מערכת 'לחלוחית גאולתית' שמחה להגיש התוועדות חסידית מיוחדת עם הגה"ח הרב אהרן יעקב ע"ה שווי – רבה של שכונת 'קראון הייטס' וחבר הבד"צ • לקריאה
•••
בילדותי שהיתי בסמרקנד. הייתי מתפלל בבית הכנסת החסידי שנודע בשם 'ר' ישראל נח'ס מניין', שם היו מתפללים החסידים הגדולים, כמו ר' ישראל נח ע"ה בליניצקי, ור' ניסן ע"ה נמנוב. הם היו מתפללים בציבור, בצורה כזו שכל הציבור התפלל ביחד ובאריכות רבה. וגם לאחר סיום התפילה במניין שהייתה לוקחת זמן רב, היו חסידים שנשארו בבית הכנסת, בכדי להתפלל ב'עבודה' ובאריכות.
היה אפשר לראות חסיד אחד עומד בפינה זו, חסיד אחר בפינה אחרת, אחד מתפלל בקול רעש גדול, ואילו השני מתפלל יותר בשקט. אני זוכר שהרה"ח ר' אשר ע"ה ששונקין ('באטומער'), היה עומד ליד התיבה, ומתפלל באריכות. הרה"ח ר' ישראל ע"ה לוין ('נעוולער') היה מתפלל בקול רעש גדול, והיה אפשר לדעת המקום שהוא עומד בו בתפילה, לפי הניגונים שהוא היה מנגן (אני עדיין זוכר הניגון שלו ל'פסוקי דזימרה', וניגון אחר שהיה לו בברכות קריאת שמע, אז היה גם כן מאריך יותר בנגינה). ואני בהיותי אז ילד, קטן הרבה מגיל בר מצוה, כל זה השאיר עלי רושם עז.
התמסרות והתפעלות
עבור חסיד, 'עבודת התפילה' היא הנקודה המרכזית, מקור החיות, ועמוד התווך בעבודת השם שלו. בחסידות מבואר, שהמילה 'תפילה' פירושה 'התקשרות', מלשון 'התופל כל חרס', שפירושו לחבר ולהדביק חתיכות שונות של כלי חרס שבור, לכלי שלם ומתוקן.
כך בעת התפילה אנו יוצרים התקשרות וחיבור עם הקדוש ברוך הוא, ואומרים להשם שאנחנו רוצים להיות בטלים אליו, ולהשתדל תמיד לעשות רצונו בלבב שלם. התפילה זה זמן ההתמסרות והביטול שלנו להקדוש ברוך הוא. זוהי העת להגיע להכרה בעובדה שכל ישועתנו ועזרתנו מגיעים רק ממנו. ובנוסף לזה, יש להתבונן בפרטיות בעוצם גדולתו יתברך, 'מה רבו מעשיך השם' ו'מה גדלו מעשיך', ועל ידי זה באים לידי התפעלות, ומהללים ומשבחים את גדולתו של הקדוש ברוך הוא.
שני עניינים אלו (ההתבטלות להשם, וההתפעלות ממעשיו) מרומזים בקטע של 'ויברך דוד' בתפילה. דבר הראשון אנו אומרים 'מודים אנחנו לך', דהיינו שאנו מתבטלים בביטול גמור 'מודים אנחנו' לעצמותו יתברך, 'לך'. והדבר השני הוא 'ומהללים לשם תפארתך', שאנו מהללים ומשבחים שם תפארתו בכל שלבי ופרטי הבריאה.
מקור החיות להכל
את הטעם מדוע מצוות התפילה לא נמנית בתוך מניין המצוות שמהתורה, אדמו"ר הזקן מבאר (ב'ליקוטי תורה' פרשת בלק ע, ד) באמצעות משל מגוף האדם; לגוף האדם ישנם רמ"ח אברים, ביניהם נמנים ח"י חוליות השדרה, ואילו חוט השדרה בעצמו הנמשך בתוך החוליות, אינו מצטרף למספור של רמ"ח האברים, ועם כל זאת דווקא 'חוט השדרה' הוא זה שמעמיד ומקיים את כל האברים.
זאת אומרת, שלמרות שאין לחוט השדרה תפקיד בפני עצמו, שלכן הוא לא נספר כאבר נפרד, מכל מקום הוא המרכז המקשר בין המוח לכל שאר אברי הגוף. כך זה גם ב'עבודת התפילה', שיש בה ח"י ברכות בתפילת 'שמונה עשרה', ולמרות שהיא אינה נמנית בין המצוות שמהתורה, התפילה היא זאת שמעמידה ומקיימת את כל לימוד התורה וקיום המצוות של היהודי. עד כדי כך גדלה מעלת התפילה, שהיא היסוד והתשתית של כל התורה והמצוות!
