הבכי שאחרי ה'יחידות' והמאמר שנחקק בלב: הזיכרונות מתשרי תשכ"א עם הרבי

שנה מתוחה של ציפייה, טיסה שעלתה חצי שנת משכורת, ומפגש סוער פנים-אל-פנים ששינה את כל מפת הנפש: אנו מגישים את זכרונותיו של מראשי ישיבת 'תומכי תמימים' כפר חב"ד, הגה"ח הרב מאיר צבי גרוזמן ע"ה ('מאנק'ע'), מנסיעתו ההיסטורית בטיסת ה'צ'ארטר' הראשונה מארץ הקודש לרבי בחודש תשרי תשכ"א • בין תיאור ההכנות הפנימיות בהדרכת המשפיע הנודע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, לבין רגעי ההמתנה הארוכה בת 12 השעות ליחידות, נחשפת עדות אישית: מה קרה כשנכנס לראשונה ל'יחידות' ופרץ בבכי תמרורים בבית גיסו, וכיצד נחרת בזיכרונו המאמר ההיסטורי 'לך אמר לבי' שנאמר באותן שעות עילאיות – מאמר שפתח צוהר עמוק לעבודת פנימיות הלב ולזיכוך הבשר הגשמי • לכתבה המלאה

☚ כשהרבי נשנק מבכי במאמר 'עבודה' לג' דסליחות בחודש אלול

הרב מאיר צבי גרוזמן (או בכינויו: ר' מונק'ע) ע"ה גדל בילדותו ב'חדרים' החב"דיים המחתרתיים בסמרקנד, שם ספג מהווי החיים החסידי בבתיהם של גדולי החסידים, דוגמת ר' ישראל נח בלניצקי ור' ניסן נמנוב ע"ה. בארץ הקודש, כשנתמנה המשפיע הנודע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה למשפיע הישיבה, דבק בו ר' מונק'ע והפך לתלמידו המובהק ומקורבו. בהדרכת ר' שלמה חיים השקיע עצמו ב'עבודה פנימית' – ב'אתכפיא' דקדקנית ובתפילה באריכות. ר' מונק'ע היה לאחת מדמויות ההוד החשובות בארץ הקודש, והפך לסמל של 'עבודה פנימית' ביגיעה, כשהוא משקיע את כל כוחו באריכות התפילה מידי יום ביומו, וכן בכובעו כראש ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד.

החלום מתגשם: נסיעה ראשונה לרבי

ה'יחידות' הראשונה של הרב גרוזמן אצל הרבי התקיימה בחודש תשרי תשכ"א, במהלך נסיעת ה'צ'ארטר' הראשון מארץ הקודש. כפי הסדר אז, נכנס הרב גרוזמן לרבי הן בתחילת החודש והן בסופו. ה'יחידות' הראשונה היתה ארוכה, לערך 18 דקות, ודובר בה בעיקר בעניינים פרטיים בעבודת ה'. הרבי אמר לו ב'יחידות' זאת שעל ידי שיתמסר לעבודה בישיבה, על ידי זה יצליח בכל ענייניו הפרטיים. כמו כן הורה לו הרבי לחשוב אותיות משניות ותניא בלכתו ברחוב.

'שישה חודשים בשמן המור': ההכנות הרוחניות

אודות נסיעה זו סיפר הרב גרוזמן: 'מובן שעסקנו בהכנות רוחניות רבות לקראת הנסיעה הראשונה אל הרבי, כל אחד לפי ענייניו. ראשית, התרגשות עצומה אפפה את כולנו, כאשר לאחר השתוקקות רבה במשך כמה וכמה שנים, זוכים סוף סוף להגשים את החלום שעד אז לא היתה שום אפשרות להגשימו, גם בגלל שהטיסה לאמריקה עלתה הון רב במושגי הימים ההם, כמעט משכורת של חצי שנה. (וגם השגת המימון לטיסה לצא'רטר היתה כרוכה בקשיים רבים), אבל העיקר הוא שהנסיעה לרבי היא דבר שהתכוננו לו כל החיים, והנה החלום מתגשם.

ההכנות לנסיעה התמקדו בהקפדות להיות יהודי יותר חסידי, לשמור עוד יותר על כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שיהיו בתכלית הקדושה והטהרה, ולהיות שקוע עוד יותר בכל מה שהחסידות תובעת מאיתנו. המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה עודד חזק את הנוסעים לערוך את ההכנות הרוחניות הראויות. הוא היה מדגיש שצריכים לדעת שנסיעה לרבי היא עניין רוחני לגמרי והיה מספר על החסידים הראשונים שעסקו בהכנות רבות לקראת נסיעתם לרבי, 'שישה חודשים בשמן המור' שזה מרירות על העניינים הבלתי רצויים וכולי. והיו שהתעכבו אפילו שנה שלימה ויותר, עד שנסעו לרבי..

