטן הוא שעבוד וביטול לכוחות זרים, מתפרשות כעת כביטול מוחלט ועצום לאין-סוף. זהו מצב שבו המלכות מתבטלת כליל וחוזרת להיכלל במקורה העצמי, כפי שהיה קודם שנברא העולם, שזהו מצב גבוה בהרבה מהתפשטות השם למטה.
תהליך זה אינו קורה מאליו. הוא מתחיל מהמשמעות הפשוטה והכואבת של 'בדד' – מההרגשה של הגלות ומהחיסרון של בית המקדש וגילוי שכינה. התחושה הזו מביאה את היהודי לזעוק אל ה', ודווקא מתוך הצעקה הזו עולים אל הדרגה העליונה.
דווקא עכשיו, בתשעה באב, כשאנו מבכים את חורבן הבית, התפקיד שלנו הוא להפוך את ה'איכה' של הצער ל'איכה' של התעלות. דבר ראשון, לעצור את רצף החיים, לתת לעצמנו זמן לחשוב ולהתבונן במשמעות העצומה והנוראה של חורבן בית המקדש בתשעה באב, והחיסרון שיש כל רגע בהשפעת החיות האלוקית בעולם ובכל נשמה יהודית בזמן הגלות, לקלוט באמת שבית המקדש נחרב היום! כי כל רגע שהשכינה לא בגילוי, יש חורבן ממש מעצם חיסרון גילוי השם בעולמנו!..
מי שיתרכז לחשוב על כך ברצינות, ובפרט אם יתבונן ו'יתפלל' עם מאמרי החסידות שמסבירים זאת, בוודאי שהוא יחוש רגש מרירות וכאב גדול. זעזוע עמוק וזעקה עצומה תתפרץ ממנו: כבר עברו כאלפיים שנה של גלות.. איך הגאולה עוד לא הגיעה?.. אבל המטרה היא לא להישאר בגעגוע והמרירות, אלא בעיקר להתמקד ולזכור שכל הירידה אינה אלא לצורך עלייה נעלית שלא הייתה כמותה, ומתוך התשובה והצעקה ממעמקי הלב נזכה מיד ממש לראות בעיניים גשמיות איך ה'בדד' של הגלות הופך ל'ה' בדד ינחנו', בבניין בית המקדש השלישי בגאולה האמיתית והשלימה, ומלכנו משיחנו בראשנו נאו ממש!
