לחצו כאן לתרומה
האם הריקוד החסידי הוא פורקן רגשי או שיש מאחוריו מנוע פנימי? לקראת ימי השיא של חג הסוכות ושמחת תורה, הרב לוי זלמנוב במאמר מרתק ומעורר מחשבה על מהותו של הריקוד החסידי • איך הופך הלימוד המופשט והמופשט ביותר לחוויה מעשית שמטלטלת את המציאות? מהי התנועה הפנימית שמחברת בין המוח, הלב והרגליים, וכיצד ניתן לנצל את שעות החג של 'שמחת תורה' כדי 'לשאוב אוצרות בדליים וחביות' בגשמיות וברוחניות? • בפנים: צילום איכותי בכתב ידו של הרבי על חשיבות הריקודים בימי 'שמיני עצרת' ו'שמחת תורה' • לקריאת הטור המלא
☚ הריקוד הפנימי: הדרך הייחודית של חב"ד בשמחת בית השואבה
העומק הפנימי של הריקוד החסידי
ממבט שטחי, הריקוד החסידי עשוי להיראות כהתפרצות נפשית רגעית, כסערה חמה של דביקות וריקוד. אך כשמתבוננים פנימה, בפרט לאור דברי רבותינו נשיאנו, מגלים שהריקוד החסידי האמיתי – ובמיוחד זה שמגיע לשיאו בימי חג הסוכות ובחג שמחת תורה – אינו פריקה מקרית של רגשות. זהו תהליך פנימי שמתחיל בהתבוננות שכלית ומסתיים בריקוד שמח.
מהמוח – אל הלב
בחסידות חב"ד ידוע היטב היסוד של 'המוח שליט על הלב'. בשונה מחסידויות אחרות, שבהן הדגש הראשוני והעיקרי הושם מלכתחילה על הניגון והריקוד כשלעצמם, אצל חסידי חב"ד הסדר מדויק: השמחה מתחילה מהבנה והשגה [כמובן שזו הדרך הנכונה לכתחילה, אבל בדיעבד העיקר זה הריקוד ברגליים].
סדר העבודה דורש התבוננות פנימית. השמחה אינה רק תנועה נפשית מנותקת; היא צריכה להתבסס על לימוד ופנימיות. החסיד יושב ללמוד חסידות ולהתבונן בזה בעבודת התפילה, לאחר מכן הוא יושב להתוועד ולהפנים יותר את הדברים, שאז הוא מבין וחש יותר עד כמה נפלא העניין של מצוות היום והתקשרות לבורא. רק לאחר שהשכל מבין והלב מתפעל – פורצת השמחה החוצה דרך הניגון והריקוד.
כשהשכל חודר עד העקב
האם ההתמקדויות בשכל ובהבנה פירושה שהשמחה נשארת מופשטת? הרבי מסביר בדיוק את ההפך: הבנה והשגה אמיתיות אינן נשארות בגדר רעיון ערטילאי במוח. אם הדבר באופן של 'יתפרנסון' ונכנס באמת לתוך מציאותו של האדם, הוא חייב להפוך לחלק מאיבריו – מדם ובשר כבשרו. כאשר הרעיון האלוקי שמוסבר ב'מאמר' חודר את כל מציאות האדם, הוא יורד עד לאיבר הנמוך ביותר: עקב הרגל.
זהו עומק עניין הריקוד בפועל – 'רוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין'. הריקוד החסידי מבוסס על תנועה מופלאה: מרימים את העקב מן הארץ, מעלים אותו למעלה, ומחזירים אותו אל הקרקע כדי להרים אותו שוב, באופן נעלה עוד יותר. הריקוד מורה על כך שהקדושה וההבנה של המוח נפלו והשפיעו אפילו על העקב הדומם והקר, והרימו גם אותו אל על.
משמחת בית השואבה לשמחת תורה
עניין זה מקבל משנה תוקף כאשר עוברים מימי חג הסוכות ושמחת בית השואבה אל יום השיא – שמחת תורה. אם בשמחת בית השואבה השמחה מתחילה בהתבוננות ומקבלת ביטוי ברגליים, הרי שבשמחת תורה הביטוי המעשי והפיזי של השמחה נעשה העיקר. ביום זה לוקחים את ספרי התורה כשהם סגורים, ולא לומדים בהם בעומק, אלא בעיקר רוקדים איתם ברגליים. השכל הגבוה ביותר מוצא את ביטויו דווקא בעקב.
מסיבה זו הזהיר הרבי הריי"צ כי את ארבעים ושמונה השעות של ימי 'שמיני עצרת' ו'שמחת תורה' צריכים לייקר מאוד, מפני שבכל רגע ורגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים וחביות בגשמיות וברוחניות – וזאת דווקא על ידי הריקודים. כאשר נרקוד בשמחת תורה בכל כוחנו – תוך חיבור פנימי עמוק של המוח, הלב והרגליים, וננצל כל רגע לשאיבת האוצרות הנפלאים הללו – נמשיך את הקדושה לכל ימות השנה, ונזכה להפוך את העולם כולו לדירה לו יתברך.
לצילום כתב ידו של הרבי (מתוך ספר המנהגים) >>
פענוח כתב היד >>
הזהיר כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] בשם אביו כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע: די פערציג-אכט שעה פון שמיני עצרת און שמחת תורה דארף מען זעהר מייקר זיין, יעדע רגע קען מען שעפן אוצרות מיט עמערס און קאדקעס (חביות) בגשמיות וברוחניות, און דאס איז ע"י הריקודים.
[= יש לייקר את ארבעים ושמונה השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה. בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת על ידי הריקודים].
