בערב פסח – ריח הגאולה נדף מכל דבר • הרבי הריי"צ בתיאור אותנטי

בכל שנה, רגעים ספורים לפני שקידוש החג מהדהד בבתים, מתגלה בעולם אווירה שאין דומה לה: זוהר של 'ליל שימורים', ריח של גאולה, והתרוממות רוח שממלאת כל פינה • בקטעים הנדירים של שיחת הרבי הריי"צ, אנו זוכים להצצה חיה אל בית רבותינו – אל סדרי פסח שהיו שזורים ביראת קודש, עונג רוחני, ובהרגשה מוחשית של 'הנה משיח בא' • זהו מסע אל עומק החוויה החסידית של ערב פסח – יום טוב ממש • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש את התיאור האותנטי והמרגש של הרבי הריי"צ • לכתבה המלאה

☚ למה חיכה ה'מגיד ממעזריטש' בליל בדיקת חמץ?

ערב יום טוב – כיום טוב ממש

בערב פסח היה אבי [הרבי הרש"ב] קם לא יאוחר מהשעה שלוש לפנות בוקר. לאחר הנחת תפילין של שחרית, לפני התפילה, היה עורך סיום מסכת. מתפלל לא יאוחר מהשעה חמש וחצי, ובכל משך הזמן עד אחרי ביעור חמץ היה עסוק בהשגחה ובמתן הוראות לסילוק החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום הייתה ההכנה לאפיית מצת מצווה. אחרי אמירת – נכון יותר לומר לימוד – 'קרבן פסח', משך למעלה משעה ולפעמים שעה וחצי, היה הבית נראה במדה אחרת לגמרי של אור, התרוממות אצילית כזו, שהכל נראה שמח, כל דבר שהעין שזפתו נשא חן מיוחד.

בערב פסח היה אבי מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. מספר שעות הבדילו בין לימוד קרבן פסח לבין תפילת ערבית, בהן היה משוחח לרוב בענייני קבלה וחסידות של קרבן פסח ומשמעותם בעבודה. כן היה מספר וחוזר על פירושים בפסקאות ההגדה ששמע מן הסבא [הרבי מהר"ש]. שרר אז מצב של קורת רוח. המצב רוח של ערב פסח אחרי לימוד 'קרבן פסח' היה לא רק הכנה ליום טוב, אלא הוא עצמו היה יום טוב ממש, שמחה הבאה ממחשבה טובה בתקוות הגדולות והטובות ביותר של ביאת המשיח.

הנה משיח בא, בית המקדש נבנה ומקריבים את קרבן הפסח ומתעסקים בכך בעונג כזה. העונג של ערב פסח היה שונה משמחת תורה או י"ט כסלו. בערב פסח שררה התרוממות של עונג וקורת רוח בבת אחת. ליל השימורים נצנץ מכל פינה, ריח הגאולה נדף מכל דבר, היה מורגש שנמצאים במצב מיוחס, הנה הנה, עוד רגע ועוד רגע, יתרחש דבר שישנו ושייך לנו בני ישראל בלבד.

בעוד שעה, בעוד חצי שעה, ישמע קול ה' החוצב להבות אש 'ליל שימורים הוא לה' וכו' שימורים לכל בני ישראל לדורותם', וכל בני ישראל בכל מרחבי תבל יתאחדו במחשבה אחת, בדבור אחד ובמעשה אחד, לקיים בשמחה רבה המצווה של לספר ביציאת מצרים..

ההוד וההדר בליל התקדש החג

במצב רוח מרומם ונעלה כזה ונטול דאגות, היו הולכים ל'מנין' לתפילת ערבית. היה זה עונג רוחני לראות את קהל המתפללים הגדול, בלי עין הרע, שלמרות שהפנים היו מאומצות מן ההכנות הקשות לכבוד פסח – היו כולם במצב רוח מרומם, זרחו ממש, כולם לבושים בגדים נקיים, הרצפה וכתלי ה'מנין' היו נקיים ובהירים. זה עתה סיידו אותם, ובדממה מחכים כולם ל'שיר המעלות' [הפסוקים הנאמרים לפני 'ברכו'] השמח של תפילת ערבית.

