לחצו כאן לתרומה
רבים מאיתנו מרגישים שמירוץ החיים האינסופי מאים לכבות את הלהבה החסידית. אולם, תורת החסידות מגלה הסתכלות מפתיעה: הטרדות אינן מגיעות כדי לכבות את האהבה – אלא כדי לפרוץ סכר. בעלי עסקים בטוחים שאין להם סיכוי להתפלל באריכות כמו אברכים ובחורי ישיבה, ואברכים בטוחים שחסר להם זמן להתבוננות עמוקה. אבל במאמר מיוחד מפרשת 'נח' תשכ"ה, הרבי הופך לחלוטין את כל מה שחשבנו על הטרדות שלנו • בטורו השבועי, הרב לוי זלמנוב צולל אל 'הסוד של המים הרבים' ומגלה: למה דווקא הלחץ של הפרנסה יכול להביא לדרגה שיושבי האוהלים רק חולמים עליה, ואיך הופכים את מחסום היומיום למנוע צמיחה אדיר? • 'מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ' – טובעים בטרדות החומר? מסתבר שזו בדיוק המקפצה שלכם • לטור המלא
☚ חסידות בחזית הטכנולוגיה: אימפריית התוכן של אתר 'חב"ד לייב' שוברת שיאים
אברכים ואנשי עסקים רבים מוצאים את עצמם שקועים עד צוואר בעול הפרנסה, בטרדות החומר וברדף האינסופי של העולם הזה. עבור רבים, טרדות אלו נתפסות כ'מים רבים' גלים סוערים המאיימים להציף ולשטוף כל חלקה טובה של יראת שמים ואהבת ה'.
אבל תורת החסידות – ובמיוחד במאמר חסידות של הרבי מפרשת 'נח' תשכ"ה – מציעה הסתכלות שמהפכת את הקערה על פיה. העולם הרגיל נוטה לראות בהפרעות ובהסחות הדעת אויב שיש להילחם בו. החסידות, לעומת זאת, מגלה שהן משמשות כמקפצה לעבודה רוחנית נעלית יותר.
הסכר שפורץ את הנהר
בספר 'תורה אור', משווה אדמו"ר הזקן את הטרדות למחסום המוקם במרכזו של נהר גועש. כאשר נוצרת סתימה, המים אינם נעלמים; הם נבלמים, נאגרים ונדחסים. כתוצאה מכך, ברגע אחד של עוצמה מצטברת, המים בוקעים את הסתימה בתוקף אדיר פי כמה. ולא זו בלבד, אלא שהמחסום עצמו נסחף וזורם יחד עם המים, ובכך מתווספת עוצמה לזרימה כולה.
כך בדיוק פועלות הטרדות. הנפש הבהמית, עול הפרנסה והפרעות היומיום לא נועדו לכבות את האהבה שבנפש – הן באו לאתגר אותה כדי להביאה למדרגה הגבוהה ביותר: אהבת השם 'בכל מאודך'. והדרך לפרוץ את המחסום הזה היא 'בֹּא אֶל הַתֵּבָה' – הכניסה אל תוך תיבות התפילה. התפילה אינה רק עוד חובה בלוח הזמנים, אלא המנוע שמסוגל לקחת את המים הרבים ולהפוך אותם ל'מי נח' – לשון נייחא דרוחא, לנחת ולעילוי מופלא.
הטעות של אנשי העסקים
בנקודה זו נוגע הרבי במאמר בסוגיה רגישה במיוחד. בעלי עסקים רבים נוטים ליפול למחשבה מוטעית: כיצד אנשים עובדים, השקועים בעסקי העולם, יכולים להתפלל באריכות ובכוונת הלב כמו 'יושבי אוהלים'? הרי הזמן קצר והראש מוטרד. על כך מבהיר אדמו"ר הזקן: זוהי טעות גמורה.
אדרבה, נהפוך הוא. דווקא מי שמגיע מתוך הטרדות, מתוך ה'חושך' של עולם המסחר, מחזיק ביתרון הגדול ביותר – 'יתרון האור מתוך החושך'. ולכן דווקא עליו להאריך בתפילה בשבת, יותר מבחורי הישיבה ויושבי האוהל. [וגם בימות החול עליו להאריך קצת יותר מהמניין, כי כשם שמי שטרח בערב שבת מרגיש את טעם האכילה בשבת, כך גם בעבודת התפילה].
המסקנה: תפילה שייכת לכולם
ומן הצד השני, כמובן שגם ל'יושבי האוהלים' אין פטור. ישנם לומדי תורה שאינם מאריכים בתפילה ומנחמים את עצמם כאילו זו הנהגה מקובלת. על כך אומר לו הרבי בחדות: אם יש למישהו טענות בנושא 'זאָל ער זיך אויס'טענה'ן עם רבינו הזקן' [= שיטען וייתווכח עם אדמו"ר הזקן].. התבוננות פנימית דורשת זמן באריכות התפילה בפועל ממש, ולא ניתן להחליפה בקיצורי דרך.
ניתן היה לחשוב שרק מי שמבין מאמרי חסידות לעומקם שייך ל'עבודת התפילה' באריכות. אולם הקביעה של הרבי היא חד-משמעית: גם מי שלימוד החסידות שלו נעשה בפשטות, כאמירת אותיות בלבד, נחשב ל'יושב אוהלים'. גם עליו מוטלת החובה והזכות לעסוק בעבודת התפילה ולהתבונן באלוקות באריכות במשך שעות ארוכות.
כאשר יהודי – בין אם הוא בעל עסק ובין אם הוא יושב אוהל – נכנס לתוך תיבות התפילה ומתמודד עם ה'מים הרבים', הטרדות מתבטלות והלב נפתח. מצב זה מוביל לדרגה של התאחדות מוחלטת עם הבורא. טרדות הפרנסה והעולם אינן מים שבאו לכבות את האש, אלא מים שנועדו להרים את האדם לדרגות הגבוהות ביותר.
