סקירה היסטורית: התיישבות חסידית ראשונה בצפת וטבריה

עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש חלק שלישי ואחרון מסקירה מרתקת מלאת ניחוח היסטורי (בהמשך לחלק השני שפורסם באתרנו), אודות עליית החסידים הראשונה והתיישבותם כקהילה חסידית לארץ הקודש, בראשותו של רבי מנחם מענדל מויטבסק, יחד עם מובחרי תלמידיו, בצירוף מכתבים אותנטים שמתעדים את המאורעות המעניינים • 'אז ראה וישפוט שפוט והשיב מעלינו אפו על שכנגדינו הוא הפקיד דפה עיר הקודש, שהיה איש בריא ושמן ופתאום חלה זמן מועט, ובאותו יום ששילמתי לאנשי ווילנא בו ביום נפטר הפקיד ושבק חיים לנו ולכל ישראל, וייראו כל העידה כי הוא בעוונו מת'.. • לכתבה המלאה

☚ ה'חוזר' חושף: מה סוד הצלחת ההדרכות בסט 'עבודת התפילה בדור השביעי'?

השד"ר ר' אליעזר זוסמאן מספר את הרפתקאות ההתיישבות בטבריה, הוא מתחיל לתאר את סיפורו מתקופת התיישבות רבי מנחם מענדל מויטבסק שם בשנת תקמ"א, בעת שרצה לבנות בית כנסת מיוחד בחצרו, הוא נתקל בסירובו של הפקיד הספרדי. בתחילה היו מתפללים בחדר מיוחד שבבית הכנסת הספרדי, אך קול התפילה של מניין רבי מנחם מענדל מויטבסק הפריע להם, ולכן הוכרחו 2 הצדדים להגיע להסכמה בדבר בניית בית כנסת מיוחד לאשכנזים, בחצרו של רבי מנחם מענדל מויטבסק.

דבר אשר הוסיף להפריע לפקיד הספרדי, כי בית הכנסת שבנה רבי מנחם מענדל מויטבסק היה שוכן בסמוך מאוד לביתו של הפקיד ואת קולן של התפילות היה הפקיד שומע בביתו. הדבר גרם לו לשנוא את רבי מנחם מענדל מויטבסק. במשך אותו פרק זמן שכר איש אשכנזי אחד חצר נוספת בסמוך לחצר היהודים אשר בעיר הקודש טבריה, ובמעשה זה מצא הפקיד הזדמנות מצויינת להעליל על רבי מנחם מענדל מויטבסק, כפי שמסופר על כך באריכות גדולה באיגרת של השד"ר ר' אליעזר זוסמאן, וזו לשונה:

'הפקיד של עיר הקודש טבריא תובב"א.. הניח לכבוד אדומו"ר הרב מהרמ"מ שי' שיעשה מניין בביתו, מפני היות קול ברמה נשמע מבית המדרש שמתפללין האשכנזים לבית המדרש של ספרדים, שאינו מפסיק רק קיר אחד ביניהם והיה מתיירא הפקיד מן הקולי קולות שבתפילה.. והנה אמת נכון הדבר שכל ימי היות אדמו"ר הרב מהרמ"מ בארץ הקודש, היה מצטער על תפילתו שתהא סמוכה בביתו עם החברים המקשיבים לקולו בלבד.

אבל הפקיד לא היה מניח והיה מיירא ומפחיד מן התוגרמים, שלא יעלילו שניתווסף עוד בית כנסת בעיר הקודש טבריא תבנה ותכונן במהרה בימינו, ומטילים ליתן קנס עצום מלבד הריסת אותו הבניין, והיינו סבורים שכל דבריו אמת. עד שקץ בחייו מפני הרמת קול בבית המדרש והודה ולא בוש, והתיר לנו לעשות מניין, ואחר כך לא היה לו פה להשיב אחור דבריו. הגם שעל אפו ועל חמתו היה לו המניין יותר מהרמת קול בבית המדרש.