מהותה של התפילה היא, לשפוך את הנפש לפני השם, להתפלל עם רגש וחיות. וזה משפיע גם על שאר סדר היום שיהיה חדור עם דביקות בהשם וקיום מצוותיו. אדם שמתעסק ב'עבודת התפילה' ולאחר מכן נפגש עם אתגר בחייו, טבעי עבורו לפנות אל השם ולבקש את עזרתו, מכיוון שהנו חדור בהכרה שהקדוש ברוך הוא, הוא מקור החיים והשפע.
בכיוון זה כותב הרבי מלך המשיח ב'היום יום' (כ"ג אייר): 'ראשית הירידה רחמנא ליצלן הוא העדר העבודה בתפילה, הכל נהיה קר ויבש, גם ה'מצות אנשים מלומדה' נהיית קשה. ממהרים, מאבדים את התענוג בתורה, והאויר מתגשם'. ומה נפלא סיום הפתגם זה: 'ומובן הדבר שאינו שייך כלל לפעול על הזולת'. והיינו שאדם צריך לדעת, שאיכות תפילתו נוגעת לא רק לעצמו, כי אם גם למשפחתו, ולכל אלו שמסתכלים עליו כדוגמא חיה.
היכון לקראת אלוקיך ישראל
הטעם שאנו כחסידי חב"ד נוהגים להתחיל את התפילה בשעה מאוחרת יותר, הוא מפני שאחד החידושים המרכזיים של תפילה חסידית, הם ההכנות המתקיימות קודם לה. חסידים הראשונים היו מתבוננים שעה ארוכה קודם התפילה, בכדי שהתפילה תפעול פעולתה הראוי. כמו שהנביא אומר 'היכון לקראת אלוקיך ישראל', שהאדם מחוייב להתכונן הן בגשמיות והן ברוחניות, לפני שנעמד להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.
'עבודת התפילה' היא כנגד עבודת הכוהנים בבית המקדש. לפני שהכוהן התחיל את עבודתו, היה צריך תחילה לקדש את עצמו על ידי טבילה במקווה, ללבוש בגדי כהונה, ולכוון את מחשבותיו לשם שמים. כך גם ב'עבודת התפילה'. תחילה צריכים לטבול במקווה, להתלבש בבגדים הראויים – גארטל, כובע, וחליפה, ולכוון את מחשבותינו לשמים על ידי לימוד החסידות. ואפילו אם מקדישים כמה דקות בלבד לפני התפילה, ללמוד ולהתבונן בעניין בחסידות, התפילה תהיה הרבה יותר טובה. ההכנה היא הגורם הישיר על אופי והשפעת התפילה. כשיש הכנה טובה ומספיקה, אז התפילה היא בכוונה יותר, ואז ההשראה והרושם של התפילה פועלת יותר על המשך היום כולו. יהיה מה שיהיה, כל אחד צריך ללמוד ולהתבונן בחסידות במידה מסויימת לפני התפילה.
ממה חייך הרבי מלך המשיח?
ישנם ב'עבודת התפילה' שני דברים מרכזיים: א. אמירת התיבות. ב. רגש וכוונה. וכמו שמובא בשולחן ערוך, ש'ואשי ישראל' היינו כוונת התפילה, 'ותפילתם' היינו גוף התפילה ואותיותיה.
בחור אחד, שלמד בישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' בדפורד ודין ששם הייתי מלמד, סיפר לי פעם על 'יחידות' מעניינת שהייתה לו אצל הרבי שליט"א; ב'יחידות' הרבי דיבר איתו על חשיבותה של התפילה, שתפילה 'במקום קורבנות תיקנום', וקורבן צריך להיות 'קורבן תמים', ובתמימות הקורבן ישנם שני תנאים: א. תמימות גוף הבהמה, שתהיה תמימה עם כל האברים בלי שום מום או פגם. ב. תמימות נפש הבהמה – שצריך להיות בהמה חיה כפשוטה. וכמו כן הוא ב'עבודת התפילה', שצריכה להיות תפילה תמה הן בגוף והן בנפש.
