לנפץ את שגרת הגלות – בלי קיצורי דרך: הרב בנימין גנדל בהתוועדות מעוררת על ג' תמוז

לקראת ג' תמוז, אתר 'חב"ד לייב' מגיש התוועדות חסידית מעוררת, עם המשפיע הרב בנימין גנדל מישיבת חח"ל צפת הקטנה • במונולוג אישי ונטול פילטרים, חוזר הרב גנדל אל זיכרונות הילדות מג' תמוז תשנ"ד, ומציב מראה נוקבת מול השגרה של כולנו: איך הופכים תאוריה חסידית למציאות חיה ומוחשית? הרב גנדל מתווה דרך ברורה ומסביר כיצד באמצעות 'עבודת התפילה' והתבוננות מעמיקה בשיחות והמאמרים האחרונים, ניתן לפקוח את העיניים באמת, לשנות את התפיסה הפרטית שלנו ולחוש רבי עכשווי, נוכח ומחייב בכל רגע • זו קריאת התעוררות שתנפץ את תפיסת ההעלם וההסתר, ותיקח אתכם צעד אחד קדימה – אל תוך החיים של הגאולה • לכתבה המלאה

☚ המדריך לתפילה איכותית: צפו בראיון אישי מזווית מחודשת עם הרב יוסי דניאל

המושכל הראשון: להחזיר את תמימות הגאולה של גיל שבע

כשעומדים ממש כמה ימים לפני היום הגדול והקדוש ג' תמוז, וכל אחד רוצה להרגיש כפי שמתאים לזמן זה, אני דבר ראשון נזכר בילדותי. בג' תמוז תשנ"ד הייתי בן שבע שנים. למדתי אז בתלמוד תורה לא חב"די בעמנואל. אני זוכר את האווירה של החודשים לפני; את אמירת התהילים, והנסיעה לכותל המערבי מדי פעם, הדיבורים בבית כנסת, ועוד.

אני זוכר שסיפרתי לחבריי הלא חב"דיים בכיתה, על התקופה בה אנו נמצאים לפני התגלותו של מלך המשיח ובניית בית המקדש השלישי. הוספתי לספר להם את העובדה שהרבי מעודד, ובעצם מאשר את שירת 'יחי אדוננו'. כמו כן הראיתי לחבריי את סימני הרמב"ם בהלכות 'מלכים' אודות מלך המשיח, ועל כך שמי שהכי מתאים לזה – הוא הרבי.

במהלך השנים חשבתי לעצמי – כיצד באמת בהיותי ילד בגיל כה צעיר, ידעתי להסביר ולדבר על המצב בכזה ידע? והתשובה היא, שפשוט זה היה נושאי השיחה בין המבוגרים, בבית, בבית הכנסת ובכל מקום. כמו שהיום, הילדים, אפילו קטנים מאוד, מדברים על המצב הביטחוני, ויודעים שישנו איום ביטחוני ומלחמות, וגם מדברים איתם בכיתה איך צריך לנהוג בשעת אזעקה, ועוד.

ואז הגיע יום ראשון, ג' תמוז.. אני זוכר איך שבהפסקה הגיע אלי ילד ואחריו עוד ילד, לא מבתים חב"דים, ואמרו לי שקרה מה שקרה.. בהתחלה לא האמנתי להם, חשבתי שהם רק רוצים להרגיז אותי, עד שבאיזה שלב נכנס לכיתה מנהל התלמוד תורה (מחסידי גור), והתחיל לספר בשבחו של הרבי בהערצה גדולה בלשון עבר, כפי מה שהילדים סיפרו לי..

אני זוכר שלאחר שהמנהל יצא, קמתי והבטחתי לכל חבריי בכיתה שהיום הרבי מתגלה וגואל אותנו, ואני כל כך בטוח בזה, ואין שום דבר שישנה את זה. כל מה שקורה, זה רק 'הצגה אחת קטנה', לפני הגאולה הסופית.. הבנתי שכנראה זה רק מצד הטבע, רפואה או רופאים. אבל אדרבה, זה אומר שעכשיו הרבי מתגלה! הנה זה-זה זמן גאולה! זה בטוח היום! פשוט לא יכול להיות אחרת! אני זוכר את היום עובר, ואני מבטיח לחבריי שהנה הנה זה קורה והרבי מתגלה.

