לחצו כאן לתרומה
מדוע ה'עובד' הוא השליח האמיתי? כולנו לומדים, מעמיקים ומבינים, אבל האם החסידות באמת משנה אותנו, או שהיא נשארת כלואה בתוך השכל? בשיחה מרתקת וחשופה, הרבי משרטט את הגבול הדק שבין 'השכלה' ל'עבודה' ומגלה: מהו התנאי המעכב בתפילה שבלעדיו הברכה פשוט לא חלה, ומדוע דווקא מי שמתייגע בתפילה באריכות הוא היחיד שמסוגל לצאת לשליחות אמיתית ב'חוצה'? • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש התוועדות נפלאה של הרבי מי"ט כסלו תשי"ט, ובה מוסברים בהרחבה יסודות חסידות חב"ד • לשיחה המלאה
☚ שיחה נוקבת: ה'עובד' שמתפלל באריכות – מציל את המניין כולו!
לפרוץ את המיצרים העצמיים: מהשכלה במוחין לעבודה שבלב
בשיחה שלפנינו מציב הרבי דרישה נוקבת לכל אחד מאיתנו: לא להסתפק ב'השכלה' ובלימוד תיאורטי, אלא להפוך את תורת החסידות לכוח משנה חיים דרך עבודה פנימית ומאומצת. הרבי מסביר כי גם אדם הנמצא בסביבה חסידית ומדבר דברי חסידות, עלול למצוא את עצמו בתוך 'מיצרים והגבלות' שהטיל על עצמו – תנועה של כיווץ המונעת ממנו לצאת מהארבע אמות שלו ולפעול שינוי אמיתי בנפשו וב'שליחות' בעולם.
התפילה כתנאי מעכב אחת הנקודות המרכזיות בשיחה היא הגדרת עבודת התפילה כציר מרכזי שאי אפשר בלעדיו. הרבי מדייק בלשון המשנה 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' ומסביר כי אין זה רק הידור מצווה, אלא תנאי המעכב את עצם התפילה. 'כובד ראש' – שפירושו הכנעה ושפלות – מושג רק על ידי לימוד והתבוננות מעמיקה בגדולת ה' לפני התפילה. ללא ההקדמה הזו, שבה האדם משהה את מחשבתו ומבין 'לפני מי הוא עומד', הוא אינו יכול ליצור את הקשר האמיתי עם הקדוש ברוך הוא.
עבודת התפילה באריכות היא הזמן שבו האדם נדרש 'לצבור' – לאסוף את כל כוחות הנפש, את ענייני הבית ואפילו את עסקי החולין, ולקשור אותם לאלוקות. זוהי עבודה שלוקחת זמן, שכן היא דורשת מהאדם לא רק לבקש את צרכיו, אלא להפוך את עצמו ל'כלי' לברכה על ידי ביטול היש והכנעה. בלי היגיעה הזו בתפילה, הלימוד נותר חיצוני ואינו הופך לחלק מהוויית האדם.
בין 'השכלה' ל'עבודה' הרבי מזהיר מפני המגמה להישאר בתחום ה'השכלה' – לימוד מאמרים שכליים שאינם מביאים לידי מעשה. התכלית של לימוד פנימיות התורה היא לימוד מאמרי המביא לידי עבודה. 'חוצה' אינו רק יעד גיאוגרפי מרוחק; מבחינה רוחנית, כל מה שלמטה מהמוחין (הרגש והמעשה) נחשב 'חוצה'. עבודת החסיד היא להוציא את האור מהשכל ולהחדיר אותו לתוך הנפש הבהמית והגוף. מי שמסתפק בהבנה שכלית בלבד ונמנע מעבודה בלב, משאיר את 'הקורה התחתונה' של הבניין בגלות ומונע את השלמת הכוונה העליונה.
ה'עובד' מול ה'משכיל' הסיכון שבלימוד הממוקד ב'השכלה' בלבד הוא הישארותו של האדם בתוך המיצרים העצמיים שלו. אדם יכול להיות 'משכיל' נפלא, אך כשמגיע רגע המבחן והוא נדרש לצאת לשליחות, הוא עלול להתחמק בטענה ש'אין לו עם מי לדבר' או שהמקום אינו לפי כבודו. הסיבה לכך היא שהוא אינו בעל-הבית על עצמו; הוא נותר תחת השלטון של היצר והנוחות האישית. לעומת זאת, מי שעמל במאמרי 'עבודה' ומתייגע בתפילה באריכות, מצליח להגביר את הצורה על החומר ולבטל את האונס של היצר הרע.
הדרך הארוכה והקצרה בניגוד לשיטות המדגישות הסתמכות על אמונת צדיקים בלבד ('דרך קצרה וארוכה'), שיטת חב"ד היא 'דרך ארוכה וקצרה'. זוהי דרך הדורשת יגיעה אישית של כל אחד ואחד בהבנה והשגה, ובתרגום הידע ל'בכן' מעשי. זוהי עבודה שלוקחת זמן – לאסוף ולצבור את כל כוחות הנפש, הרגשות והעיסוקים הגשמיים ולקדש אותם. הרבי חותם את הדברים בקריאה לא להישאר בין 'ארבע כותלי הישיבה' מתוך נוחות רוחנית, אלא לצאת לזירת העבודה האמיתית, להביא את המעיינות למקומות שבהם הם עדיין לא מאירים, ובכך לפעול את הגאולה השלמה למטה מעשרה טפחים.
לקריאת השיחה המלאה >>
ופרצת: המיצרים העצמיים בכפר חב"ד
בין כל המקומות שבהם עורכים התוועדויות י"ט כסלו, ישנו מקום נוסף שצריכים להזכירו בייחוד – כפר חב"ד. ואף על פי שאין שם המיצרים וההגבלות שישנם במדינה ההיא, שבה בנה רבנו הזקן חסידים ותורת החסידות, אבל אף על פי כן, יש שם מיצרים והגבלות שהטילו על עצמם.
וכמו כאן – פחות או יותר – הנני מתייגע ('איך מאַטער זיך') בהעניין ד'ופרצת', ואיני יכול לפעול על אף אחד לצאת לא רק מהארבע אמות שלו, אלא אפילו מהארבע טפחים שלו.. ועד כיוצא בזה יש גם שם ההגבלה שהעמידו את עצמם בתנועה של כיווץ ('זיך אַליין פאַרקוועטשט'), ולא יכולים לפעול בעצמם לצאת מזה.
ואף על פי שמצד אחד יש מעלה בהגבלה כזו לגבי הגבלה מבחוץ, שכן, ההגבלה שמגבילים את עצמם אינה מעיקה ('עס קוועטשט ניט') כל כך, מכל מקום, יש בזה גם חיסרון – כי, כאשר המיצר והדוחק בא מבחוץ, הרי זה מעורר התנגדות, ובמילא, בהזדמנות הראשונה, יוצאים מהמיצר ומעמידים את עצמם ב'מרחב העצמי'; אבל בנוגע למיצרים וגבולים שמטילים על עצמם – הנה כדי להגיע ל'מרחב העצמי', יש צורך ש'יערה עליו רוח ממרום' להכיר בכך שמעמדו ומצבו אינו 'מרחב' אלא 'מיצר'..
(כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) האמת היא שכן הוא גם בנוגע להנמצאים כאן, אבל, במקום לדבר 'בפניו', נעים יותר לדבר 'שלא בפניו'.. ומזה ילמדו – ב'קל וחומר', 'בניין אב' או 'גזירה שווה' – בנוגע להעדר העניין ד'ופרצת' בארבע אמות אלו.