גוף התפילה הוא תיבותיה, שחייבים להיות מילים שלימות בלי שום שגיאה וחיסרון. וכשמתפללים במהירות, מן הנמנע הוא שלא יהיו שגיאות במבטא, ועל כן מוכרח שתהיה תפילה במתינות. ובלי זה – התפילה היא כמו בהמה בעלת מום, שאי אפשר להקריב אותה על גבי המזבח. אמנם גם אחרי שיש גוף שלם, חסרה עדיין הנשמה של התפילה – והיא ההבנה והכוונה בפירוש המילים. כמובן שישנם כמה דרגות בהבנת פירוש המילות, אך דרוש לכל הפחות שהמתפלל יכוון שהוא מדבר ומתפלל אל הקדוש ברוך הוא. כשהרבי מלך המשיח סיים, הוא שאל את הבחור אם הוא שמע ביאור זה קודם. וענה הבחור שאכן, שמעתי דבר זה מהרב שוויי, ובשמעו זאת הרבי חייך..
בכלל ידוע הפתגם, שאמירת מילות התפילה צריכה להיות 'כמונה מעות', כמו אחד שסופר את כספו, הוא מונה אותו במתינות בכדי לוודא שלא חסר אף מטבע, ככה אנו צריכים להיות זהירים להתפלל במתינות, שלא לאבד או לטשטש חס ושלום אף תיבה אחת של התפילה.
הקושי לכוון בתפילה, נובע מחוסר ההכרה שבעת התפילה עומדים כפשוטו לפני המלך. קודם התפילה ישנו חיוב על פי 'שולחן ערוך', 'דע לפני מי אתה עומד', להתבונן לפני מי עומדים ובמילא ההנהגה בעת התפילה תהיה ראויה ומתאימה, וכמו שהרבי שליט"א היה תמיד מעורר שהלכה פסוקה היא ב'שולחן ערוך' (ריש סימן צ"ח) ש'קודם התפילה יחשוב מרוממות הא-ל יתברך ושפלות האדם ויסיר כל תענוגי אדם מליבו'.
כמובן, אף שאין מרגישים כך, בכל זאת צריכים להתנהג כך, כמו שכתוב בתניא. אמנם עצה טובה להרגיש עניין זה, הוא על ידי ההתבוננות בזה שוב ושוב. כמו שהרבי מלך המשיח הורה לכמה אנשים לחזור תמיד על התחלת פרק מ"א בתניא, שם מבואר איך ש'והנה השם ניצב עליו', שהקדוש ברוך הוא ניצב מעל כל יהודי, ושזהו תנאי בכדי שיהיה 'עובדו כראוי', שעבודת השם תהיה כראוי.
מדוע חב"דניק מתפלל באריכות?
הכוונה הוא הנשמה של התפילה, כמו שנתבאר לעיל, כי כשהתפילה נוגעת לעצמותו של המתפלל, ממילא הוא מתפלל בחיות הנדרשת. המשפיע הנודע ר' פרץ ע"ה מוצ'קין, היה מתוועד על נקודה זו עם המשל הבא: בן אדם שטובע רחמנא ליצלן, צועק בשארית כוחותיו 'געוואלד! הצילו!', ובעת שהוא צועק כך, אין הוא חושב איך דבריו נשמעים, הוא פשוט צועק, כי הדבר נוגע לעצם מציאותו.
לכן מאוד חשוב ללמוד פירוש מילות התפילה, שאז יש חיות בתפילה, ומתפללים כמו שצריך. הרבי ה'צמח צדק' היה אומר למלמדים ללמוד עם בניו את פירוש המילים של התפילה, והיה בוחן אותם בעצמו. כי כשיודעים את פירוש התפילה – זה תפילה אחרת לגמרי, ואם לאו הרי התפילה היא בלי חיות, כי לא מבינים את מה שאומרים.
המחנך של כיתה ב' ב'ליובאוויטשער ישיבה' (שמו היה הרב וויינגארטען), נכנס פעם ל'יחידות' לרבי מלך המשיח, ושאל את הרבי: מכיוון שבגיל צעיר כזה מתפללים מאוד לאט, וצריך לדלג על כמה חלקי התפילה, בכדי שיישאר זמן גם ללמוד, על אלו קטעים כדאי ידלג? והרבי ענה לו, מה שתדלג תדלג, אבל על פרשת 'העקידה' אל תדלג. ולכאורה, הטעם שהרבי שליט"א הורה לו שלא לדלג על פרשת 'העקידה', הוא לא רק בכדי להזכיר זכות העקידה, אלא גם להחדיר בתלמידים המסירות נפש של אברהם אבינו. ואם כן, מסיפור זה אנו רואים, שהרבי רצה שהמלמד ילמד פירוש המילות גם עם ילדים בגיל הכי צעיר!