מפני שכבוד אדומו"ר מהרמ"מ בנה אחר כך מקדש מעט, קטן מהכיל כל אנשי שלומנו בצד חצירו, והיה המניין ורוב בניין הנזכר לעיל תחת חלונות שקופים מביתו של הפקיד, והיה בהרימם קולם אל ה' נורא עלילה, והפקיד יושב כבר על סיר הבשר זמן רב אחר התפילה, היה מואס נפשו בחייו ממש. כלל הדבר אחר שנתחמץ זה, גדולה השינאה היתה משל הפקיד מצפת תובב"א..

והנה נתגלגל הדבר מאיש אחד אשכנזי בליעל.. שכר אצל הפסע שבעכו עוד חצר גדול עם בתים מרווחים בטבריה סמוך לחצר היהודים הראשון, ואמר שהוא עבור האשכנזים בסך אלף אריות לשנה, והדבר ידוע בהסכמה אצל כל ספרדי עיר הקודש טבריא באיסור וחרם חמור שלא להגדיל גבול העיר מכמות שהיה.. ויהי כשמוע הפקיד.. פסק ואמר שכל האשכנזים חייבים על מעשה אשכנזי אחד ושלח לכבוד רבותינו שבארץ הקודש בפחדים גדולים כל כך, עד שהוכרחו לנסוע בעצמם עם עוד כמה אשכנזים להפאסע..

ואדומו"ר העתיר אל ה', וה' נתן את חן האשכנזים לפני הפאסע ופטר אותם משכירות החצר בלי שום פרוטה ושווה פרוטה. ומאלוהים היתה תבוסת הפקיד עיר הקודש טבריא תובב"א, שהלך שכם אחד עם הפקיד מעיר הקודש צפת תובב"א, שהיו שניהם בעכו באותו פרק בשביל אותה מעשה, בכדי להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת מאיתנו סך הנזכר לעיל בעורמה.. וסוף דבר שהיו ביד הפקיד מעות אנשי ווילנא שבאו לידו ע"ד דמשק, ועיכב אותם בידו בערך מאתיים אדומים והיינו מודים לה' כי טוב כי לעולם חסדו, שכילה חמתו על עפרות זהב ונתן לנו שארית בארץ'.

☚ תשאל את עצמך: נו, איך התפללתי היום? • משא מעורר של הרב ברוך בועז יורקוביץ'

אך הפקיד לא הסתפק בזה, ורצה לקחת בכוח הזרוע גם את מעות התמיכה שהביא עימו השד"ר ר' אליעזר זוסמאן. השד"ר ר' אליעזר זוסמאן הולך ומספר בארוכה כיצד הצליח להערים על אותו הפקיד ולהביא את המעות בשלימותן לעיר הקודש טבריה. ואף החזיר לאנשי ווילנא את המאתיים אדומים אשר לקח מאיתם הפקיד. וסוף דבר הוא מספר באותה איגרת, וזה לשונו;

'אז ראה וישפוט שפוט והשיב מעלינו אפו על שכנגדינו הוא הפקיד דפה עיר הקודש, שהיה איש בריא ושמן ופתאום חלה זמן מועט, ובאותו יום ששילמתי לאנשי ווילנא בו ביום נפטר הפקיד ושבק חיים לנו ולכל ישראל, וייראו כל העידה כי הוא בעוונו מת.. ואחר כך נעשה פקיד העיר איש פשוט ואינו יודע משום התנגדות בעולם, ובימיו נחה ושקטה הארץ ולכל בני ישראל היה אור במושבותם..

עתה באתי להודיע אהוביי אחיי מרוב טובה של המניין מיוחד שנעשה בחצר של אדומו"ר, גודל החירות תורה ותפילה ושמחה של מצווה ועבודה רבה, אין מעצור לעם כי אם דבר אחד לדור הוא אדמו"ר שי', ובעצמם עומדים לפני התיבה על פי הרוב בשבת ובחול, ותפילותינו זכה על כל פנים כל אחד ואחד יוצא ידי חובתו ורצונו ומחשבתו, ומקום השיג יד שכלו בלהב השמים בקול גדול ולא ייסף, והקול מעורר הכוונה עד לב השמים. ברוך ה' אשר לא הסיר תפילתו וחסדו מאיתנו'..