עת רצון: התקוות של הרבי
ואחד הטעמים לכך ששם נוגע עניין זה יותר – כיוון ששם ישנה אפשרות שאכן יוכל להיות 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה', כיוון שסרו כל המניעות וההעלמות, ואף על פי כן, לא מנצלים את שעת הכושר שישנה על זה. ואף שיש להקשות במכל שכן וקל וחומר בנוגע להמצב כאן – הרי אין הכוונה עתה לפלפל בקושיות ותירוצים.. כי אם לעורר שמצד ה'עת רצון' דעתה אולי יצליחו לפעול, שאלו שישנים, יתעוררו משנתם;
אלו שכבר אינם ישנים, יתחילו ללכת; ואלו שכבר הולכים – תהיה הליכתם באופן ד'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'. ואז יפעל הדבר בייחוד בהנוגע לכפר חב"ד, שהתקוות שתלה כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר שיהיה זה המקום שממנו יפוצו כל ענייני החסידות בכל ארצנו הקדושה ואחר כך גם בכל סביבותיה – יקויים הדבר בפועל, ובעגלא דידן, ובחסד וברחמים.
צדקת ארץ ישראל: אגודה אחת והרחבה גשמית
ועל פי מה שכתב רבנו הזקן, בעל השמחה, באיגרת הקודש, בנוגע ל'צדקת ארץ-ישראל' (ארץ החיים), ש'היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד' – הנה כאשר הם יפעלו שם מה שהם צריכים לפעול, יהיה זה עזר וסיוע שגם כאן יפעלו מה שצריכים לפעול.
וכאמור, שיתאחדו כל העניינים ביחד – 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם', והרי רצונו של הקדוש ברוך הוא הוא שתהיה לבני ישראל הרחבה כפשוטה בעניינים גשמיים, שאז לא יהיו להם עניינים המבלבלים, ויוכלו להיות מונחים בידיעת 'הדעה והחכמה והאמת', מתוך מנוחת הנפש, ומתוך בריאות הנכונה, ובשמחה וטוב לבב,
וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: 'לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל', ואז יקויים היעוד 'מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים', ו'כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם'.
כובד ראש: תנאי המעכב בעבודת התפילה
ויש להוסיף בתור מאמר המוסגר, שדיוק הנזכר לעיל הוא גם בנוגע לאריכות הלשון בדברי המשנה 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' (דלכאורה היה לו לומר בקיצור: 'עומדין להתפלל מתוך כובד ראש') – שאין זה רק לכתחילה, אלא גם בדיעבד הרי זה מעכב.
כלומר: עניין התפילה שחיובה בכל יום [לדעת הרמב"ם – מן התורה, ולדעת כמה ראשונים – מדרבנן, ומכל מקום, הרי 'חמורין דברי סופרים יותר מדברי תורה'], ולא רק פעם אחת ביום, אלא שלוש פעמים בימות החול, ועוד יותר בשבתות וימים טובים, ועד ליום הכיפורים שהוא יום שנתחייב בחמש תפילות – הנה לא רק לכתחילה צריך להיות 'כובד ראש', ואם לאו, אינו מהדר במצוות, אלא משמעות הלשון 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' היא, שזהו עניין שמעכב בדיעבד.
והיינו, שבנוגע לכל תפילה שבכל יום ויום צריכה להיות הקדמת העניין ד'כובד ראש' – שפירושו 'הכנעה ושפלות', והעצה לזה היא – כפי שפוסק הרמ"א בשולחן ערוך שצריך להתבונן 'מרוממות הא-ל יתברך ובשפלות האדם', ומובן, שאין זה עניין שיכול להיעשות 'בפיהם ובלשונם .. ולבם לא נכון עמו', אלא צריך להיות לימוד והתבוננות באופן שעל ידי זה תהיה התוצאה ד'כובד ראש', 'הכנעה ושפלות', וכאמור, שאין זה רק עניין של לכתחילה, הידור ושבח מצווה, אלא לעיכובה.
רוממות הא-ל: דע לפני מי אתה עומד
והביאור בזה: כאשר אומרים לאדם 'דע לפני מי אתה עומד', אזי מתבטלת לגמרי האפשריות שהאדם יוכל לעמוד בתפילה לפני מי שאמר והיה העולם ולבקש את צרכיו, שהרי זהו עניין שבאין ערוך לגמרי! ובלשון הכתוב: 'אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תיתן לו או מה מידך יקח', ואם כן, למאי נפקא מינה אם הוא מתפלל ומבקש אם לאו, אם יש בידו תורה ומצוות אם לאו – בה בשעה ש'מה מידך יקח'?!
ונמצא, שהמושכל הראשון הוא – 'אין עומדין להתפלל'; וכדי לשלול את העניין ד'אין עומדין להתפלל', שהאדם יוכל לעמוד בתפילה לפני המקום ולבקש צרכיו, שזה גופא מורה על השייכות בין האדם המתפלל עם זה שממנו מבקש את צרכיו – הנה על זה אומרת המשנה 'אלא מתוך כובד ראש':
עבודת האדם: ביטול היש לאין ושותפות בבריאה
איתא בגמרא 'גמירי מן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי', והיינו, שמלמעלה ישנו רק עניין הבריאה להוות את היש ('מיהב יהבי'), אבל עניין ביטול היש לאין ('מישקל שקלי') – הנה מלמעלה 'מישקל לא שקלי', אלא עניין זה ניתן לעבודת האדם, ועל ידי זה נעשה האדם שותף במעשה בראשית, כיוון שפועל חידוש בהבריאה שמצד עצמה היא באופן ש'אין כל חדש תחת השמש'. וביטול זה – הכנעה ושפלות – הוא ה'כלי' שפועל את האפשריות שהאדם יוכל לעמוד בתפילה ולהתקשר עם הקדוש ברוך הוא, והיינו, לפי שכן הוא רצון הבורא, וכמו שכתוב 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'.
ועל פי זה מובן הטעם שהעניין ד'כובד ראש' קודם התפילה אינו רק הידור מצווה, אלא זהו תנאי שמעכב את קיום המצווה, שאי אפשר בלאו הכי – 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' – כי כדי לשלול את העניין ד'אין עומדין להתפלל', שיהיה לו התוקף לעמוד בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא, מוכרח להיות הכובד ראש, הכנעה ושפלות, 'ונפשי כעפר לכל תהיה'.
דכיוון שעומד בביטול במציאות, 'כעבדא קמיה מריה' (וכמדובר לעיל בהמאמר שעניין התפילה הוא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, שמתבטל ממציאותו לגמרי), אזי יכול להתקשר עם הקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו שימלא את צרכיו. וזהו הטעם שהנהיגו שחייבים ללמוד קודם התפילה עניין שמביא לידי התבוננות בגדולת הוי' – שאין זה לימוד נוסף במשך היום, אלא לימוד שהוא תנאי המעכב שלולי זאת לא יכול להיות עניין התפילה.
על אחת כמה וכמה: ברכתו של הקדוש ברוך הוא
ועל דרך זה יובן בדברי המשנה 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום': מסופר בגמרא שכאשר חוני המעגל ביקש שירדו גשמים, וירדו גשמי זעף – טען ואמר 'לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה', ולא 'רוב טובה' ש'אינן יכולים לעמוד', היינו, שהעולם הנברא אינו כלי לברכה זו.