הסכנה שבשגרה: לנפץ את 'בלון' ההעלם וההסתר

כששואלים מה זה ג' תמוז, מה זה בעצם צריך לעורר בנו – בראש ובראשונה, ג' תמוז כפי מה שאני מרגיש, זה לחזור לאותו מקום כפי שהייתי ילד. כלומר, לחזור לאותו מקום בו מונח בפשטות כמושכל ראשון, שלא יכול להיות אחרת. אמנם כמבוגר קשה לחזור למחשבות תמימות של ילדות, אבל הנקודה צריכה להישאר כמו אז – לא יכול להיות מצב כזה, ואי אפשר להמשיך את החיים הלאה בלי ההתגלות של הרבי כמלך המשיח. ג' תמוז צריך וחייב לעורר אותנו לכך, שמוכרח שההתגלות של הרבי תהיה הרגע, השנייה – ללא המתנה נוספת.

בחודש תשרי בשנת 'הקהל' (שנת תשע"ו), הייתי עם כל המשפחה אצל הרבי. בליל 'שמיני עצרת', לאחר הקפות ולאחר שהשכבתי את הילדים לישון, הלכתי לסוכה ב-770 כדי לאכול סעודת יום טוב. בסוכה היה אברך שהיה אצל הרבי כבחור בשנות הממי"ם, וסיפר סיפורים מיוחדים על הרבי. לאחר שסיים את דבריו, שאלתי אותו: עם כל הזיכרונות הללו, איך ההרגשה היום להגיע לרבי, כשאתה לא רואה ולא שומע?..

הוא ענה לי שתי תשובות: א] באמת היום קשה לבוא לרבי, מבלי שרואים או שומעים את הרבי באופן גשמי. ב] תקשיב, הוא אומר לי, עברו שנים, התחתנו, נולדו לנו ילדים.. הוא עצר ולא הוסיף יותר מזה. זה היה מובן ומזעזע כאחת. הוא בעצם אמר כך: אתה חושב שאני עדיין 'בוער' עם כל הזיכרונות האלו? לא ממש! הרי מאז התחתנו, נולדו ילדים והזמן עושה את שלו; חיים שלמים עברו בינתיים, במילא עכשיו זה כבר לא ממש בוער לי..

אינני מאשים חלילה את אותו חסיד בחוסר התקשרות, רק מספר את הדברים כפי שסופרו. ישנו מכתב של הרבי מחודש שבט תשי"א, בו הרבי כותב מעין זה, 'גוברים הגעגועים אשר עבר קיץ כלה חורף ועדיין לא נושענו, אבל ישנו החשש אשר יתיישן הדבר ואור וחום ההתקשרות.. ילך הלוך וחסור'. זה פחות או יותר מה שאותו חסיד שידר. אך עם זאת, זה צורם, משום שאתה רואה ומרגיש שהזיכרונות באמת 'חיים' בו, ואף על פי כן הוא אומר לך בכנות, שכבר עברו שנים רבות מאז וזה לא 'חי' מול העיניים כפי שזה היה בשנים הראשונות.

גם אני, כשאני מגיע ל-770 ורואה מה קורה, האם באמת אני חש ומזדעק בכל ישותי 'רצוננו לראות את מלכנו'?!.. לא נעים כל כך לומר, אבל עברו שנים, והמצב הוא קצת אחרת. ההרגשה הזו, שהחיים זורמים כרגיל, יכולה להתבטא אצל כל אחד מאתנו באופנים שונים: אצל האחד זה יכול להיות שגרת חיים with געגועים לרבי. אצל השני זה יכול להיות ש'הכל לגמרי בסדר', והחיים נמשכים, ואצל שלישי – הוא אפילו כבר לא מרגיש הבדל ושוני בין פעם לעכשיו. מבחינתו הכל בסדר, טוב ויפה..

סירוב מוחלט לגלות: כשהספסלים ההפוכים ב-770 צועקים 'עד מתי'

עוד מעט מגיע ג' תמוז, וזה הזמן בו צריך להתעורר על המצב שלנו; להרגיש שאנחנו לא יכולים עוד להמשיך לחיות כך. אמנם 'הרגש' מעין זה צריך להיות אצל חסיד 'בריא' כל יום, אבל גם מי שלא חש כך בכל ימות השנה – הרי לכל הפחות כשמגיע ג' תמוז ואתה קולט שעברנו למעלה משלושים שנה מג' תמוז תשנ"ד, המינימום הנדרש הוא ההרגשה ש'אי אפשר להמשיך כך!' חייבים את ההתגלות של הרבי מלך המשיח בפועל ממש!

