לחצו כאן לתרומה
לפניכם תיאור מיוחד שכתבה הרבנית חנה שניאורסון ע"ה ברשימות יומנה האישי, אודות בנה הבכור – הרבי. מפליא לקרוא את הערכתה המופלאה לבנה שזוכה להנהיג את עם ישראל • 'אמנם ישנם עוד מאורעות רבים ואף חשובים יותר, אבל דומתני שדווקא מאורעות קלי-ערך אלה מורים על גדלותה ורוממותה של נשמה זו.. הוא סימן להם איפוא בתנועות ידיים ללא מילים, כעין פנטומימה' • לכתבה המלאה
☚ להגיע מוכן לה' טבת: סט 'עבודת התפילה' שכולם מדברים עליו – עכשיו עם משלוח חינם! • הקליקו כאן להזמנה
ברצוני לרשום מעט מן הזכור לי; אמנם ישנם עוד מאורעות רבים ואף חשובים יותר, אבל דומתני שדוקא מאורעות קלי-ערך אלה מורים על גדלותה ורוממותה של נשמה זו: אני זוכרת כיצד הוא – בני [הרבי] שליט"א – שאל, בהיותו בן שנתיים, את הקושיות בליל הסדר. בערב החג, כשלמד את הקושיות, היה זה לימוד מתוך הבנה, כאדם בוגר.
בשנת 1905 [תרס"ה], בתקופת הפוגרומים ברוסיה, הסתתרתי עם ילדיי, ועם עוד מספר נשים וילדיהן, בבית-מרקחת. הילדים, כדרכם בזמנים של אי-שקט, בכו מרות. הרוקח חשש שהרעש יחשוף אותו כמי שמסתיר יהודים, דבר שהיווה עבורו סכנה.
בני [הרבי] שליט"א היה אז בן שלוש שנים. היה זה מפליא לראות כיצד הוא התהלך בחדר והרגיע את כל הילדים. לדבר אסור היה, כדי שהקולות לא יישמעו; הוא סימן להם איפוא בתנועות ידיים ללא מילים, כעין פנטומימה, שעליהם להיות בשקט, והרגיע כל אחד מהילדים בדרך אחרת. הרוקח נהג להיכנס מפעם לפעם לחדר, ולעצור ולהתבונן במעשיו של בני, וכיצד עלה בידו להשפיע בתבונה על הנפשות הרכות.
בשנת 1911 [תרע"א] שהיתי עם בני במקום מרפא בחצי-האי קרים בשם באלאקלאווה. היתה שם מין מערה שנכנסה אל הים. זרם צר של מים, שזרם כבין שני קירות דרך המקום שבו התחברה המערה אל הים, היה מסוכן מאוד לשחייה, וגם שחיינים גדולים היו נזהרים בו. פעם אחת הייתי באותו חוף ים, שבו נהגנו לבלות את זמננו, ושמעתי אנשים מדברים על ילד הטובע באותו מקום. התקרבתי כדי להביט בנעשה, ואכן הבחנתי במתרחש, ושמעתי את פרטי הדברים ממה שסיפרו לי האנשים שם:
ישנו סוג של סירות קטנות, 'ביידרקה' שמן, המשמשות לשיט של אדם אחד באמצעות משוט אחד. באותו אירוע שט בסירה כזו ילד, והסירה החלה לטבוע (כפי שתיארתי כבר לעיל, היה זה מקום מסוכן למדי). כשהבחין בכך בני [הרבי], שחה מייד לעבר הסירה, נכנס לתוכה, תפס את המשוט מידו של הילד, שהיה נתון באפיסת-כוחות וכמעט מחוסר-הכרה, נטל לידיו את הובלת הסירה, הוציא אותה מהאזור המסוכן והוביל אותה אל החוף.
הנוסע יצא בשלום, אבל בני – לאחר עבודה כה גדולה וקשה (כך הייתי מגדירה זאת), מתוך מאמץ פיזי ורוחני (שכן כדי לשוט באותו מקום היה צורך באסטרטגיה של ממש, כדי לדעת לאיזה כיוון ניתן לשוט, ובאיזה מקום הסכנה קטנה יותר) – ובכן, בני נחלש, והחל לטבוע כשהגיע כבר סמוך לחוף. הבחנתי בו שם, תשוש וחיוור להחריד. חפציו היו רטובים. תודה לא-ל, עלה בידינו להביאו משם בשלום.