לדאבוני אני רואה שבגילאים הצעירים, התלמידים לא מתפללים כמו שצריך. וזאת מכיוון שלא יודעים את פירוש התפילה כראוי, וכתוצאה מזה חוטפים את התפילה, וזה חבל גדול, וצריכים להכניס כוחות גדולים לשנות את זה. וכן אצל הבחורים אני רואה עזבון גדול בזה. וזה שיש כמה בחורים שכביכול מתדמים אל הרבי שהיה נראה לנו שכביכול 'התפלל במהירות', הרי איך אפשר להתדמות אל הרבי? ב'ליקוטי תורה' (פרשת 'צו') מבואר שצדיקים הם 'נוני ימא' ששטים מקצה העולם ועד קצהו בטיסה אחת, ומוסבר שם שצדיקים מגיעים לכוונות הנעלות ביותר במהירות רבה. אבל אנחנו הרי מכירים את עצמנו..
ידוע גם הסיפור אודות הוויכוח בין חסיד חב"ד עם חסיד חג"ת, שהאחרון טען שצריכים להתפלל במהירות, והביא לכך דוגמא מאדם שנוסע בעגלה, וכלב – הוא היצר הרע – רץ אחריו. אז העצה הטובה ביותר היא לנסוע יותר מהר. השיב לו החב"דניק בפיקחות, שעצה זו טובה כאשר הכלב נמצא מחוץ לעגלה, אבל כשהכלב נמצא כבר בתוך העגלה, מוכרחים להתעסק איתו במתינות ולהוציאו מהעגלה, ואין זה מועיל כלל אם ייסע מהר יותר..
האם כולם שייכים לתפילה 'באריכות'?
לצערי נפוצה תפיסת עולם לא נכונה, שיסודה בטעות, שבכדי להתפלל כראוי ובאריכות, צריך להקדיש לכך כמה וכמה שעות בכדי להתבונן בעניין בחסידות בארוכה, ורק אחר כך אפשר להתפלל ב'עבודה' וכו'.. צריך לדעת שזה לא נכון כלל. כי גם מי שהזמן שלו מוגבל יכול להיות מונח בתפילה, ולהרגיש שהוא מתפלל ומדבר עם הקדוש ברוך הוא.
אסור שיהיה אף פעם תפילה בלי חיות והתלהבות. אפילו כשמתפללים עם המניין, תמיד אפשר להתפלל בחיות. החיות יכולה לבוא מעצם אמירת התיבות כל תיבה בצורה ברורה ובחמימות, וגם תמיד אפשר להתבונן קצת בתוכן התפילה.
הרבי מלך המשיח מספר (שיחת פורים תשח"י) שבימי רבינו הזקן היה חסיד אחד, איש פשוט ביותר, עד שספק אם ידע פירוש המילות במקומות הקשים שבתפילה, ומכל מקום האריך בתפילה, ולא רק בשבת ויום טוב ראש השנה ויום הכיפורים, אלא גם בימות החול, ולא רק בתפילת שחרית, אלא גם בתפילת מנחה ותפילת ערבית, וניכר היה שתפילתו אינה מן השפה ולחוץ, אלא התפלל 'עד מיצוי הנפש'.
והחסידים התפלאו על זה, כיצד שייך הוא לאריכות התפילה? וכששאלוהו, ענה ששמע מאדמו"ר הזקן פירוש במאמר חז"ל 'זכור ושמור בדיבור אחד', פירוש שבכל דיבור צריך לזכור ולשמור את ה'אחד'. זאת אומרת, שאפילו בלי לימוד חסידות שופי, אלא רק עם 'ווארט' אחד מחסידות, אפשר וצריך להתפלל באריכות!
בדומה לכך, סיפר המשפיע הנודע במונטריאול, הרב מנחם זאב (וואלף) ע"ה גרינגלאס, שהיה פעם יהודי פשוט שהתפלל בכל זאת בחיות והתלהבות גדולה. וכששאלוהו על כך, ענה: אמת שאינני יודע פירוש המילות, אבל המילים עצמם הם כל כך 'גישמאק'.. ועל אחת כמה וכמה אם כן מבינים את פירוש המילות, כל שכן שמאוד 'געשמאק' להתפלל.