עצירה בפריז ומאמר חסידות פנים אל פנים

אני נזכר בהתלהבות הגדולה של אנ"ש בפאריז, כשבאו לקבל את פנינו במהלך חניית הביניים. היה שם זקן החסידים, ר' ישראל נח 'הגדול' [בליניצקי] ע"ה. שמעתי מר' שלמה חיים שבשנות בחרותו היה ר' ישראל נח מתפלל באריכות ובדביקות עצומה, עד שהיה מתעלף מרוב התרגשותו.

עד שהרבי הרש"ב נשמתו עדן אמר לו שעניינו הוא 'בירור' בדרך 'מלמעלה למטה' על ידי לימוד התורה, ולא כל כך בדרך 'מלמטה למעלה' על ידי עבודת התפילה [שזה בכללות נשמות מעולם האצילות, אך הרבי הרש"ב הדגיש בשיחותיו שבכללות רוב הנשמות שמגיעות מעולמות 'בריאה יצירה עשייה', עבודתם העיקרית היא 'מלמטה למעלה', על ידי עבודת התפילה]. אבל בכלל היה ר' ישראל נח בעל רגש עצום, וזה התבטא גם בשמחתו הגדולה בראותו אותנו נוסעים לרבי..

המאמר 'לך אמר לבי' [שנאמר בג' דסליחות תש"כ, והוגה בשנת תשמ"ט], היה המאמר הראשון ששמענו מהרבי, כשאנו רואים את פני קודשו בשעת מעשה. אני זוכר מאז היטב את תוכן כל המאמר. מבואר שם העניין של עבודת פנימיות הלב, שעל ידי זה מגיעים לפנימיות האלקות. והרבי מסביר שבזה גופא יש שתי דרגות – הארת נקודת הלב, ועצם נקודת הלב. ומבאר שדווקא הארת נקודת הלב פועלת את זיכוך הבשר הגשמי.

יש הבדל עצום בין לימוד מאמר של הרבי מתוך הכתב לשמיעת מאמר כשאתה עומד מול הרבי והוא מדבר אליך באופן של 'פנים בפנים'. אבל אי אפשר לתאר את זה במילים, ובוודאי לא כשמספרים זאת בשביל כתבה בעיתון.. אחרי שמחת תורה הודיעו מהמזכירות לנציגי האורחים שניתנת להם רשות לקבל הקלטה של המאמר הזה (באותן שנים עדיין חל האיסור להקליט את ההתוועדויות של הרבי), ואחר כך כולנו שמענו שוב את המאמר הזה בהתרגשות מחודשת.

סערת רוחות לאחר ה'יחידות' הראשונה

היחידות הראשונה שלי היתה בעשרת ימי תשובה. סדר ה'יחידות' התחיל בשמונה בערב, אבל אני נכנסתי רק קרוב לשמונה בבוקר, אחרי כ־12 שעות המתנה. מעבר לכל ההכנות הרוחניות, הייתי כל הלילה במתח עצום. בשעת בוקר מוקדמת, כשקלטתי לפי המספרים מתי בערך אכנס לרבי, החלטתי להתפלל שחרית. הרגשתי שאחר כך לא אוכל להתפלל בכלל..

לא אוכל לספר כאן על כל מה שדובר בעת ה'יחידות', כי רוב העניינים עסקו בנושאים של 'עבודה פנימית'. אוכל לומר רק שיצאתי מה'יחידות' עם הרגשה מוזרה וקשה מאוד. בחיים לא הרגשתי דבר כזה. עד כמה שהדבר יישמע לא הגיוני, יצאתי מאוכזב מאוד. אחרי כל המכתבים שקיבלתי מהרבי בשנות היו"דים, מכתבים שהעניקו לי יחס מאוד אישי ומקרב, ציפיתי לקבל מהרבי ב'יחידות' יחס אבהי, וזה בכלל לא מה שקיבלתי.

ידוע אצל חסידים שה'יחידות' הראשונה קובעת את סדר העבודה שלך לכל החיים, ובאמת חיכיתי לרגע הזה כל החיים, ובסוף לא הרגשתי כך. במשך כל ה'יחידות' הרבי היה מאוד 'רשמי', אם אפשר להתבטא כך, וסבר פניו היה חמור מאוד (אחר כך למדתי שזה היחס שהרבי נותן תמיד לחסידים בעת ה'יחידות'). וגם כשאמר איזה משפט בנימה של קירוב, ואפילו שלח לעברי חיוך קל, זה היה בתוך האווירה המאוד רצינית. תוכן הדברים היה מאוד 'פנימי' ובסגנון מאוד מקרב, אבל טון הדיבור היה מאוד רציני ומאוים וזה מה שעשה עלי רושם קשה מאוד.

נחמה בתוך ההעלם וההסתר

בקיצור, הרגשתי כמו אחד ש'חטף שוק'. בבת אחת הרבי העביר אותי מעולם אחד לעולם אחר. אי אפשר להסביר את זה. כשיצאתי מה'יחידות' הלכתי לבית גיסי, הרב פייבל רימלר, עליתי על מיטתי, התכסיתי בשמיכה ופרצתי בבכי איום ונורא. אינני זוכר איזה מקרה בחיי שבכיתי כמו שבכיתי אז.

