לחצו כאן לתרומה
מדוע רבי מענדל מהורודוק נעלה בדרגתו מאברהם אבינו? ומדוע התפילה 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו' – מדברת דווקא אודות החסידים ולא על ה'מתנגדים'? לפניכם אוסף של כעשרים אימרות וסיפורי חסידים מוסמכים שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש – ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, כפי ששמע מהחסיד ה'עובד' ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש חלק תשיעי ואחרון (בהמשך לחלקים הקודמים שפרסמנו באתרנו) מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות' • עד כה פורסמו באתרנו למעלה ממאתיים סיפורים ואמרות חסידיות • לקריאה
☚ בלעדי לאתר 'חב"ד לייב': הרב עקיבא ווגנר ע"ה במשא מאלף ונדיר על 'עבודת התפילה'
רלא. ר' הלל ביאר דבר תמוה: כאשר מדובר בחסידות אודות ראש השנה (למשל) אזי אומרים שהוא גבוה מכל החגים האחרים, ואילו כשלומדים אודות חגים אחרים, הנה בכל חג אומרים שהוא הוא הנעלה מכולם, וצריך להבין הכוונה בזה. אלא הענין הוא שכשהרבי אומר חסידות אין זה רק חידוש בשכל והסברה, אלא שהענינים האלוקיים עצמם מתגלים (ראה לעיל אות נו). וכיון שבכל פעם שהרבי מדבר באיזה דבר אזי מתגלה ממש ענין זה, הרי הוא אז גבוה יותר מכל הגילויים שהיו עד אותו היום.
רש"ג המתיק את הדברים: ידוע שבכל מדריגה ישנה מעלה מסויימת שאינה בשום מדריגה אחרת, ובפרט זה היא גבוהה מכל המדריגות. ואף שכל המדריגות מתכללות זו בזו, בכל זאת כשמתגלית המדריגה הפרטית, אזי העילוי שבה הוא בגלוי ואילו שאר המדריגות בהעלם. ואם כן, כאשר הרבי אומר חסידות אודות ענין ראש השנה, הוא מדבר אודות גילוי האלוקות שהתגלה בענין זה, ועתה פרט זה הוא הגבוה ביותר, וכן בחג הפסח וכו'. [וצריך להבין היטב את הענין הזה כי הוא עמוק מאוד].
רלב. אמרו חז"ל (וברש"י): 'הרואה אוכלוסי ישראל (חיל גדול של ששים ריבוא) אומר ברוך חכם הרזים'. ופירש ר' גרשון בער: מדוע לברך דוקא 'חכם הרזים' ולא הדיעות או החכמות? אלא הענין הוא, שיש בנשמת כל אחד ואחד מישראל ענין המיוחד רק לו ומוסתר בו ('רזים'), ופרט זה הוא המייחד את דבקותו והכרתו באלקות ואת אופן עבודתו המיוחדת שאין זאת לשום אדם אחר. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק 'איש אשר רוח בו – שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד'. וזהו ענינו של רבי, שיודע את הרזים של כל אחד וכוללם יחד.
רלג. נאמר בכתוב: 'ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו'. האר"י ז"ל אמר שבפסוק זה מרומז שאדם העובר על איסור נדה – מת ומתגלגל ככלב: 'בשר' הוא הברית קודש; 'שדה טריפה' הוא נוקבא דקליפה, איסור ערוה; 'לא תאכלו' הוא כלשון הכתוב (לגבי פוטיפר) 'הלחם אשר הוא אוכל'; ובאם עבר ועשה כן – אזי 'לכלב תשליכון אותו'.
רלד. אדם אחד שהיו בניו מתים בהיותם קטנים בא פעם למגיד ממעזריטש, וביקש ממנו ברכה 'די קינדער זאלן זיך האלטן' [= שהילדים יהיו חיים וקיימים], וציוה אותו שיתנהג בצניעות בזמן התשמיש. ואמר רש"ג, שמסיפור זה ראיה שהדבר מועיל בענין החיות, אלא שאדם זה זכה שנשתלשל אצלו הדבר בחיים גשמיים ואצל אחרים זה פועל בחיים הרוחניים – שתהיה לאדם חיות בקיום התורה והמצוות. ומסיפור זה גם מובן מדוע דור זה פרוץ יותר בפריקת עול ואין שום חיות בעבודת ה', ירחם ה'.