ואם הדברים אמורים בברכה שנפעלה על ידי תפילתו של אדם – על אחת כמה וכמה בנוגע לברכתו של הקדוש ברוך הוא מצד עצמו. ובהקדמה המבואר במאמר (שנדפס זה עתה) משנת תרכ"ט, לפני תשעים שנה, במעלת ברכתו של הקדוש ברוך הוא לגבי ברכתו של אדם:
ברכתו של אדם – היא רק המשכה משרשו ומקורו של המתברך, וכמו שכתוב 'איש אשר כברכתו ברך אותם', וכאשר מצד השורש ומקור נקבע ש'אחיו הקטן יגדל ממנו', אי אפשר לשנות זאת, וכדי לפעול שינוי בשורש ומקור – יש צורך בעניין של תפילה. משאלו ברכתו של הקדוש ברוך הוא – כיוון שמדובר אודות המאציל (ולא אודות שורש הנאצלים), יש בה מעלת התפילה, שעניינה הוא המשכת רצון חדש, 'יהי רצון', כך, שגם כאשר יומשך בסדר השתלשלות ישתנו הצירופים כיוצא בזה.
די כלי וועט אויס כלי: האור שלמעלה מהכלי
ומזה מובן, שבסדר השתלשלות לא יכול להיות 'כלי' שיוכל להיות מחזיק ברכתו של הקדוש ברוך הוא, דכיוון שהקדוש ברוך הוא הוא למעלה ממדידה והגבלה, הרי כאשר נמשכת ברכתו של הקדוש ברוך הוא ב'כלי', אזי מתבטל ה'כלי' ממציאותו ('די כלי ווערט אויס כלי').
ובמכל שכן וקל וחומר ממה שמצינו בנוגע למלאכים, ש'הושיט הקדוש ברוך הוא אצבעו קטנה ביניהן ושרפם', היינו, שכאשר נמשך להם גילוי שכינה יותר מן המידה, אזי נתבטלה מציאותם של המלאכים, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לציאות של נברא בעולם הזה הגשמי, שכאשר תומשך בו ברכתו של הקדוש ברוך הוא, הרי איזה 'כלי' שיהיה, לא יוכל להיות מחזיק ברכתו של הקדוש ברוך הוא, ואדרבה: 'ושרפם' – העולם יתבטל ממציאותו ויהיה במצב של כליון ('ער וועט אויסגיין') לברכתו של הקדוש ברוך הוא שנמשכה בו.
וכפי שמצינו בגמרא בנוגע למחנה סנחריב, 'אוזניים גילה להם (הקדוש ברוך הוא) ושמעו שירה מפי חיות ומתו': לכאורה אינו מובן: כיוון שמדובר אודות גויים, ולא עוד אלא גויים שהיו מנגדים לפנימיות הקדושה (כמבואר בדרוש תער השכירה) – איזו שייכות יש להם לשירת החיות, חיות הקודש, שתפעל עליהם שיתבטלו ממציאותם?
וההסברה בזה – שכאשר נמשך אור אלוקי (ברכתו של הקדוש ברוך הוא) יותר מכפי המידה, לא יכול גשם העולם להישאר במציאותו. אלא שיש בזה חילוק: כאשר מדובר אודות גשם של קדושה – הרי זה על דרך מה שכתוב 'בקרבתם לפני ה' וימותו', שבא לידי כליון ('מ'גייט אויס') ומתאחד עם האור האלוקי;
ואילו כאשר מדובר אודות מחנה סנחריב, להבדיל – אזי נעשה בו עניין של מיתה, שמתבטל ממציאותו לגמרי. אבל שיוכל להיות 'כלי', והכלי יישאר במציאותו בתור כלי, ויחזיק ברכתו של הקדוש ברוך הוא – הנה המושכל הראשון הוא ש'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה'.
שלום: איחוד הפכים ועבודת האדם
וסברא זו שוללת המשנה באמרה 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', היינו, שהמשנה מחדשת שלמרות המושכל הראשון הנזכר לעיל, ישנו 'כלי' שמחזיק ברכתו של הקדוש ברוך הוא – עניין השלום:
שלום – עניינו ייחוד שני הפכים, שכן, שני עניינים שהם באותו סוג, אין מלחמה ביניהם, ובמילא, לא שייך גם עניין השלום, ששולל מלחמה קנאה ותחרות. וכיון שרצונו של הקדוש ברוך הוא שהנהגת האדם למטה תפעל הנהגה כזו למעלה, כמו שכתוב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' – הנה כאשר הנהגת האדם למטה היא באופן שיש אצלו עניין השלום, דהיינו שהוא מאחד הפכים, הרי זה פועל שגם למעלה יתאחדו הפכים. ובפרטיות יותר: העניינים ההפכיים בעולם שהאדם צריך לחברם הם – מיצר ומרחב, גשם ורוח, גיהנום וקדושה.
ובכללות הרי זה החיבור של הגוף ונפש הבהמית עם נפש האלוקית – שמצד עצמם הם שני עניינים הפכיים: נפש האלוקית – היא 'חלק אלוקה ממעל ממש', ועליה נאמר 'חי הוי' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו', כך שעניינה אינה אלא טהרה וקדושה בלבד; ואילו נפש הבהמית – כשמה כן היא – כמו בהמה שאין לה אלא עניינים גשמיים בלבד, ועל אחת כמה וכמה הגוף, שהוא למטה גם מנפש הבהמית, עליו נאמר 'גלמי ראו עיניך', בחינת דומם, ואפילו 'יתוש קדמך'.
ובכוח המפליא לעשות – מקשרים שני הפכים אלו. והכוונה בזה היא – לא שישארו שני דברים נפרדים שלוחמים זה בזה, אלא לפעול אחדות בין נפש האלוקית לנפש הבהמית והגוף; ועל ידי זה שיהודי פועל עניין של אחדות בעצמו, יש ביכולתו להמשיך ולפעול אחדות בעולם, שזהו תפקידו של 'גוי אחד בארץ', שגם בעניינים ארציים ממשיכים אחדות (כפי שמפרש רבנו הזקן, בעל השמחה, באיגרת הקודש).
הגברת הצורה על החומר: שלום בין היצרים
כיצד היא הדרך לפעול אחדות ושלום בין נפש האלוקית ונפש הבהמית? עניין זה אינו יכול להיות על ידי הגברת החומר על הצורה – דכיוון שנפש האלוקית אפילו 'בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך', להיותה חלק אלוקה, שהנהגתו היא באופן ד'מאריך אפי וגבי דילי', היינו, שסוף סוף מנצח וממלא כל ענייניו, הרי מובן, שלא ייתכן שיוכל להיות עניין השלום באופן שנפש הבהמית תתנהג כרצונה;
הדרך היחידה לפעול עניין השלום היא – שתהיה הגברת הצורה על החומר, הרוח על הגשם, ונפש האלוקית על נפש הבהמית, והיינו, שיכולים לפעול על נפש הבהמית והגוף שיסכימו לנפש האלוקית, כיוון שגם בנפש הבהמית והגוף ישנו ניצוץ אלוקי, אלא שהניצוץ האלוקי נמצא במאסר ובגלות, וכאשר נפש האלוקית מנהלת מלחמה עמהם, הרי היא מבטלת את המאסר, כך, שהניצוץ האלוקי שבגוף ונפש הבהמית יוצא אל הגילוי ונעשה מושל על הגוף ונפש הבהמית.
ובלשון הרמב"ם – 'שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו כו", והיינו, שבית-דין בישראל, נפש האלוקית, מבטל את האונס של היצר הרע, ואז עומד האדם על עיקרו ועושה לפי רצונו האמיתי – למלא את רצון הבורא.