אם בג' תמוז לא ננפץ את ה'בלון' של ההעלם והסתר, אז מתי כן נעשה זאת?.. המינימום של יום כזה הוא, שאתה נעמד על הרגליים האחוריות שלך, ומסרב להמשיך הלאה מבלי שתקח על עצמך צעדים כדי להביא את הגאולה בפועל ממש!

ביום כזה צריך להיזכר בדברי הרבי הידועים מיום י"ב תמוז תשד'מ – שגם אדם בעל לב אבן, הרי כשהוא רואה שבית המקדש נחרב מול עיניו, יעשה הוא הכל ('יהפוך את העולם'), כדי שזה לא יקרה שוב בימיו.. ממש כך. ההעלם וההסתר כל כך סמיך, ממש בבחינת 'וימש חושך' שהיה במצרים, ורש"י מסביר שהכוונה שלחושך הייתה ממשות עד שיכלו למשש אותו בידיים.

אפשר לראות חסידים בג' תמוז, כ"ז אדר ראשון שמשדרים 'עסקים כרגיל'. רגע! עצור שנייה! תחשוב ותתבונן על המצב בו אנו שרויים. אז, בשנת תשנ"ד, היה ברור שהמצב לא יכול להמשיך ככה. אפילו כילד הרגשתי – כמו רבים אחרים – שהגילוי של הרבי כמלך המשיח חייב להיות היום. ומה שקרה, לא משנה לנו את הדברים כהוא זה. לנו ברור ש'הוא בחיים' כפשוטו ללא פלפולים.

הבעיה העיקרית היא, שמה שהעולם חשב ואמר, לא התבדה תוך מספר דקות. לצערנו הניסיון מאז הולך ונמשך עוד רגע, עוד יום, ועוד שנה שחולפת מבלי לראות את מלכנו. זה לא נתפס! גם כעת, כשאנחנו מתוועדים כהכנה לג' תמוז, לא יכול להיות שהנה מגיע עוד ג' תמוז, והרבי לא התגלה; ועדיין ננסה להחזיק את עצמנו באמונה ובביטחון בדבריו הקדושים של הרבי.

מדור מתגעגע לדור דרוך: לחיות את 'העצם' ללא שינוי

בכל אופן, זה מה שנדרש עכשיו מאיתנו כדי שהמצב לא יימשך, זה לדבר ולהתוועד על ג' תמוז מתוך רגש אחד ויחיד: המצב הנוכחי לא יכול להמשיך! כל חסיד חייב להרגיש רגש בסיסי, המינימום, שהמעמד ומצב בו אנו נמצאים, מופרך! שנה אחת, בעת 'בין הזמנים', בהיותי שליח בישיבה, נסעתי לרבי. זה היה ערב תשעה באב, ועם כל ההתרגשות וההכנות שלפני הנסיעה, הגעתי לרבי בתשעה באב. החוויה הראשונה שפגשתי הייתה – ספסלים הפוכים.. אני זוכר שבהרגשה שלי זה היה כה מופרך.

מה, פה ב-770, היכן ששוהה נשיא ישראל, שוב פעם הספסלים הפוכים כחלק מהאבלות על חורבן הבית? איך נשארנו באותו סיפור? זו הייתה הרגשה כל כך קשה. מבחינתו 770 זה בית ומקום של גאולה, ומכאן תתחיל הגאולה, ואיך אפשר שתשעה באב עדיין קיים בלוח השנה כיום של אבל וצער עם ספסלים הפוכים.

מי שקורא את היומנים על שנת תשל"ח, בימים שלאחר האירוע ב'שמיני עצרת', ישנם כמה שבועות בהם לא ראו את הרבי. אמנם שמעו את הרבי, היו התתוועדויות מתוך החדר שנשמעו ברמקול בכל מקום, אך לפועל לא ראו את הרבי. חיסרון זה העיק על לב כולם. ביומנים מאותה תקופה ניתן לחוש את הגעגועים והציפייה העזה לראיית פניו הקדושים של הרבי, ואי אפשר אחרת.

כך גם ביומנים שנכתבו בחודשים בין כ"ז אדר ראשון תשנ"ב לבין חג השבועות באותה שנה, ולאחר מכן – אתה קורא את הציפייה לגילוי של הרבי. 'ציפייה' זו בעצם הגדרה קטנה. אחרי שעברו כמה שבועות בלי לראות את הרבי, אתה קורא עד כמה זה היה מופרך להמשיך לחיות בלי לראות את הרבי. אז מה קורה לנו היום? אני לא מדבר על עצבות, ממש לא! אבל אני כן מדבר על כיסופים וצפייה. מופרך שלא יכול להיות שעבר עוד יום בלי לראות את הרבי.