מהמסופר באיגרת זו ניתן להבין שחצרו של רבי מנחם מענדל מויטבסק עדיין לא היתה לבנין קבוע אשר שימש כבית כנסת, אלא היתה למעשה חדר זמני. על בניית בית קבוע עבורו ובו בית כנסת, מספר רבי מנחם מענדל מויטבסק באיגרת שכתב בחורף תקמ"ו (איגרת המופיעה בספר ליקוטי אמרים, איגרת ט'), וזה לשונה; 'עתה אבשרה בשורה מן הטוב ההוא אשר היטיב ד' עימדי בבניין ביתי ומקדש מעט בתוכו בית הכנסת הדור הוא, תחתיים שניים ושלישים בניתי בית זבולי מכון לשבת על אופן סדר הצטרכות תמידי, בשם ד' גדול ומהולל מאוד'.

בשנה הזאת, תקמ"ו, השנה שבה נבנה הבניין הקבוע ובו בית כנסת, התחולל דבר (סוג של מגיפה רחמנא ליצלן לא עלינו) קשה בכל ארץ הקודש. בתחילה היה זה רק בצפת וביתר הערים הסמוכות לטבריה, שאז הרבה מהחסידים מצפת נמלטו אל אחיהם שבטבריה. אך לבסוף הגיע הדבר גם לטבריה עצמה. בכדי להינצל מן הדבר הוסגר רבי מנחם מענדל מויטבסק ואנשיו בבניין החדש שנבנה וזאת למשך פרק זמן ארוך, עד אשר חלף הדבר.

רבי מנחם מענדל מויטבסק מיטיב לספר על כך באותה האיגרת, וזה לשונו: 'בעו"ה בעיר הקודש צפת תובב"א, וכל הארצות האלה סביבותינו הרחוקים והקרובים סמוך ונראה, בדבר כבד מאוד. והנה פה עיר הקודש לא פגע ולא נגע בעין ה' וחמלתו עלינו ועל יתר אחינו שהמה על פני השדה מעיר הקודש צפת כדי להספיק צרכם כאשר עשינו.

ישתבח שמו יתברך מילט הוא בחוכמתו את העיר למען שארית ישראל, כי יש מאנשי שלומינו אשר ניצולו עימנו פה עיר הקודש אשר הלכו לתומם מצפת לכאן, תמול בואם ולמחר היחל הנגף שם. ויש מהם אשר ברחו לעיירות ולכפרים סבובותם. ויישא ד' לכל המקום ולא היה שם נגף. גם בכפר פקיעין לא היה נגף'..

☚ הרב חדקוב בדברים ברורים: הדרך להפיץ חסידות בצורה נכונה

ובאיגרת נוספת מאותו קיץ (איגרת המופיעה בספר 'ליקוטי אמרים', איגרת י"ג), נכתב וזה לשונה: 'היחל הנגף פה עה"ק טבריא ת"ו. אם אומנם לא נמשך הזמן כ"א מעט ורעים המה היו בערך שבועו' שבעה, מימי הפורים עד כמה ימים בחודש אייר, יקוד ייקוד כייקוד אש, ועצת ה' היא תקום אותנו בעיר בתווך שלא לנוס אל אחת הערים, כי אנה מפניו נברח, כ"א חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, סגרנו עצמנו בחצר חדשה אשר לי, יותר מערך מניין, כדי להתפלל בציבור.. וכל אשר ממני ראו וכן עשו להסתיר מפני חרון אף ה' בחצרותיהם ובטירותם, ועל הרוב עלתה בידם.. אומנם בחודש אייר נשקט העניין לגמרי, עודינה תכלינו עינינו להיסגר עד אחר העצרת'..

סיפור יישוב החסידים שנשארו בצפת, מופיע באיגרתו של השד"ר ר' אליעזר זוסמאן, המספרת על הגירת רבי אברהם מקאליסק מצפת, בה הוא כותב על קבוצת חסידים אשר יצאה את צפת יחד עימו, או כפי שהוא מתאר זאת בלשונו שלו; 'וכשהוכרח כבוד הרב הגדול לעקור דירתו משם הוכרחו עוד כמה מאנשי שלומינו המופלאים החרדים אל ה' לעקור סיכם ומשכונם ולצאת בצאתו את העיר'. מסיגנון דבריו ניתן להבין שלא כל החסידים בעיר הזאת אכן עזבו את העיר יחד עם רבי אברהם מקאליסק, רק כפי שהוא מתאר בלשונו; 'עוד כמה מאנשי שלומינו'.