כלי מחזיק ברכה: שלום בפמליא
וכאמור, כאשר האדם פועל עניין השלום בנוגע להפכים שבו, אזי 'כמים הפנים לפנים גו", באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שגם הקדוש ברוך הוא מאחד שני הפכים – שיהיה 'כלי' שיש לו מדידה והגבלה, ותהיה ברכתו של הקדוש ברוך הוא שהיא 'עד בלי די', ואף על פי כן יהיה הכלי 'מחזיק' ברכתו של הקדוש ברוך הוא. וזהו 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' – 'שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה'.
שמונה עשרה וקריאת שמע: יקראוהו באמת
וכדי לפעול עניין השלום בין נפש האלוקית להגוף ונפש הבהמית, שזהו 'כלי מחזיק ברכה לישראל' – הנה על זה ישנו העניין דעבודת התפילה: עיקר התפילה היא בקשת צרכיו בתפילת העמידה, בשמונה עשרה ברכות האמצעיות שבהם מבקש האדם ברכתו של הקדוש ברוך הוא: 'ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל', 'מברך השנים', וכיוצא בזה, ובאופן שיהיה 'כלי מחזיק ברכה'.
וכדי שיהיה 'קרוב הוי' לכל קוראיו' – צריך להיות 'יקראוהו באמת', שזוהי העבודה דקריאת שמע, 'ואהבת גו' בכל לבבך', 'בשני יצריך', היינו, לעשות שלום בין היצר טוב ליצר הרע, ולא להסתפק בכך, אלא על ידי זה לפעול עניין השלום, חיבור ואחדות, גם בכל הכוחות וכל הניצוצות שבחלקו בעולם – שזהו עניין 'בכל מאדך', 'בכל ממונך' – שכולם יתאחדו ב'הוי' אחד'. וכאשר ישנו העניין ד'יקראוהו באמת' על ידי העבודה דקריאת שמע – אזי נעשה עניין התפילה (בקשת ברכתו של הקדוש ברוך הוא על כל צרכי האדם) באופן של 'כלי מחזיק ברכה'.
הוי' אחד בערבין: להמליך את ה' בחושך
וזהו גם הקשר להתחלת הש"ס – 'מאימתי קורין את שמע בערבין': לאחרי שלומדים את דברי המשנה 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', היינו, שמצד גדרי העולם לא יכול להיות 'כלי' שיהיה מחזיק ברכתו של הקדוש ברוך הוא, והעצה היחידה לכך היא עניין השלום, שלום בפמליא של מטה ושלום בפמליא של מעלה – צריכים לבאר מהי הדרך שעל ידה יוכל האדם לעשות את חלקו בעניין השלום.
וזהו ההמשך בהתחלת הש"ס 'מאימתי קורין את שמע בערבין' – שכאשר יהודי קורא את שמע, שהוא עניין 'הוי' אחד', ועושה זאת 'ערבין', בחושך העולם, בחושך שבחלקו בעולם ובחושך של גופו ונפשו הבהמית, ופועל שם העניין ד'אמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות', הרי זה עניין השלום שפועל בעצמו.
ועל ידי זה פועל בתפילת שמונה עשרה שיהיה כלי מחזיק ברכתו של הקדוש ברוך הוא – לא רק באופן ד'איש אשר כברכתו ברך אותם', אלא גם באופן ד'יהי רצון', המשכת רצון חדש, היינו, שמבלי הבט על מה שנקבע בראש השנה ויום הכיפורים, פועל הוא רצון חדש שיומשך לו בני חיי ומזוני רויחי.
[כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון שמחה, וניגן משך זמן. בעת הניגון אמר לאחד המסובים: מוכרחים ללמוד חסידות בריבוי ('אַ סאַך'), ללא מדידות והגבלות, ביום ובלילה, באמצע היום ובאמצע הלילה, וללמוד מתוך שמחה וטוב לבב, כהוראת חכמינו זכרונם לברכה 'וכן לדבר הלכה'. והוסיף, שיעשה 'כלי' לזה – על ידי אמירת 'לחיים'].
דף השער: סגנון פשוט ותוכן עמוק
על פי החלוקה שחילק כ"ק מורי וחמי אדמו"ר את ספר התניא – הסדר הוא שבי"ט כסלו מתחילים ללמוד את ספר התניא, על מנת לסיימו בי"ט כסלו לשנה הבאה. והסדר בזה – כפי שאמר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שבשיעור הראשון יהיו נכללים גם השורות הראשונות של 'דף השער', עד 'בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י', כיוון שגם זה לשונו של רבנו הזקן.
והנה, הסגנון דספר התניא אינו כהסגנון בכמה ספרים בימים ההם שמורכב ממליצות כיוצא בזה, אלא סגנון פשוט ביותר, ומובן לכל – לכל הפחות בפירושו הפשוט. ומזה מובן, שמה שכתוב ב'דף השער' 'לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה', אינו עניין של מליצה, אלא בעניין זה מתבטא תוכנו של הספר – שיטת חסידות חב"ד.
הדרך הארוכה והקצרה: ללכת לבטח
וביאור העניין בכללות ובקיצור: ידוע שאצל תלמידי הבעל שם טוב והרב המגיד היו כמה שיטות, ונחלקו בכללות לשני סוגים:
א) השיטה של חסידות פולין – ש'צדיק באמונתו יחיה', אל תקרי יִחְיֶה אלא יְחַיֶה, היינו, שהעסק והלימוד בפנימיות התורה נעשה על ידי צדיק הדור, ועל ידי ההתקשרות אליו באמונת צדיקים, 'באמונתו', מחיה הצדיק את המקושרים אליו, ופוטר אותם, ואצלם צריכים להיות רק העניינים הקשורים עם המעשה שבדבר, והיינו, שתלמודו של הצדיק מביא את המעשה גם אצלם. האמת היא, שעניין זה, ככל העניינים דפנימיות התורה, משתקף גם בנגלה דתורה:
רבינו הזקן מביא בהלכות תלמוד תורה וביתר ביאור באיגרת הקודש, ממה שכתב האריז"ל ש'כל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצוות התורה', כולל גם המצוות השייכות לכהן ולוי, 'לבד מצוות התלויות במלך שהוא מוציא את כולם כי הוא כללות כולם' (להיותו נשמה כללית של כל העם), שלכן אינו צריך לבוא בגלגול נוסף ולהיות בעצמו מלך, כיוון שהמלך מוציא את כל העם, וחשיב כאילו כל אחד ואחד מהעם קיים מצוות אלו. ומזה מובן גם בנוגע ללימוד פנימיות התורה – שיש מקום לשיטה שהנשמה הכללית על ידי לימודה מוציאה ידי חובה את כל הנשמות הפרטיות הקשורות עמה באמונתם, על ידי אמונת צדיקים.
ב) שיטת חסידות חב"ד – שלא קיבלה סדר הנזכר לעיל, כי אם, שכל אחד צריך לעסוק בעצמו בלימוד פנימיות התורה, וקבעה זאת בתור עניין עיקרי. וכידוע הסיפור שכאשר הרה"צ רבי שלמה מקרלין ביקש רשות לנסוע ולבקר במקומות שהיו שייכים לרבנו הזקן, הנה בכללות הסכים רבינו הזקן לכך, אבל, אחד התנאים שהתנה עמו, שמקומות אלו צריכים להמשיך בלימודם בפנימיות התורה, ולא ש'באמונתו יְחַיֶה', שעל ידי אמונת צדיקים יוציא הצדיק ידי חובה לימוד פנימיות התורה. וכשם שאצל רבינו הזקן היה תנאי זה עניין עיקרי, כמו כן אצל רבי שלמה מקרלין היה עניין עיקרי הסדר ד'באמונתו יְחַיֶה', והיינו, שאין זה עניין נוסף בחילוקי השיטות, אלא עניין עיקרי אצל כל שיטה.