עצה פרקטית לתפילה כראוי, זה פשוט לא להסתכל על השעון בעת התפילה, כי זה נותן תחושה של הגבלה, ואדמו"ר הזקן פוסק ב'שולחן ערוך' (סימן צח סעיף ג. והוא ממשנה בברכות) ש'אל יעשה תפילתו קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, דהיינו שלא יתפלל מפני החיוב כדי לצאת ידי חובתו, שאז תפילתו דומה עליו כמשאוי, ומבקש ליפטר ממנה'. ועוד עצה הוא להתפלל בקול, כמו שכתוב ב'שולחן ערוך הרב' בנוגע לקריאת שמע (סימן סא סעיף ה) ש'נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכוונה'.
עיקר העבודה ב'עקבתא דמשיחא' היא התפילה
גם כאשר מתפללים באריכות, יש חשיבות מיוחדת להתפלל בבית הכנסת. עצם העובדה שמתפללים בבית כנסת חסידי ונמצאים בקרב חסידים ואנ"ש, מביאה תועלת גדולה וכללית, ודבר כזה תמיד מביא לתוצאות חיוביות. וכמסופר על בחור אחד שהתאונן לפני הרבי הרש"ב שהוא 'חיצון', מאחר שכאשר הוא מתפלל בביתו, תפילתו אינה בחיות כל כך כמו בבית הכנסת. ענה לו הרבי הרש"ב, שזהו לא מפני שהוא חיצון, אלא מצד הקדושה שבבית הכנסת הגורמת לו להתפלל יותר בפנימיות ובחיות.
גם מי שניסה פעמים רבות להתפלל בכוונה ולא ראה הצלחה בזה, אין לו להתייאש. כי עצם ההתעסקות ב'עבודת התפילה' זה עבודה יקרה וחשובה, ובמיוחד בזמננו. במיוחד על פי המבואר בספר ה'תניא' (פרק כ"ח), שמי שמנסה להתפלל באמת, דווקא אז יהיו לו מניעות ועיכובים יותר, מכיוון שהיצר הרע חושש שעל ידי התפילה תתגבר הנפש האלוקית וינוצח כליל.
שמעתי מאחד, שבהיותו בחור הוא התלונן בפני המשפיע המפורסם ר' ניסן ע"ה נמנוב, שיש לו רצון חזק להתפלל ב'עבודה', אך ההצלחה בזה בורחת ממנו. ור' ניסן יעץ לו 'נסה שוב, ואם זה לא הולך, נסה פעם שניה, ואז שוב בפעם שלישית. ואף אם משהו קורה רק בפעם השלישית, שווים כל הניסיונות והמאמצים והזמן שהשקעת בזה מקודם'.
גם בימינו, ישנם הרבה חסידים שמקדישים זמן להתפלל באריכות, גם אחרי שהמניין סיים את התפילה, ובמיוחד ביום השבת, ויש לכל חסיד להתחזק בעניין זה, ובפרט בתקופה שלנו, שנמצאים ברגעים האחרונים לפי הגאולה, יש ב'עבודת התפילה' חשיבות מיוחדת.
במכתב לחסידים, שהודפס בסוף התניא (קסב, א), מדגיש אדמו"ר הזקן את חשיבות התפילה בתקופתנו, עקבתא דמשיחא ש'עיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפילה', ולכן עלינו למלא את הוראתו של אדמו"ר הזקן, לעסוק ב'עבודת התפילה', ועל ידי זה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
••
אפשר בלי תפילה באריכות?
'שאל הרש"ג: האם לימוד החסידות לבד ללא אריכות בתפילה, לא יכול להיות? והשיב: לא. בלימוד: א] אינו מרגיש את העניין שלומד.. ב] ההתפעלות אינה אלא לפי שעה, וזה לא שייך לפועל.. מה שאין כן בתפילה: א] הוא אכן מרגיש. ב] זה לא רק לפי שעה, אלא זה שייך ופועל על כל היום'.
ספר השיחות 'תורת שלום' עמוד 116
תפילה של כמה רגעים??
'בטח ידוע לו הסיפור באברך אחד שהאריך בהכנות, עד לאחר שעבר זמן קריאת שמע ותפילה לכל הדיעות, ואחר כך התחיל וסיים תפילתו במשך זמן קצר ביותר. והסבירו לו אשר בשלמא אלא המאריכים בתפילה כך וכך זמן.. אבל בשביל תפילה של איזה רגעים, מה זה עניין ההכנה של איזה שעות ובספיקות הנ"ל'.
מכתב הרבי מלך המשיח, כ"ח שבט תשט"ו