כך אמר הרבי הרש"ב מאמרי חסידות • זכרונות מליובאוויטש

לרגל יום הבהיר כ' מר חשוון – יום הולדתו של הרבי הרש"ב, אנו מגישים מזכרונותיו של החסיד ר' נחום גורלניק ע"ה, מסדר הנהגתו בקודש של הרבי הרש"ב, ותיאורים מעניינים מחיי ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש • 'לראות ולשמוע את הרבי הרש"ב באמירת מאמרים, זו היתה חוויה נפלאה בפני עצמה ולא וויתרתי עליה אף פעם.. כשהתיישב הרבי על כסאו ופניו לדרום, הוציא מכיסו ממחטה, עטף איתה את כף ידו, כמדומה לי, השמאלית, באופן מסוים, והתחיל את ה'מאמר' בקול נמוך וממשיך בקול רם, כל הזמן היה מסתכל בבנו ומדבר אליו' • לכתבה המלאה

☚ התמונה שחוללה סערה: נחשפה תמונה של הרבי הרש"ב? • הסיפור המלא

להגיע ל'תומכי תמימים'

בחודש 'מנחם אב' תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעיתונים היו הודעות שבשנות החירום לא יתקבלו תלמידים בישיבת 'תומכי תמימים'. עיתונים לא קראתי, לא ידעתי כלום מההודעה הזאת ובאתי בתחלת שנת תרע"ה לליובביץ'. אבל כדי להתקבל בישיבה היתה דרושה קבלת רשות מהמנהל.

בבוקר חורפי אחד דפקתי על דלת לשכת המנהל. וכשמעי מבפנים הקריאה: 'אריין'! [= היכנס], נכנסתי. והנה על יד שולחן העבודה יושב המנהל ולפניו פתוחה גמרא גדולה. המנהל-פועל של הישיבה היה אַז, כידוע, בנו של הרבי הרש"ב נשמתו עדן, הרבי הריי"צ נשמתו עדן. מצאתי עצמי בחדר גדול המרוהט בפשטות, אבל נקי וחם. לפניי ישב כבוד קדושת הרבי הריי"צ נשמתו עדן בצעירותו – הוא היה אַז בגיל 35 שנים – ופניו כפני מלאך אלוקים. לראות פנים כאלה לא בכל יומא אתרחש תילתא. התרשמתי מהמראה אשר לפניי מאוד.

המנהל נתן לי שלום והראה לי על הכסא כנגדו לשבת. שאל אותי מאין באתי, איפה ומה למדתי ועוד דברים כאלה. וכשעניתי על שאלתו בן כמה שנים אנכי, אמר: 'אולי מצד אחד?'.. לא כל כך ברורה היתה לי השאלה, אבל כששואלים צריכים הלא לענות, ועניתי בתמימות בו במקום: 'לא, משני הצדדים'! המנהל [הרבי הריי"צ] פרץ בצחוק חזק וממושך עד לדמעות בעיניו. קיבלתי את הפתק הדרוש ונפטרתי ממנו לשלום. פשר השאלה והתגובה על תשובתי נתבררו לי לאחר זמן. נחשבתי נכון, זו היתה כעין בדיחה לנסות את כושר תגובתי.

בשאלתו הביע המנהל את דעתו כאלו ברצונו להקטין את גילי בכפליים, ואני הייתי אַז נער צנום קצר-קומה ונראה בחיצוניותי יותר צעיר מגילי. תשובתי המיידית והפסקנות היתה כנראה במקומה, כבוד קדושת הרבי הריי"צ נשמתו עדן לא גרס היסוסים ופקפוקים. המנהל של ה'שיעור' – אצלנו היום קוראים לזה ישיבה קטנה – היה החסיד ר' יחזקאל הימלשטיין זכרונו לברכה, שהיה גם למדן גדול. במשך שבוע ימים התפלפלנו שנינו ברגש ובהתרגשות גדולה, בשיעור הגמרא שהכנתי לפי הוראתו כדי לבדוק אותי. אחר כך הציעו לי, אם רצוני בכך, להיכנס ישר ל'זאַל'.

במשך הימים האלו הספקתי להתיידד עם חברי לכיתה בני גילי ר' אברהם דרייזין יחי', ר' זלמן שמעון דבורקין ז"ל, ר' יונה כהן ז"ל, ר' יהודה עבער ז"ל הי"ד, ועוד. והם יעצו לי לא למהר להיכנס ל'זאל'. כדאי לשמוע במשך החורף שיעור מפיו של הגאון ר' שמואל בורויסובר ז"ל (גיסו של יבלח"א וטובים ר' רפאל כהן נ"י), ואחר כך תעבור כל הכיתה לשצעדרין, ובחזרה משם נכנס כולנו לזאת. שמעתי בקולם ולא התחרטתי.