דרך קצרה וארוכה מול ארוכה וקצרה
והחילוק בין שתי השיטות הוא – שהשיטה הא' היא 'דרך קצרה וארוכה', והשיטה הב' היא 'דרך ארוכה וקצרה': איתא בגמרא: 'אמר רבי יהושע בן חנניה .. פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי, זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה, כיוון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים, חזרתי לאחורי, אמרתי לו, בני, הלא אמרת לי קצרה, אמר לי, ולא אמרתי לך ארוכה'.
כלומר: הדרך ה'קצרה וארוכה' – היא אמנם 'קצרה' בשטח המקום, אבל היא 'ארוכה' בגלל שישנם באמצע דברים המונעים ומעכבים הכניסה לעיר; ואילו הדרך ה'ארוכה וקצרה' – היא אמנם 'ארוכה' בשטח המקום, ובמילא דורשת אריכות זמן יותר, אבל היא 'קצרה' בגלל שבה ילך לבטח דרכו.
ובנוגע לענייננו – השיטה הא' היא 'דרך קצרה וארוכה': כיוון שלימוד פנימיות התורה הוא לימוד שצריך 'לתפוס' ('פאַרכאַפּן') פנימיות נפשו, ובמילא הרי זה לימוד הדורש יגיעה והשתדלות ביותר, – וכמבואר בקונטרס לימוד החסידות ש'בתורה הנגלית.. הנה מציאות גוף ההלכה.. אשר אודותה יתווכחו ויתפלפלו בסוגיא ההיא, ידוע ומושג לכל בעצם גוף מציאותו, אבל.. בתורת החסידות הרי גוף מהות מציאותם (של העניינים הנלמדים) רחוק מתפיסת השכל'.
ולא עוד אלא ש'גם ביאורי הסבר המשלים והדוגמאות הם גם כן רוחניים', כמו עניינים הקשורים עם מהלך הנפש ופנימיות הנפש וכיוצא בזה, שהבנה והשגה בעניינים אלו קשה יותר מאשר ההבנה וההשגה בענייני חיים הגשמיים דחיי הגוף – הרי הדרך שפוטרת אותו מלימוד זה – כיוון שנעשה על ידי הנשמה כללית, שיש לה כוחות נעלים וסייעתא דשמיא בתוספת כוח וביתר שאת וביתר עוז, והיא מחיה אותו על ידי אמונתו – היא לכאורה 'דרך קצרה'.
בירור הגוף: למה הדרך הקצרה היא ארוכה?
אבל, לאחרי כן מתברר שהקיצור הוא רק בנוגע לשטח המקום, אבל בנוגע להכניסה לעיר הרי זו 'דרך ארוכה' – כי: ההתקשרות עם הצדיק באמונת צדיקים היא בנוגע לנפש האלוקית, והרי תכלית הכוונה היא – שלא זו בלבד שנפש האלוקית תתעלה, 'אני את נפשי הצלתי', אלא לברר ולהעלות גם את הניצוצות של הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם;
וכאשר אינו עובד עבודתו על ידי נפש האלוקית עם כל כוחותיה הגלויים (לא רק בכוח האמונה), ובאופן שיחדור גם בנפשו הבהמית וכל כוחותיה, לא רק כוח המעשה אלא גם כוח השכל – הרי כאשר צריך להיכנס ל'עיר' עם כל הבירורים והניצוצות, מתברר שאינו יכול להיכנס לעיר, כיוון שחלק זה בנפשו אינו מבורר, חלק זה בנפשו אינו מזוכך, וחלק זה בנפשו ישן… ואינו יודע כלל מה קורה אתו כיוון שמעולם לא התעסק עמו, ובמילא, הרי זו 'דרך ארוכה', כיוון שצריך לבוא בגלגול כמה פעמים כדי לברר ולזכך עוד כוח וחלק בנפשו הבהמית, ולהעלות עוד ניצוץ מחלקו בעולם.
ואילו שיטת חב"ד היא אמנם 'דרך ארוכה', – שהרי כל אחד צריך בעצמו להתייגע וללמוד (לא רק נגלה דתורה, אלא גם) פנימיות התורה, והלימוד צריך להיות באופן שיהיה מובן לא רק לנפש האלוקית, אלא להסביר זאת במשלים והסברים שיהיו מובנים גם לשכל האנושי, וכמו כן צריך להיות לימוד המביא לידי מעשה: לא רק ללמוד מאמרים שכליים בלבד, ללא 'בכן', כך, שכאשר בא לידי פועל אזי ברח החסיד ('חסיד אוטשאָק')..
ואין עם מי לדבר; בשעת התפילה עמד בתנועה של דביקות, אבל כאשר רוצים לשלוח אותו בשליחות, אזי מתחמק בתחבולות וערמומיות וטוען שאין עם מי לדבר, מאחר שאינו בעל-הבית על עצמו, אלא הוא תחת הבעלות של היצר, נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם – אלא הכוונה היא שהלימוד יהיה באופן של 'בכן' בפועל, היינו, שמעניין ההשכלה יומשך ב'עבודה'.
המשימה והניסיון: שליחות בשמחה
וכפי שמבאר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בכמה שיחות ש'אין חכם כבעל הניסיון', כלומר, מתי יודעים שהשכלה היא השכלה הראויה לשמה – כאשר הדבר בא לידי ניסיון, ל'בכן', ואז ממלא את שליחותו של הקדוש ברוך הוא, כפי שנמסרה על ידי עבדיו הנביאים, שהם הנשיאים שבכל דור ודור, עד להנשיא שבדורנו, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר.
וכאשר רואים שמקיים את השליחות במעשה בפועל ממש, הרי לא זו בלבד שכוח המעשה הוא בשלמות, אלא על דרך המדובר לעיל בנוגע למעלת הצדקה שזהו כמשל הגבהת הבניין מתחתיתו שעל ידי זה מעלים את כל הבניין, עד לחב"ד בנפש, ועאכו"כ כוח האמונה – אבל אף על פי כן, צריך לידע שהכוונה בכך שאומרים לו לילך ב'דרך ארוכה', היא, לא כדי לייגע אותו, אלא בגלל שזוהי 'דרך קצרה' ביחס למילוי שליחותו.
ועל זה נאמר ב'דף השער' של ספר התניא – שלומדים בשיעור היומי – 'מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד.. בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך': אין לחשוב שכיוון שתובעים שלימוד פנימיות התורה יהיה באופן המובן בשכל של הגוף ונפש הבהמית, הרי זה דבר בלתי אפשרי, כי אם ליחידי סגולה בלבד, אלא צריכים לדעת שעניין זה 'מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד', וכיוון ש'התורה היא נצחית' (כמובא בתניא), הרי זה נאמר על כל הדורות ועל כל המקומות ולכל אחד מישראל בפרט.