רלה. משמעותה של קריעת ים סוף בעבודת ה': ים הוא הכיסוי וההסתר על אלוקות, וכל זמן שהאדם עובד את ה' בטבעו אינו יכול לעמוד נגד המונעים ומעכבים אותו, ונס קריעת ים סוף הוא שהאדם משבר את טבעו ופורץ את הענינים המסתירים על התקשרותו באלוקות. ומעמד זה של קריעת הים נתן כח לנשמות ישראל שיוכלו לעמוד נגד כל מונע ומעכב הבא עליהם.
רלו. בכל שנה, ביום בשבוע שבו חל יום ראשון של חג הפסח יחול גם תשעה באב. ופירוש הדבר: חג הפסח ותשעה באב הם ענין אחד, אלא שחג הפסח הוא באור ישר ותשעה באב באור חוזר. וכמשל אהבת האב לבנו, הנה בחג הפסח מראה הקדוש ברוך הוא את אהבתו לבנו בנתינת מתנות ובתשעה באב מגלה את אהבתו באופן אחר, וכוונתו בזה להכריח את הבן ללכת בדרך הישרה. ובאמת, האופן השני אף גדול מהראשון, שהרי גם אדם זר יוכל להתלבש באהבה של נתינת מעות ומתנות לבן זה, אך לא יתכן שימצא אדם שיבטא את אהבתו לבן בתוכחות ויסורים כפי שיעשה זאת האב. ולכן בסימן לקביעות המועדים בא"ת ב"ש, הנה פסח באות א' ותשעה באב באות ת', ודי למבין.
רלז. הרבי ה'צמח צדק' אמר: 'די וועלט זאגט אז דער שווער האט קיינעם ניט געהערט און איך הער אלעמען; אין אמת'ן, ער האט קיינער ניט געהערט און געהערט אלעמען, און איך הער אלעמען און הער קיינעם ניט' [= העולם אומר שחמי (אדמו"ר האמצעי) לא שמע אף אחד ואילו אני שומע את כולם; האמת היא, הוא לא שמע אף אחד ושמע את כולם, ואילו אני שומע את כולם ולא שומע אף אחד].
רלח. שוועבעלע [= גפרור] בוער, כשנופחים עליו מעט מיד הוא כבה מפני שהוא אש חיצונית, אבל אש פנימית כשלהבת שעל הגחלת, כמה שנופחים עליה יותר רק תגדל האש. והנמשל מובן.
רלט. נאמר בכתוב: 'ראה נתתי לפניך.. את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע.. ובחרת בחיים'. ותמוה, הרי הכול יודעים שחיים טובים ממות וטוב עדיף מרע, ומהו הציווי בזה? אלא הענין הוא שצריך להכיר בזה בעומק הדעת, שהרי ישנם כמה וכמה דברים הנראים לחיים וטוב ובאמת הם מות ורע. וזהו 'ובחרת בחיים', היינו בבחירה שכלית דוקא, ואילו מה שהבהמה בורחת מדבר המזיק אותה ועוסקת במה שטוב לה אין זה נקרא בחירה.
רמ. ר' גרשון בער לא היה נוהג 'צו זעגענען זיך' [= להיפרד], והיה נוהג לומר 'אז מי צושייד זיך גאר ניט' [= שלא נפרדים כלל].
רמא. פעם אחת התבטא ר' הלל שרבי מענדל מהאראדאק היה גבוה בדרגתו מאברהם אבינו, ור' הענדל בשמעו זאת תמה מאוד, ואמר לו ר' הלל: 'מדוע אתה מתפלא? האבות היו מרכבה לחג"ת ורבי מענדל היה מרכבה לאו"א' [= ספירות חכמה ובינה]. ופירש רש"ג, שהבעל שם טוב היה ניצוץ משיח (ראה לעיל אות קמה), ובמילא יכול להיות בתלמידיו מעלה יתירה גם מהאבות. ועוד יש לומר בזה על פי המבואר במאמר אדמו"ר הצמח צדק, שאהרן הכהן היה במדריגה גבוהה יותר מהאבות (בבחינת 'ורב חסד') כיון שהיה לאחר מתן תורה. ודי למבין.