☚ זכרונות מרתקים מליובאוויטש: דמותו האדירה של הרבי הרש"ב

ה'שיעור' תחת הנהלתו והשגחתו של ר' יחזקאל הימלשטיין ז"ל, היה נמצא בחצר בבנין של לבנים מיוחד שהיה נקרא 'מויער'. היו שם ארבעה כיתות לתלמידים מגיל עד לערך חמש-עשרה. שתים התחתונות של הדווינסקער ר' יהושע [קוריץ] ז"ל, ושתיים היותר עליונות – של ר' שמואל בוריסובר. אחרי גמר ה'שיעור' היו נוסעים לשצעדרין – עיירה קטנה בריחוק כיממה נסיעה ברכבת מליובביץ'. ואחר שנה או שנה וחצי היו חוזרים משם לליובביץ' ונכנסים ל'זאל'.

ובכן במשך החורף תרע"ה למדתי בכיתה העליונה בשיעור אצל ר' שמואל בוריסוב. לצערנו היה זה החורף האחרון שנמצא הרש"ב נשמתו עדן בליובאוויטש. החזית הגרמנית התקרבה במהירות למערב רוסיא, והרבי הרש"ב עם כל בני ביתו עזבו בחורף תרע"ו את ליובביץ' לעולם. כידוע גלתה כל המשפחה עם הרבי נשמתו עדן קודם לסלאוויאנסק (מקום מרפא), ואחר כך לרוסטוב על נהר דון, ושם מנוחתו כבוד של הרבי הרש"ב נשמתו עדן.

חוויה נפלאה – אמירת ה'מאמר' של הרבי הרש"ב

במשך החורף תרע"ה זכיתי לשמוע מפיו הקדוש של הרש"ב נשמתו עדן, את המאמרים החורפיים תרע"ה של ה'המשך תרע"ב', אם כי את תוכנם לא הבנתי, כי לא למדתי עדיין חסידות, לבד מ'תניא' ומעט 'ליקוטי תורה'. אבל לראות ולשמוע את הרבי הרש"ב באמירת מאמרים, זו היתה חוויה נפלאה בפני עצמה ולא וויתרתי עליה אף פעם.

את מאמרו אמר בערב שבת קודש קןדם 'קבלת שבת' בזאל הגדול. לא רחוק מהכניסה ל'זאל' לצד מזרח, עמדו שולחן קטן ושני כסאות לא מרופדות משני צדדיו, זה לעומת זה. לערך כרבע שעה עד התחלת המאמר, היה נכנס הריי"צ נשמתו עדן ויושב על הכיסא ופניו לצפון, חיכו לבואו של הרבי ושרו ניגונים כנהוג, עם כניסת הרבי הושלך הס, ובנו עמד מכסאו ונשאר ניצב מול הרבי כל זמן משך ה'מאמר'.

כשהתיישב הרבי על כסאו ופניו לדרום, הוציא מכיסו ממחטה, עטף איתה את כף ידו, כמדומה לי, השמאלית, באופן מסוים, והתחיל את ה'מאמר' בקול נמוך וממשיך בקול רם, כל הזמן היה מסתכל בבנו ומדבר אליו. בזמנו היה משך כל 'מאמר' – שלושת רבעי שעה בדיוק. במשך החורף תרע"ה היו כל האכסניות בעיירה מלאות עד אפס מקום. אורחים רבים בעיקר מסוג מסוים במינו, אנשים רבים, לאו דווקא חסידים, באו בהמוניהם לשאול בעצת הרבי ולקבל ברכתו. המלחמה שהמשיכה להתלקח יותר ויותר, הביאה איתה צרות רבת ורעות בעניני עסקים, גיוס לצבא וכהנה.

בין הבאים ראיתי פעם משפחה מאוד עשירה, לפי החזות לא חסידים כלל, היום היו ודאי קוראים להם 'חילוניים', כי בקושי דיברו אידיש. ובאו ביחוד מעיר הבירה פטרבורג הרחוקה לשאול בעצת הרבי, אשר שמעו הלך לפניו למרחקים, ולבקש ברכתו, כי הסתבכו בעסק ביש בנוגע לאספקה לצבא, ורחפה עליהם סכנה גדולה לרכושם ולנפשותיהם. מקרים כאלו היו אַז, מעשים בכל יום. לכנוס ל'יחידות' לרבי היה כלל לא דבר פשוט, ורבים מהאורחים חיכו לתורם ימים ואף שבועות.