אחרי חצי שעה או שעה קמתי וחיפשתי אדם שאוכל לדבר איתו, מישהו שיפתח לי את המוח. פגשתי את הרב שמואל חפר, שנכנס אחריי ל'יחידות'. הוא סיפר לי שבהיותו ב'יחידות' התלונן לפני הרבי שכל הזמן השתוקק לנסוע לרבי וכשהוא כבר כאן הוא לא מרגיש שום דבר.. למעשה, אפשר לומר שהיו לנו תחושות דומות, רק שהוא העז להגיד זאת לרבי. והרבי ענה לו שבמקום שיש בו גילוי אור הכי נעלה, שם נמצא ההעלם וההסתר הכי גדול. הדברים האלה קצת ניחמו אותי, לפחות אני לא היחיד שמרגיש ככה. והרבי בעצמו מבין את זה..

ה'יחידות' השנייה ודיון על פלפולים בחסידות

ה'יחידות' השניה שלי באותו תשרי, שכבר היתה אחרי שמחת תורה, היתה קצת שונה. הפעם כבר הרגשתי יותר קרוב, ובכלל הרבי היה נראה אחרת. אחד הדברים שעליהם דובר ב'יחידות' הזו היתה הדרישה של הרבי שתלמידי הישיבה יכתבו פלפולים בחסידות. טענתי שאינני יודע איך בחורים יצליחו להכין פלפולים בחסידות והרבי שאל אותי: 'אז למה כאן הבחורים כן מצליחים?.

אמרתי שנראה לי שהמערכת בראשות הרב יואל כהן מסייעת רבות בעבודה של הכנת הפלפולים, אבל הרבי אמר לי שזה לאו דווקא. והראיה: יש כאן בחור שכתב משהו בחסידות והמערכת עיכבה את הדפסת הדברים מאחר שלא הסכימה עם תוכנם, אבל הבחור עמד על שלו ורצה שידפיסו את הדברים כפי שהוא כתב, ובגלל זה התעכבה הדפסת הקובץ.

'אותיות עצמיות' והקפדה במזרח

באחת ההתוועדויות באותו תשרי כמדומני היתה שיחת קודש שנאמרה בטון חמור סבר ורציני מאוד, והרבי הסביר אז (התוכן) שהתשובות שנותנים ב'יחידות' הן 'אותיות עצמיות'. וזה שהדברים מלובשים בטעם ודעת ויש תשובה שמובנת בשכל האדם, הוא רק מכיוון שה'אותיות העצמיות' צריכות להתלבש בתור מענה על השאלה..

בכלל, כל העניינים מצד הרבי היו באופן מאוד מאוד רציני. אפילו לימוד הניגון 'אתה בחרתנו', שמטבע הדברים היה יותר באופן של 'קירוב', עדיין היה בסגנון של 'רוממות'. אבל אין מה לומר: זה היה תענוג עילאי לשמוע את קולו של הרבי בעת שלימד את הניגון.

פרט מעניין שהבחנתי בו: כשהרבי חילק 'משקה' לכל מי שמקבל על עצמו הוספה בלימוד החסידות, הרבי עמד על הספסל וכל הזמן נזהר לעמוד כשפניו לכיוון ארון הקודש. הכינו הרבה בקבוקי יי"ש. כולם הגישו כוסיות והרבי מזג להם. החסידים עמדו מכל הצדדים והרבי היה צריך להסתובב לכמה כיוונים, ותמיד עשה זאת באופן שפניו יישארו מכוונות למזרח. מובן שזה היה קשה מאוד ובאמת היו כיוונים שהרבי לא היה יכול להסתובב אליהם'.

רגעים מיוחדים ומסר לכל החיים

עוד סיפר הרב גרוזמן מנסיעה זו: 'בהתוועדות של ליל שמחת תורה שאל הרבי את אחד האורחים האם כבר עשה קידוש. אותו אורח נהג רק יום טוב אחד, והשיב שעשה הבדלה. הרבי היה לא מרוצה מתשובתו, ושאל, 'מדוע אומר זאת בפרהסיא?!'.

ופעם סיפר: 'ב'יחידות' הכללית לתושבי כפר חב"ד היו נוכחים לערך שני מניינים, וזכורני שהיה דבר מבהיל, בדבריו של הרבי היתה משמעות כמו שמעביר איזה מסר ששמע מהרבי הקודם ב'אוהל'. איני זוכר בדיוק את הביטוי ואת המדובר, אך אני זוכר היטב שזו היתה התבטאות מבהילה מאוד'.

כשחזר הרב גרוזמן מנסיעתו זו, בקש ר' שלום פלדמן ע"ה לשמוע ממנו 'מה ראה'. את תשובתו המיוחדת של הרב גרוזמן נהג ר' שלום לחזור בהתוועדויות רבות: 'ראיתי יהודי, שעובד את הקדוש ברוך הוא באופן של 'בכל מאודך', במשך עשרים וארבע שעות ביממה'.