רמב. ישנו כתב מאדמו"ר האמצעי וזה לשונו הזהב: 'כידוע שהבעל שם טוב היה לו המראה ממש', כנזכר לעיל. עוד כתוב שם, שאדמו"ר הזקן אמר על רבי מענדל מהאראדאק שבמידותיו 'האט ער דערליינגט דעם בעל שם טוב' [= הגיע עד לבעל שם טוב]. [ובכל זאת יהיה נכון הנזכר לעיל, ודי למבין].
רמג. ר' הלל סיפר בהיותו בזעמבין שאדמו"ר האמצעי אמר, שאם יתן לו ה' חיים וכוח – יכתוב פירוש על כל הזוהר, כמו ספר ביאורי הזוהר הנדפס. והוסיף ר' הלל, שבאם היה עושה כן בודאי היה בא משיח.
רמד. פעם אחת התפאר הקדוש רבי אברהם המלאך, בן המגיד ממעזריטש, לפני אדמו"ר הזקן על שאינו נכשל באכילת נמלים חלילה, כי בביתו מבררים תחילה את החיטים ותיכף טוחנים ואופים, וכיון שנוהג כך כל הזמן כמעט בלתי אפשרי להיכשל בנמלים חס ושלום. והשיבו אדמו"ר הזקן: 'איר עסט ניט קיין מילבין על פי חוש און מיר עסן ניט קיין מילבין על פי תורה' [= אתם אינכם אוכלים נמלים על פי החוש – ואנו לא אוכלים נמלים על פי התורה].
רמה. ר' הלל המשיל משל לענין התגלות תורת החסידות בדורות אלו: חכם המתעמק בענין מסויים ובתוך כך הוא מדבר בינו לבין עצמו איזה דברים – בודאי הם מאותו ענין שמעיין בו, וכן הוא לגבי הגילויים שנתגלו על ידי הבעל שם טוב בדורות אלו שהם הם הגילויים שיתגלו בביאת משיח, כיון שעתה היא העת לבואו. ודי למבין.
רמו. רש"ג (כמדומה) המשיל משל: הנה אנו רואים שהמסחר בעסקי היער הוא טוב ומועיל ומתעשרים ממנו מאוד; ואף אם יקרה שאחד הסוחרים יפסיד פעם אחת בעסקו, בכל זאת הוא לא יעזוב את המסחר בגלל זה, כיון שהמסחר עצמו הוא טוב – כן הוא הדבר בנמשל, בלימוד תורת החסידות.
רמז. בפיוט לפורים: 'פורים פורים פורים לנו, ברוך אשר בחר בנו'. פירוש, שהפיוט מתאר שיש ג' מיני צמצומים, כמבואר ב'תניא', שענינם ההמלכה אם יהיו נשמות ישראל אם לאו, ואף על פי כן פנימיות הכוונה היא דווקא בנשמות ישראל. וזהו ענין פורים – פור הוא גורל. ודי למבין.
רמח. רש"ג סיפר שהוא נכח בשנת תרמ"א בסיום כתיבת ספר תורה אצל ר' משה ליב, בעלה של דבורה לאה בת אדמו"ר מוהר"ש. הסיום נערך ללא פרסום ורעש כדרך העולם שעושים 'פאראד' [= תהלוכה] גדול, אלא בחשאי. גם הקרואים היו רק מאנ"ש ומועטים במספר, ולקחו מעט משקה עם לעקאח ואדמו"ר מוהר"ש סיפר מעשיות ודיבר שיחות נאות, כדרכו בקודש. בין הדברים סיפר שאצל אביו אדמו"ר הצמח צדק גם היה מספר פעמים סיום ספר תורה בלי שום פאראד, ורק בניו היו בשעת מעשה ולא יותר.