יש זמנים שצריך בהם להיות מסודרים

רבותינו נשיאנו בכל דור ודור היו מצויינים בזה, שהיו גם מסודרים להפליא באופני חייהם. שמעתי בליובאוויטש שלכבוד קדושת הרבי הרש"ב נשמתו עדן היתה תמיד מוכנה מזוודה מיוחדת לדרך, עם טלית ותפילין ועם כל האביזרים הנצרכים, והיה הרבי עסוק כל הזמן בעניניו – מתפלל, לומד, כותב וכו', עד שבא העגלון לקחת אותו לתחנת הרכבת, שלא לבטל אף רגע מזמנו היקר להכנה לדרך.

גם סיפר לי חתנו של הגביר החסיד ר' מיכאל טריינין ע"ה, אשר בהיות הרבי בפטרבורג התארח תמיד בביתו, ופעם קרה שניתק כפתור מבגדו, ולא נתן הרבי לבני הבית לשרת אותו, והוציא מהמזוודה מחט וחוט ובמו ידיו תפר וחיבר את הכפתור. מסודר באופן היוצא מהכלל היה, כידוע, כבוד קדושת האדמו"ר הריי"צ נשמתו עדן. וכזה הוא, יבדל לחיים ארוכים וטובים, כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, כידוע לכל.

לא כן בדיוק היתה האוירה בישיבה דליובאוויטש. גם התלמידים וגם המשפיעים והמשגיחים לא היו כל כך מסודרים, ואם נמצא מי שהוא יוצא מהכלל, קיבל לפעמים שם לוואי – 'חיצון', 'בעל-הבית', וכדומה. בקיצור, הסדר הראוי בישיבה לא היה כל כך מקובל. אבל בליל התקדש חג צריכים הלא להסב ל'סדר'. ואז אם כן סדר, צריך שה'סדר' יהיה מסודר בכל האופנים. על פי הוראתו של המנהל – בנו של הרבי, הריי"צ נשמתו עדן – היה הסדר בישיבה נחגג בסדר מסודר למופת. אבל נלך גם בסיפורנו על הסדר.

☚ מזווית אישית: הרבי הריי"צ מתאר את דמות אביו הרבי הרש"ב

משהגיע אדר, ובפרט תיכף אחר הפורים, כבר היתה מורגשת בישיבה ההכנה לחג הפסח. קודם כל המצות, את גרעיני התבואה העומדים להיטחן ב'רחיים של יד', עבור הרבי ומשפחתו וגם עבור כל בני הישיבה, היו בוררים אחד אחד והוציאו מהערימות שעל השולחנות כל דבר זר ואת הגרעינים המקולקלים. הבירור הזה ואחר כך הטחינה ביד נמשכו כשלושה שבועות. המלאכה נעשית באמונה ונחשבת לזכות גדולה לעוסקים במצוה רבה זו, ומתנדבים לזה, כמובן, לא חסרו. הטקס של שאיבת 'מים שלנו' נעשה בשטורעם גדול, ומתואר בפרטיות בכתבי הר' רפאל כהן ז"ל. כן גם אפיית המצות, ובפרט בערב חג הפסח.

'ליל הסדר' בישיבה בליובאוויטש

את 'ליל הסדר' ערכו בני הישיבה בחדר מיוחד, בבית הנקרא 'מוער' [בנין אבנים]. כל הבתים בליובאוויטש, כולל גם בית הרבי וכל הבתים שבחצר היו בניני עץ, לבד ה'מוער'. בבית הזה היו שני חדרים גדולים. בחדר אחד נמצא ה'שיעור' [היום קוראים לזה ישיבה קטנה] – ב' כיתות של המגיד שיעור ר' יהושע קוריץ ע"ה (דער דווינסקער), וב' כתות בכירות של ר' שמואל בוריסובר ז"ל. המשגיח על ד' כתות האלו היה אז ר' יחזקאל הימלשטיין ע"ה. החדר השני היה סגור כל השנה ונפתח רק לימי הפסח לשמש חַדַר האוכל לבחורי הישיבה.