השד"ר ר' אליעזר זוסמאן גם מוסיף לספר באותה האיגרת אשר, כפי שהוא כותב בלשונו; 'כמה אנשים נתיישבו בכפר פקיעין'. בספר 'איגרות חסידים מארץ ישראל' (בהערה המופיעה בשולי הגיליון לעמוד 99), הוא כותב על כך, כלשונו; 'זו העידות היחידה על הקמת קהילה קטנה של חסידים בפקיעין'. אומנם באמת נזכר היישוב החסידי הקטן הזה, וכן היישוב שנשאר להתגורר בצפת, כפי שמתואר באיגרות מרובות בנות אותה התקופה:

באיגרת הכללית משנת תקמ"ה (איגרת המופיעה בספר 'איגרות חסידים מארץ ישראל', איגרת כ"ג), חותמים החסידים הנקראים 'תושבי עיר הקודש טבריה וצפת תובב"א'. ובאיגרת הכללית מקיץ תקמ"ט (המופיעה גם בספר 'איגרות חסידים מארץ ישראל', איגרת נ"ב), החסידים חותמים כלשונם; 'בשם כל אחינו חכמי אשכנזים אשר ישנם פה עימנו עומד היום שלהי אב שנת ה'תקמ"ט לפרק קמא טבריה וצפת ופקיעין תובב"א'.

באיגרת חורף תקמ"ו, שבה מסופר על הדבר, מוזכרים בה גם אנ"ש שבעיר הקודש צפת. ושוב חוזר ומזכיר רבי מנחם מענדל מויטבסק את אנ"ש אשר בצפת ובפקיעין באיגרת מאוחרת יותר שכתב בחודש תמוז שנת תקמ"ז (איגרת המופיעה בספר 'ליקוטי אמרים', איגרת כ"א), וזה לשונה: 'שלום וחיים בעזרת השם יתברך מאיתנו והנלווים אלינו וכל אחינו האשכנזים בעיר הקודש צפת תבנה ותכונן ופעה"ק ומפקיעין אנשי השלום שלום'.

וכן באיגרת שכתבה עדת החסידים בטבריה בקיץ תקנ"א (איגרת המופיעה בקובץ 'יגדיל תורה', חוברת ל"ט סימן ל"ב), מסופר, וזה לשונם: 'עד שיד ה' נגעה בם בעיר הקודש צפת תוב"א, לא תקום ולא יהיה כזאת בישראל, ויברחו מן העיר רובם ככולם. מאנ"ש ברחו לעיר הקודש פקיעין, וברוך השם נמלטו שם בחיים ושלום. והנשארים שם גם כן היה בחסד, שהרבה מהם ניצולו ברוך השם'.

באיגרת שכתב ר' שמואל גרונם כ"ץ בקיץ תקמ"ט (איגרת המופיעה גם בספר 'איגרות חסידים מארץ ישראל', איגרת נ"א), הוא מספר על, כלשונו; 'כמה אנשים מא[נ]"ש מעיר הקודש פקיעין ומא[נ]"ש מעיר הקודש צפת' אשר השתתפו בהתוועדות פורים בטבריה. ונראה מלשון האיגרת שגם הוא עצמו היה מתגורר באותה העת בצפת.

ידועים גם שמותיהם של עוד אחדים מהחסידים שנשארו להתגורר בצפת, כדוגמת ר' אהרון ב"ר יצחק הגדול שנשאר לגור בצפת גם לאחר שנת תקמ"ד, וכן אודות יישוב חב"ד בעיר הקודש צפת שהחל משנת תקס"א, וזאת בהסתמך על איגרת שכתב ר' אהרון אריה הנליש (איגרת המופיעה בספר 'ליקוטי אמרים', איגרת כ'), בה הוא חותם תחת הכינוי: 'מעיר הקודש צפת תובב"א'.