בשנת תרט"ז סיים אדמו"ר מוהר"ש עצמו ספר תורה ושאל את אביו מתי יערכו את הסיום, והשיב לו שהוא יודיע לו בבוא העת. כך היה ממתין מיום ליום, ולפתע, כעבור שבועיים, קרא לו אביו ואמר לו שהלילה יתקיים הסיום. ואכן באמצע הלילה, בשעה השניה אחר חצות עשו את הסיום ולא נכחו שם אפילו בניו האחרים, אלא רק אדמו"ר מוהר"ש ושני אנשים נוספים שהחזיקו את החופה, ואביו הלך תחת החופה עם ספר התורה ונר דולק בידו. באותה עת, הסתובב שם בלן אחד שיכור שהלך מבית המרזח (ואמר אדמו"ר מוהר"ש: 'מסתמא איז ער געווען פארקלאפט' [= כנראה הוא היה הלום יין]), ופתאום הבחין במראה נורא – שני אנשים נושאים חופה ואדמו"ר הצמח צדק הולך תחתיה ונר בידו, ונבהל האיש מאוד והתעלף.
כשהחזירו אותו לאיתנו בכה מרוב פחד כיון שלא הבין את פשר המחזה שראה, ולמחרת סיפר לקהל שראה מראה נורא באמצע הלילה, והכול שחקו ממנו ואמרו לו שהיה זה בדמיונותיו, אך הוא נשבע שבועות שראה זאת בהקיץ ממש. [מזה מובן עד כמה עשה זאת אדמו"ר הצמח צדק בחשאי, ואף אדם לא העלה על דעתו שהיה זה סיום ספר תורה]. והמשיך לספר אדמו"ר מוהר"ש: 'קודם הסיום שאלתי את אבי: האם אקרא לאחיי ולאמי? והשיב לי שאין צורך לקרוא לאף אחד.
ואמרתי: אבל לכל הפחות אקרא לאמי, וענה לי: לך וראה, אם דודתי לא יושבת עמה – תקרא לה; ובאם היא שם – אל תקרא לה. והוסיף ואמר לי שהלוחות הראשונות ניתנו בקול רעש ואחר כך נשתברו, ואילו הלוחות השניות שניתנו בחשאי היה להן קיום, וכן צריך להיות גם כאן'. את כל הנזכר לעיל סיפר אדמו"ר מוהר"ש בסיום ספר התורה בשנת תרמ"א, ואחר כך לקח את היריעה לכתוב את התיבות 'לעיני כל ישראל', ועשה בעצמו קולמוס חדש ובזמן עשיית הקולמוס דיבר עם כולם 'גלייכע ווערטלאך' [= דברי חידוד וצחות], ושחק בפנים צהובות כדרכו.
•••
בנוסח התפילה: 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, הוא יפתח לבנו בתורתו, וישים בליבנו אהבתו ויראתו, ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם'. ופירש רש"ג: כל המאמר הזה מדבר אודותינו, על החסידים, שהרי המתנגדים לא נבראו אלא לכבודם שלהם, וכל עבודתם היא רק עבור טוב גן עדן ועולם הבא, ואילו החסידים נבראו לכבודו של מקום ('שבראנו לכבודו') ועבודתם היא רק בביטול לאלקות; 'והבדילנו' – מלשון 'קדוש ומובדל', שאינו שייך כלל למדריגות שלמטה ממנו ואף תואר מקור אין שייך לומר עליו.
והמתנגדים, מעבודתם בריבוי ההשתלשלות יוכלו להיות 'תועים' ואי אפשר לומר שהם מובדלים, אך החסידים מובדלים לגמרי ('והבדילנו מן התועים'); וכל זאת מפני ש'נתן לנו תורת אמת' – תורת החסידות; 'וחיי עולם נטע בתוכנו' – כיון שאצל המתנגדים התורה היא לפי הזמן, ואומרים שדוקא מלפנים היו צריכים להתנהג כך וכו', אבל 'אין היינטיקע וועלט' [= בעולם הנוכחי] צריכים להתנהג 'אנדערש'! [= אחרת!], אבל אצל החסידים התורה היא 'חיי עולם', בלי שום שינויים בזמן; 'הוא יפתח לבנו בתורתו' – היינו בענין המוחין והמידות והדעת בזה; והחסידים הם שלמים אלא שחסרה לעיתים ההבאה מהמוח אל הלב, ולכן אנו מבקשים 'הוא יפתח ליבנו.. ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם'.