וממשיך לבאר, שאין לקוות שכאשר יפתח את ספר התניא, הנה כעבור חמש דקות יהיה כבר צדיק גמור וחסיד גמור, והוא כבר מאוחד עם הרבי, 'פּאַני בראַט' (ידיד מקורב).. ויכול כבר לילך לישון; אלא אומרים לו: עליך לדעת שזוהי 'דרך ארוכה', אבל באמת הרי זו 'דרך קצרה' למילוי שליחותו, כיוון שבדרך זו יש לו את ה'בעזרת השם יתברך', ש'הקדוש ברוך הוא עוזרו' שיהיה אדם השלם לא רק במעשה ובמידות חג"ת, אלא גם בחב"ד שבנפש, על ידי נגלה דתורה ונסתר דתורה, כך, שאמיתית ההתאחדות עם הקדוש ברוך הוא היא 'בדרך ארוכה וקצרה'. ואז נעשה בשלמות כללות העניין ד'לעשותו' – 'היום לעשותם', ומזה באים 'לקבל שכרם', בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הקדמת שבת ללימוד החסידות
קודם שמתחילים בי"ט כסלו ללמוד ספר התניא עוד הפעם מתחילתו – מסיימים את לימוד ספר התניא בעניין השבת. ויש לבאר את הקשר והשייכות של התחלת וסיום ספר התניא, – על דרך המדובר לעיל בנוגע לסיום והתחלת הש"ס, שכדי לבוא להעניין ד'כלי מחזיק ברכה לישראל' שהוא עניין 'השלום', הרי זה על ידי זה ש'קורין את שמע בערבין' – שכדי לבוא להעניין ד'קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה' בנוגע לעניינים דפנימיות התורה – הרי זה על ידי הקדמת עניין השבת:
בעניין החינוך יש חילוק בין לימוד גליא דתורה ללימוד פנימיות התורה (חלק הנסתר דתורה, שנתבאר בקבלה וחסידות): אודות גליא דתורה נאמר 'קטן משיודע לדבר אביו מלמדו תורה', ללא הכנות; משא"כ בפנימיות התורה – אף על פי שאצל חסידים מתחילים גם לפני בר-מצווה, הרי זה משך זמן רב לאחרי 'משיודע לדבר'.
ובהתאם לכך, הסדר הוא, שקודם שמתחילים ללמוד פנימיות התורה באופן ד'קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה', צריך להיות הקדמת עניין השבת, שעניינו בעבודה שמעתיק את עצמו מעובדין דחול, כל אחד לפי מעמדו ומצבו, ולאחרי כן מתחיל ללמוד פנימיות התורה באופן ד'קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה'. ואז ישנו בשלמות העניין ד'ה' עוז לעמו ייתן' – 'אין עוז אלא תורה', שעל ידה נמשכת ברכתו של הקדוש ברוך הוא בכל ענייני העולם, כמאמר 'אסתכל באורייתא וברא עלמא', ומזה באים אחר כך להעניין ד'קורין את שמע בערבין', שהוא עניין עבודת התפילה.
אל"ף בי"ת: פריצת הדרך בדף השער
אמנם, כשם שבכל עניין יש צורך בהתחלה מקודם לכן, – ועל דרך המבואר בתו"א בנוגע למצוות מילה שהייתה הקדמה לכללות העניין דמ"ת, והיינו, לפי שמ"ת עניינו חיבור גשמיות ורוחניות, ופריצת הדרך ('דער דורכברעכן') לפעול שגשמיות ורוחניות יהיו דבר אחד הייתה על ידי מצוות מילה, שעניינה הוא להיות 'בריתי בבשרכם לברית עולם' – הרי אף על פי שלימוד פנימיות התורה דורש עניין של הכנה לפני כן, שלכן לומדים תחילה נגלה דתורה במשך כמה שנים ורק אחר כך מתחילים ללמוד פנימיות התורה, מכל מקום, פריצת העניין ('דער דורכברעכן') צריכה להיות עוד מקודם לכן.
וכידוע סיפור כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שכאשר למדו עמו אל"ף-בי"ת – שזהו עוד קודם התחלת לימוד התורה (כמו שכתב רבנו הזקן בהלכות תלמוד תורה ש'קודם לכן.. מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה') – למדו עמו מתוך 'דף השער' של ספר התניא, 'תורה שבכתב' של תורת החסידות, והיינו כדי לפעול עניין של פריצה ('דורכברעכן די וואַנט') והתחלה בהלימוד דתורת החסידות, ולאחרי כן באה הכניסה לעולם התורה בסדר מסודר מן הקל אל הכבד, מן המאוחר אל המוקדם – נגלה דתורה ואחר כך פנימיות התורה.
עקרת הבית והחום החסידי בבית
ועניין זה מהווה הוראה לכל אחד ואחד: אף על פי שלימוד החסידות דורש הכנה בנפש, הכנה במעשה, וכיוצא בזה עניינים בתור הקדמה – הרי זה רק בנוגע ללימוד החסידות באופן מסודר, על מנת להבין ולהשיג, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים; אבל בתור התחלה, אל"ף-בי"ת – הנה כדי שיוכל לקלוט את הלימוד וההבנה של חסידות, צריכים תחילה להחדיר זאת בכללות מכל מקום, והיינו, שהחיות, הלבביות והחום של חסידות, צריכים להתחיל לנטוע בהילד עוד בהיותו בן שמונת ימים – שאז היא 'תחילת כניסת נפש זו הקדושה' (נפש האלוקית), ואפילו לפני כן – בהיותו תינוק בן יומו.
בבית חסידי צריך כל ילד להרגיש את החום והחיות החסידיים שבהם הוא גדל, ועניין זה תלוי לא כל כך בהבעל כמו בהאישה, 'עקרת הבית'; בה תלוי שהבית יהיה בית חסידי, ושהילד ירגיש זאת. עניין החסידות צריך להיות נרגש בבית בכל שלושת הקווין, תורה, עבודה וגמילות חסדים:
בתורה: צריך להיות נרגש החיות והלהט ('ברען') בתורה שהיא תורת ה', חכמתו יתברך. בהלימוד צריך להיות נרגש התלהבות ויראה כמו במתן-תורה (כמאמר רבותינו זכרונם לברכה 'מה להלן וכו"). וזאת – לא רק בעת אמירת פלפול עמוק, אלא גם בלימוד פסוק פשוט עם רש"י, או אפילו ללא רש"י, ואפילו בלימוד אל"ף-בי"ת. כאשר לומדים עם ילד אל"ף-בי"ת, צריך להיות ניכר שזהו חכמתו של הקדוש ברוך הוא.
בגמילות חסדים: ילד צריך להרגיש ('אָנהערן') שבביתו נותנים ריבוי צדקה ('דאָס איז אַ שטוב פון וועלכן עס גיסט זיך צדקה'), לא רק מעשר, לא רק חומש, אלא ללא הגבלות. כשיודעים שפלוני הוא במצב של מיצר מצד איזו סיבה שתהיה, לא ממתינים עד שהלה יבוא לבקש, אלא מקדימים ונותנים לו ללא הגבלות.
תפילה בציבור: לצבור את כוחות הנפש
ב'עבודה': כאשר הבעל נשאר בבית-הכנסת להתפלל לאחרי המניין, הרי אף על פי שהמניין סיים את התפילה לפני שעות אחדות, צריכים לידע בבית שהוא בא מאוחר בגלל שהוא מתפלל תפילה בציבור – לפי הפירוש החסידי ב'ציבור', דהיינו, לצבור ולאסוף את כל הכוחות של הנשמה וכל הבירורים.
פירוש הנזכר לעיל בתפילה בציבור, הזכיר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בסיפור שסיפר בשם אביו, כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נשמתו עדן, אודות חמיו, כ"ק הרה"צ וכו' הריי"ץ נשמתו עדן. הרה"צ הריי"ץ נשמתו עדן היה חתנו של כ"ק הרה"צ וכו' רבי יעקב ישראל מטשערקאַס. כאשר שאל רבי יעקב ישראל אצל הריי"ץ נשמתו עדן כיצד נוהג בתפילה, השיב, שמשתדל להתפלל בציבור. ורבי יעקב ישראל היה מרוצה ממענה זה.