קול המון נעים במיוחד של קולי קולות נשמע כאשר החלו לומר 'הלל', האוויר רועש וסואן בקול שמחה ומזמר לזמר נעשה קול המתפללים חזק ובטוח יותר. כשהגיעו ל'הודו לה' כי טוב' היה הלב מדבר, נעשה 'הודו' כזה שמלאכים צריכים להתבייש מפניו. השקט של 'מן המיצר' היה נקטע ברעם של 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא', והתפילה, מלאה הדרת קודש, מסתיימת ב'חג שמח' חדור אהבת ישראל. כמה יפה ולבבית היא ברכת 'חג שמח' – גוט יום טוב, בבני ישראל שיחיו, וכמה יפה היא הייתה בזמנים עברו..

שולחן של גשמיות ורוחניות

עונג יום טוב אמיתי היה בשעת הסדרים, בסדר הראשון ובעיקר בסדר השני כשלא היו מוגבלים בזמן כמו בסדר הראשון [בסדר השני, יום-טוב שני של גלויות, לא מקפידים על אכילת האפיקומן לפני חצות]. אב הסבא – הרבי ה'צמח צדק' – אמר לסבתא שלסדר של פסח יש להעמיד על השולחן כל כלי הכסף והזהב, זכר לרכוש הגדול שהיה ביציאת מצרים, ובצורה גלויה, שכן הרי זה ליל שימורים.

מלבד החן הגשמי של פמוטי הכסף הרבים והנרות, כלי הכסף והזהב שעל השולחנות, השולחן הגדול והארוך שסביבו מסובים בני המשפחה, קרובים ואורחים, בעלי צורה והדרת פנים. [ומלבד] הרוחניות שבגשמיות – כלי
הקודש שהיו בירושה מכבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, מרבינו הזקן, הרבי האמצעי, מאב הסבא, מהסבא,
ו[מלבד] הגשמיות שברוחניות – תואר הפנים הקדוש והיפה, פני קודש הקודשים [הכוונה לאביו, הרבי הרש"ב] עם מצב הרוח המרומם והקול הנעים של אמירת ההגדה, היה העיקר הרוחניות שברוחניות – השיחות והפירושים על מאמרי ופסוקי ההגדה..

הרוממות של הגברת הצורה

אצל אבי היו כל העניינים בסדר מסודר. כך גם בעריכת הסדר. לפני שסידר את שלוש מצות המצווה, וכן לפני סידור הקערה ואמירת ההגדה, היה מעיין בסידור האריז"ל שהיה מונח על השולחן.. את הסדר הראשון היו מתחילים בשעה שמונה בערך ועד לשעה עשר וחצי היו אומרים את ההגדה ומשוחחים בענייני ההגדה. בשעה אחת עשרה היה אבי כבר ממהר לאכול כזית המצה, מרור, כורך, כשכל פרט מהווה עבודה נעימה מיוחדת.

דרכים רבות בעבודת ה' היה ניתן ללמוד כשראו והסתכלו את אבי שותה ארבע הכוסות ואוכל כזית המצה והמרור. בכל העבודות האמורות ראו שגשמיות הגוף איננה תופסת מקום כלל, הוא, הגוף, הנו רק כפועל ומקיים רצון הנפש. וכל זה נעשה בשלווה ובמתינות כזו שהיו מעוררות דרך ארץ של מורא ופחד מתוך אהבה וחיבה פנימית. פניו הקדושות שהביעו שביעת רצון נרחבת יחד עם אגלי הדמע שזלגו מאליהם בשעת אכילת מרור היו מרוממים מן הטבע האנושי הרגיל, השתקפו בהם כל היופי והרוממות של 'הגברת הצורה על החומר'.

ספר 'ליקוטי דבורים' חלק א', עמודים 186-188.