זכורני את הימים שלאחר הפיגוע הנורא עם השלוחים במומביי שבהודו, הלכנו אז ללוויה שהתקיימה ב-770 בכפר חב"ד. הייתי אז שליח בישיבה. היו הרבה קושיות באותם ימים. תוך כדי שאני הולך ברחובות כפר חב"ד לעבר מקום ההלוויה, אני שומע ברקע את קולו של הרב לייבל גרונר אומר 'אנחנו צועקים, תובעים וזועקים, אך אין זה סותר לאמונה האיתנה בכי הוא זה'..

המראה החסידית: האם המסר העכשווי נשאר רק על המדף?

והשאלה 'למה עשה ה' כך' הייתה נחלתם של רבים, ועדיין זה לא סותר את האמונה.. כך גם בימים אלה – ההעלם וההסתר הוא מופרך. אנחנו צריכים לצפות ולהשתוקק לראות את הרבי גואל אותנו ברגע זה. לאחרונה צפיתי בוידאו שמסקר את תחושות החסידים בימים שלפני ג' תמוז תשנ"ד. לאחר שצפיתי בזה, הבנתי כיצד בחודשים ההם אנשים חיו בהרגשה שהמצב הוא מופרך ולא יכול להמשיך.

היה אפשר לראות את נאומי המשפיעים והרבנים באותה תקופה וכפי שדיברו על המצב. לדוגמא, ר' איצ'ה שפרינגר ור' משה סלונים ע"ה, שדיברו על כך שצריך לומר תהילים מתוך שמחה ולא בבכיות וכדומה. הצד השווה – שאצל כולם היה מופרך שהחיים לא יכולים להמשיך כך. זה זעזע אותי מאוד. הרגשתי כאילו שמים 'מראה' מול ההתנהגות שלנו כיום. חשבתי לעצמי האם חזרנו להיות אברכים חסידיים כמו בשנות הממי"ם?

חיים חיים חסידיים, נוסעים לרבי, לומדים את תורתו, לומדים חסידות, ומתוועדים. אפילו לומדים את השיחות והמאמרים האחרונים וכדומה – אבל איפה ההרגשה שהמצב כיום הוא מופרך ואי אפשר להמשיך ככה עוד רגע; להרגיש שכל עוד לא הגענו לגאולה, הרי הכל 'להבל ולריק', ש'ימינו חסרים' באמת.. ולכן, כשאנחנו אומרים כעת את צמד המילים 'ג' תמוז', ומתכוננים לקראת ג' תמוז, איננו יכולים לקבל את זה כדבר המובן מאליו, שיעבור עוד ג' תמוז ללא ההתגלות!

לכאורה אפשר לטעון: מה לעשות, אבל באמת הזמן עושה את שלו.. בתור לימוד זכות אפשר לומר כך, אבל באמת, זו לא טענה נכונה כלל. מדוע? כי מי שרק מסתכל בשיחות של הרבי, עולה ברור שלא שייך לאפשר מצב כזה לחיות עוד יום ועוד שנה בהעלם והסתר. אנחנו עכשיו עומדים על סף 'ימות המשיח', ברגעים האחרונים של הגלות..

המהפכה התודעתית: להכניס את עולם הגאולה לתוך החיים הפרטיים

אסור שג' תמוז יקבע לאיזה תאריך חסידי בלוח השנה, בו נזכרים 'פתאום' ברבי. ג' תמוז הוא תאריך שזועק לכל חסיד: 'עד מתי', 'כלו כל הקיצין'. רבי, היגלה נא! וברור שאין כאן שום קינה ועצבות. אחת השלוחות סיפרה, כי פעם התארח אצלם 'מקורב' שאמר לילדים כי הרבי עוד מעט בא. הוא התכוון לאבא שלהם, ה'ראביי', אך הילדים חשבו שמדובר על הרבי.

מיד האח הקטן אמר בהתרגשות לאחותו ללבוש בגדי שבת, וגם הוא הלך ללבוש בגדי שבת.. וכך בציפייה דרוכה עמדו מוכנים ליד הדלת, כי ייתכן שכבר הרגע הרבי יבוא ויתגלה. כעבור כמה דקות הגיע אביהם, ואז ה'מקורב' צהל ואמר: הו, הנה ה'ראביי' הגיע. כשהבינו הילדים – שה'ראביי' המדובר הוא בסך הכל אביהם, התאכזבו מאוד. השליחה סיימה את סיפורה באמירה קצרה וקולעת: 'אנחנו דור מתגעגע'. אם כי לדעתי הביטוי היותר מדויק הוא 'אנחנו דור דרוך ומצפה'.