פעם שלח רבי יעקב ישראל לקרוא את הריי"ץ, ומצאו השליח עומד עדיין בתפילה. התפלא רבי יעקב ישראל על כך, שהרי המניין סיים כבר את התפילה. לאחרי משך זמן שלח את המשרת עוד הפעם, והריי"ץ עדיין התפלל. וכך היה מספר פעמים ונמשך זמן ארוך ביותר. כשסיים הריי"ץ תפילתו שאל אותו רבי יעקב ישראל: הרי אמרת לי שהנך משתדל להתפלל בציבור? והשיב הריי"ץ, ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נשמתו עדן, בשם רבנו הזקן, שהעניין דתפלה בציבור הוא – 'לצבור', ללקט ולאסוף את כל כוחות הנפש וכל הניצוצות, ועניין זה לוקח לו ריבוי זמן.
בתפילה צריך להעלות להקדוש ברוך הוא את כל הדעות, כל ההרגשים וכל המעשים שבמשך היום. וזהו עניין תפילה בציבור. ולכן אין פלא על כך שבאים מאוחר יותר, שהרי הוא צריך לאסוף את כל ענייניו, הבית והמסחר, ויחד עמהם – להתפלל כדי לקשר אותם להקדוש ברוך הוא. אם הוא גביר – יש לו הרבה מה לאסוף; ואם הוא קבצן רחמנא ליצלן – יש לו הרבה חובות, וכדי לאסוף את הניצוצות של הזולת, דרוש זמן רב יותר.
עת להנחיל חסידות: מהדף הראשון עד יומו האחרון
וכאשר כל עניינים אלו נרגשים בבית, וגם אצל הילד – אזי נעשית ההתקשרות של פנימיות נשמתו עם הפנימיות של הקדוש ברוך הוא. וזהו התחלת האל"ף-בי"ת שלומדים ב'דף השער' של ספר התניא, וזוהי גם ההקדמה להלימוד וההכרה ('דערהערן') של תורת החסידות.
וזהו גם התוכן דהקדמת עניין השבת (בסיום התניא) להעניין ד'דרך ארוכה וקצרה' (ב'דף השער' דספר התניא): בבית חסידי צריכה להיות הגישה והעמדה ('דער שטעל') באופן של שבת – העתקה מעובדין דחול.
ועל ידי זה נעשה העניין ד'קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו .. בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י' – לא רק אצל בעל-הבית, אלא גם אצל עקרת-הבית, ואחר כך גם אצל בני-הבית, עד לתינוק בן יומו שיונק חלב אמו, באופן שיהיה חקוק בזכרונו, במוחו ובלבבו, במשך כל ימי חייו עד יומו האחרון עלי אדמות, ש'אעיקריה קאי' – שהוא קשור על ידי פנימיות התורה עם הפנימיות דהקדוש ברוך הוא,
ובכוח זה הולך לבטח דרכו בעולם הזה במשך כל שבעים שנותיו, 'ואם בגבורות שמונים שנה', 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה' – באופן של מרחב העצמי (שהרי פנימיות התורה היא באופן ש'לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו"), ובאופן ש'ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר', ללא עניינים המבלבלים, כיוון שיש רק הוא והקדוש ברוך הוא. ועד שמגיעים להתכלית – שעל ידי 'יפוצו מעינותיך חוצה' קא אתי מר, מלכא משיחא, במהרה בימינו ממש.
ברישא חשוכא והדר נהורא: העבודה בערבין
בהמשך להמדובר לעיל אודות התחלת הש"ס, 'מאימתי קורין את שמע בערבין', 'בערבין' דייקא – הרי אף על פי שישנו גם העניין ד'קורין את שמע בשחרית', מכל מקום, הסדר הוא ש'קורין את שמע בשחרית' לאחרי ש'קורין את שמע בערבין'. וטעם הדבר – לפי שכן הוא גם הסדר בעולם: כאשר יהודי נעשה בר-מצווה, הרי המצווה הראשונה שמתחייב בה בהתחלת היום – בצאת הכוכבים – היא קריאת שמע ('ראשית חכמה יראת ה") בערבין, ורק לאחרי כן בא החיוב דקריאת שמע בשחרית.
וכן הוא הסדר בבריאת העולם – 'ברישא חשוכא והדר נהורא', והיינו, שאין זה באופן שמתחילים את העבודה בעניינים של נהורא, ועד לקבלת השכר שבימות המשיח, אלא 'ברישא חשוכא': לכל לראש צריכים להתייגע במילוי השליחות כו', והיכן? – 'בערבין' דוקא, ורק לאחרי כן באים להעניין ד'קורין את שמע בשחרית'.
תורה לשמה והכשר מצווה
ולהעיר, שאף שבתחילת כל העניינים צריך להיות לימוד התורה, לדעת את המעשה אשר יעשון – הרי אין זה עיקר העניין דלימוד התורה: הלימוד כדי לדעת את המעשה אשר יעשון אינו אלא על דרך 'הכשר מצווה', אלא שזהו באופן שה'הכשר מצווה' נעשה בעצמו מצווה.
וישנו עניין נעלה יותר בלימוד התורה – שאין בזה נפקא מינה למעשה בפועל, כי אם באופן ד'יגדיל תורה יאדיר', 'דרוש וקבל שכר' (שהשכר הוא בשביל הלימוד – 'דרוש' – בתור עניין בפני עצמו), שזהו עניין לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה, להיותה חכמתו של הקדוש ברוך הוא, ולמעלה יותר – כיוון שכך הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא, ועל דרך אילו נצטווינו לחטוב עצים.
וכדי לבוא למדרגה זו בתורה – צריכה להיות ההקדמה ד'קורין את שמע בערבין'. לה. וכן הוא גם בפנימיות התורה – שיש בה שני עניינים: (א) פעולתה שלימוד התורה וקיום המצוות יהיה כדבעי, (ב) שעל ידה נעשית התקשרות פנימיות הנפש עם פנימיות אין סוף שלמעלה לגמרי מהעולם.
בקשו פני: היכן שהנפש נאבדה
וכדי לבוא לעיקר העניין דפנימיות התורה – צריכה להיות ההקדמה ד'קורין את שמע בערבין': כתיב 'בקשו פני את פניך הוי' אבקש', והיינו, שכדי 'למצוא' את פנימיות הנפש ('פני'), ועל ידי זה 'את פניך הוי", הוי' שלמעלה מזמן ומקום – אין דרך אחרת מלבד 'בקשו .. אבקש'. ואם כן, הרי זה על דרך 'שאי אפשר לחפש אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה', והיכן הוא ה'מקום שנאבדה'? – לא מקום של אור, אלא מקום של חושך ('ערבין') דוקא.
ועל דרך המבואר בהמשך תרס"ו המשל מבנו יחידו של המלך, שכדי שיבוא למעמד ומצב של שלמות, שולח אותו המלך דוקא למדינה רחוקה שאין יודעים בה גדולת המלך כו'. וכן הוא בנוגע לכללות העניין דתומ"צ, שניתנו בעולם הזה הגשמי דוקא, במעמד ומצב ש'למצרים ירדתם' ו'יצר הרע יש ביניכם'.