בפסח שנת תרע"ה סעדו בחדר הזה כשני מאות בחורים. כדי שליל הסדר יעבור באמת בסדר, נתמנה על ידי ה'מנהל' אחד הבחורים המצוינים בתור ממונה ראשי. ולו לעזר ניתן סגן הממונה. מראה מרהיב היה לראות השולחנות הגדולים ערוכים לסדר. על יד כל שולחן ישבו עשרים בחורים – עשרה בחורים מכל צד – ולפני כל אחד מהם סודרו שלוש מצות מכוסות במפות, ועליהם כל האביזרים הנחוצים – מרור, חרוסת, ביצה וכו', וכמובן לפני כל אחד ואחד כוס, ויין כדרוש, את ההסיבה קיימו כל אחד, בהסמכו על כתף רעהו.

סגן הממונה-ראשי, שהוא היה המפקד בפועל, היה אז, אם לא יטעני זכרוני, התמים מרדכי אהרן פרידמן (ז"ל) שהיה בזקנותו תושב כפר חב"ד, הוא הצטיין בקולו הרם והצלול. עד לקבלת הפקודה להתחיל בטקס הסדר, ישבו הבחורים כל אחד על מקומו המיועד לו, על השולחן המסומן באות אחת מא"ב. ובחדר הושלך הס!

והנה יצא הסגן לאמצע החדר והשמיע בקול רם את פקודתו הראשונה: שולחן א' צד ימין – 'קדש'! באותו רגע קמו כל העשרה בחורים שבצד ימין של שולחן א' על רגליהם, מילאו את הכוסות שלהם ביין ועשו קידוש. כל שאר הנוכחים בחדר שמרו על שקט בתור. נתקבלה הפקודה השניה: שולחן א' צד ימין – 'ורחץ'! שולחן א' צד שמאל – 'קדש'! אלו הלכו לרחוץ ידיהם ובאותו זמן עשו השניים קידוש. הפקודה השלישית היתה: שולחן א' צד שמאל – 'ורחץ'! שולחן ב' צד ימין – 'קדש'! וכן נמשכו הפקודות זו אחר זו ונתמלאו בדיוק ובשקט גמור עד הפקודה 'מגיד'!

את ההגדה אמרו כולם יחד פסקא אחר פסקא. עד היום מצלצלים באזני סופי הפרקים, שהשמיע בנעימות נפלאה התמים החזן הבחור יעקב גולשמיד (אחיו משה נהרג בחברון בפרעות תרע"ט. השם יקום דמו) טקס הסדר היה מרגש ומרשים מאוד, ונמשך עד חצות הלילה ממש. את חדר האוכל מלאו תושבי העיירה, שמיהרו לגמור אצלם את הסדר, כדי לבוא ולהתענג מהסדר הכללי הנפלא הזה. זו היתה חוויה, שלא תשתכח לעולם. כמובן שהפקודה 'שולחן עורך' נתמלאה בניגונים רבים, והיה שמח ממש.

ב'אחרון של פסח' זה זכינו לסעוד את 'סעודת המשיח' בחדר האוכל הזה, יחד עם הרבי כבוד קדושת הרבי הרש"ב נשמתו עדן ועם בנו כבוד קדושת הריי"צ נשמתו עדן. על יד שולחנם ישבו הרבה אורחים שבאו ביחוד על חג הפסח לליובאוויטש. היתה התוועדות גדולה ושמענו 'מאמר' מהרבי. על דבר 'סעודת המשיח' שמעתי אז בפעם הראשונה בחיי. לכל בחור נתנו ארבע כוסות יין. כמובן, שרו ניגונים רבים, אבל הבחורים ישבו איש איש על מקומו, בחדר היה שקט גמור וכל דברי הרבי נשמעו לכולנו היטב.

על השולחן של הרבי עמד טס קטן של זהב – אמרו לי שהוא של האדמו"ר הזקן נשמתו עדן – ובטס ארבע 'קניידלאך'. כפי שהסבירו לי – זה היה סמלי, לציין את יום טוב האחרון של פסח, שהוא 'יום טוב שני של גליות' בחוץ לארץ. אם אכלו אַז מצה שרויה – לא ראיתי. לנו הבחורים 'קניידלאך' לא נתנו. אחר המאמר וברכת המזון נפטרנו מהרבי בשירת 'כי בשמחה תצאו'. אחר כך התחילו הריקודים שנמשכו עד שעות הבוקר. לצערנו, זה היה ה'אחרון של פסח' האחרון של הרבי הרש"ב נשמתו עדן בליובאוויטש.