השליחות: לא להישאר בין ד' כתלים
וכן הוא בעבודתו הפרטית של כל אחד ואחד: התכלית אינה לימוד מאמרי השכלה, אלא בהכרח שיומשך גם בלימוד מאמרי עבודה, עם 'בכן' בנוגע לפועל. התכלית אינה להיות בחור טוב ('אַ פיינער בחור') שיושב ב'תומכי תמימים', ונותנים לו כל העניינים השייכים אליו, ואחר כך כשאומרים לו: שמע, רוצים לבצע על ידך שליחות – מתחיל לטעון: למקום פלוני – אינו רוצה לנסוע, מקום פלוני – אינו לפי כבודו, ובמקום פלוני – ירמסו אותו ('מ'וועט אויף אים טרעטן'); ובכלל – למה לו להתנתק מ'אור' ולנסוע ל'חושך', מוטב שישאר בין ד' כתלי הישיבה, ואילו בנוגע לביצוע השליחות – 'שלח נא ביד תשלח'..
– ובפרט על פי המבואר במדרשי חכמינו זכרונם לברכה ש'שלח נא ביד תשלח' קאי על משיח, כך, שיש להשאיר זאת למשיח; משיח יקבץ נדחי ישראל, ואילו הוא ישב וילמד נגלה דתורה ופנימיות התורה, ויהיה יהודי טוב ('אַ פיינער איד') עם זקן לבן… ואת השליחות – יבצע הרבי הנשיא על ידי מישהו אחר!
ובכן: על ידי הנהגה כזו – לא מגיעים ל'פניך הוי", וגם לא ל'פני', פנימיות הנפש, ועד שכאשר חסרה הפנימיות, אי אפשר לדעת מה יהיה סוף סוף עם החיצוניות… ולאידך גיסא – ביאת המשיח נעשית על ידי הפצת המעיינות חוצה: כאשר נוסעים למקומות כאלו שהתורה פוסקת שהם נקראים בשם 'חוצה' – הרי זה יכול לפעול התגלות היחידה שבנפש, שזהו עניין משיח הפרטי, והתגלות היחידה הכללית של כללות נשמות ישראל, שנמשכת ובאה על ידי משיח הכללי של כל בני ישראל, נשמה בגוף, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים.
משיח למטה מעשרה טפחים
וזהו מה שכ"ק מורי וחמי אדמו"ר שלח שלוחים בכל מקום (וגם עתה ישנם הספיחים וגידולי גידולין) – שאין זה עניין של עינוי ('מאַטערן זיך'), אלא הם אלו המובחרים ('די אויסגעקליבענע') שממשיכים את משיח למטה מעשרה טפחים!.. ואלו שמתעקשים ('שפּאַרן זיך') וחושבים שישיבתם במקום פלוני היא לטובת נפשם האלוקית – הנה אם ה'שלוחים' ירצו לעשות עמהם חסד ולקחת אותם עמהם, אזי יזכו גם הם לקבל את ה'שיריים' שלהם מהעניינים ד'בקשו פני' ו'את פניך הוי' אבקש'!
(וסיים כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א:) כיוון שנמצאים כאן כמה מהשלוחים – יאמרו עתה 'לחיים' בשמחה ובטוב לבב, וידעו, שנוסעים הם למדינה פלונית ולמקום פלוני כדי להביא את המשיח עבור כל בני ישראל בכל מקום שהם, כך, שמוכרחים כביכול להגיע לעבודתם ושליחותם ב'חוצה' דוקא, להביא לשם את ה'מעיינות', ועל ידם – את משיח צדקנו, בכל מקום שהוא.
[ככבוד קדושת אדמו"ר שליט"א ציווה להשלוחים שיאמרו לחיים, וכן ציווה לכמה מהמסובים שיאמרו לחיים עבור השלוחים – קרוביהם – שנמצאים במקום שליחותם, ולכמה מהם ציווה לומר לחיים על כוס מלא, כוס גדול. כן ציווה לאחד מהנהלת ה'רשת' שיאמר לחיים עבור כל אנשי ה'רשת' שנוסעים 'חוצה'. (לאחד ממונטריאול – אמר:) ייתכן שגם מונטריאול בגדר 'חוצה', ומן הספק, עליכם לומר לחיים על כוס גדול. כמו כן ציווה שיאמרו לחיים ראשי-הישיבות מ'ערי השדה' (ספרינגפילד ונוארק), שהרי גם הם נמצאים ב'חוצה'. ואחר כך אמר:]
מהו חוצה? מהמוחין ומטה
מבואר בחסידות שהעניין ד'חוצה' מתחיל מיד לאחרי 'בתי גוואי'. וכיוון ש'בתי גוואי' היינו חכמה ובינה, מוחין שבראש, הרי כל מה שלמטה ממוחין שבראש נקרא 'חוצה'. ומובן גם בפשטות – שהרי מעלת האדם באשר הוא אדם היא היותו בעל שכל, ואם כן, הרגש הלב, ועל אחת כמה וכמה כוח המעשה – הרי זה 'חוצה' הימנו.
אבל אף על פי כן, כאשר מבואר בהמשך תרס"ו המשל דבן המלך (כנזכר לעיל) – אין הכוונה שבן המלך עוסק ברגש שבלב, ובזה יוצא ידי חובה היציאה 'חוצה'.. אלא הכוונה היא שנוסע למדינה רחוקה, ועד למדינה רחוקה שבה אין יודעים מגדולת המלך.
ובנוגע לענייננו: הן אמת שגם אלו שנוסעים ל'נוארק' נמצאים ב'חוצה', ו'מונטריאול' שרחוקה יותר בכך וכך קילומטרים היא גם כן 'חוצה', אבל, תכלית הכוונה היא שיסעו למקום רחוק עד שאין יודעים מגדולת המלך, ושם פועלים פריצת דרך להביא לשם את המעיינות במילואם ובשלמותם, עם כמה וכמה מאנשי שלומנו. ולכן: מה שהזכירו את כולם יחד – אין משמעות הדברים שכולם בשווה, וכמו עניין ה'ציבור' שיש בו מכל הסוגים;
אמנם, אלו שנוסעים למקום כזה שאפילו העולם אומר ומרגיש שזהו 'חוצה' – הנה זהו המכוון ב'המשך' תרס"ו הנזכר לעיל ובכל מקום שמבארים עניינים אלו, ובמקום כזה משלימים תכלית הכוונה. וכמובן מהמשל דהגבהת הבניין, 'שצריכים להתחיל להגביה הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, מה שאין כן אם היה מתחיל מאמצע הכותל לא היה מגביה התחתונים', ומזה מובן, שלא מספיק לוותר על השורה העליונה, ולומר, שכיוון שאין זו השורה העליונה, הרי זה כבר 'חוצה' – כי, באופן כזה יגביה רק שורה אחת, והבניין כולו יישאר בגלות!..
הגאולה: להגביה את הבניין כולו
כיצד פועלים ביאת משיח? כ"ק מורי וחמי אדמו"ר היה חוזר ואומר שלא כגלות הזה הגלויות הקודמים; בגלות הזה צריכים להוציא מהגלות את כל הניצוצות, ולכן בהכרח להגביה את הבניין כולו, ובזה תלויה ביאת המשיח – שיהיה 'כולו זכאי', על ידי ההבדלה מהלעומת זה, 'כולו חייב'.
ועניין זה פועלים דוקא על ידי אלו שנוסעים למדינות הרחוקות, ובשמחה ובטוב לבב. וכאמור לעיל שזוהי שליחות שההשגחה העליונה זיכתה אותם לפעול ביאת המשיח. ואלו שאומרים דברי-צחות ('גלייך-ווערטלעך') ונשארים לשקוט על שמריהם – יהי להם אשר להם; לא זו הדרך שסללו רבותינו, מרבנו הזקן עד כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו – 'דרך ארוכה' שלאמיתתו של דבר היא ה'קצרה', באמרם, ש'קרוב מאד' לכל אחד 'בפיך ובלבבך לעשותו'.
שיחת י"ט כסלו תשי"ט, בלתי מוגה.