דריכות – זו ההגדרה. געגועים זה התרפקות על העבר. אצלנו הדריכות מוליכה אל העתיד. אנחנו מצפים ודרוכים בכל רגע להתגלות. ונקודה עוד יותר עיקרית שכדאי לחיות איתה: ה'עצם' נמצא כפשוטו ללא שינוי. הרבי חי, נמצא איתנו, רואה ומחייב אותנו. ההעלם והסתר זה דמיון ולא מציאות אמיתית, וכשפוקחים את העיניים, 'היינו כחולמים'.

כך גם בעניין הגאולה: לא הלכנו אחורה, אין 'פשלות' אצל הקדוש ברוך הוא. אנחנו 'נמצאים בימות המשיח בפשטות', הכל צועד לקראת הגאולה. וזו הנקודה העיקרית שחייבים לחשוב ולהתוועד עליה כדי לחיות! מספרים שבשנת תשנ"ג המשפיע הנודע ר' מענדל פוטרפס ע"ה התוועד ב'זאל הקטן' ב-770, וחזר הרבה על הפסוק 'והימים הראשונים יפלו' (במדבר ו, יב).

הרגישו שהוא תובע לא להתרפק על גילויי העבר, אלא לחיות את העצם של הרבי כעת ללא שום שינוי. כשמאמינים ומרגישים שהרבי חי, והעצם הוא בלי שינוי, ונמצאים לפני 'ימות המשיח' בעולם, זה מגביר עוד יותר את ההרגשה הזועקת שחייבים את ההתגלות.

לפקוח את העיניים: עבודת ההתבוננות שמשנה את המציאות

אני זוכר ביטוי שהמשפיע הרב חיים לוי יצחק גינזבורג ע"ה חזר עליו כמה פעמים: 'יש לנו הכל, ואין לנו כלום – העצם נמצא לגמרי, אך ללא הגילוי'. וכפי שהרבי מדבר באריכות בשיחת פרשת 'וארא' תשנ"ב, על כך שהעצם בלי הגילוי של העצם – חסר בעצם העניין. ולכן, דווקא כשחדורים בידיעה של 'עצם ללא שינוי', כלומר, שהרבי איתנו – ממילא רוצים יותר את הגילוי וההתגלות השלימה.

אבל חייבים לחדד: הנקודה העיקרית זה לחיות את העצם, את ה'אין שינוי', את ה'כפשוטו ממש'. הרגש העיקרי הוא שהרבי הכי איתנו והכי בתוכנו. להרגיש רבי עכשווי, נוכח, מוחשי ומחייב. זה חייב להיות רוח החיה אצלנו ואצל הילדים שלנו. כל זה מביא אותנו לעיקר העיקרים: לקחת את הכל שלב קדימה, לגאולה.

לבחון עם עצמי מה אני עושה כדי שהמצב לא ימשיך להיות כך; כיצד אני מכניס את הגאולה לתוך חיי הפרטיים ובכך מביא את הגאולה לעולם כולו. זו המשימה העיקרית – לקחת אחריות ולא לתת למצב הקיים להמשיך במתכונתו העכשווית, להביא לגילוי העצם בגאולה.

הרבי מרומם אותנו לגאולה באמצעות השיחות והמאמרים האחרונים מהשנים תשנ"א-תשנ"ב (שכמה מהחסידים קקראו להם בשם החיבה 'דבר מלכות'). במאמרים ושיחות אלו הרבי מביא אותנו לדרגה אחרת מכל מה שהכרנו, לדרגת גילוי 'עצם הנשמה' והאחדות המוחלטת שלנו עם 'עצמות ומהות' – שזה נקודת הגאולה.

אמנם באופן כללי אפשר לראות בכללות המאמרים והשיחות של הרבי את ההתמקדות בגילוי העצם, אך בשיחות והמאמרים בשנים האחרונות זה לאין ערוך. יש שם הסברים נרחבים ומפורטים, באותיות ובהבנות שגם נפש הבהמית יכולה להבין.

לא להשאיר בספר: שתי דקות של 'חיות' לפני שיוצאים לעולם

כשמעמיקים בשיחות ה'דבר מלכות', רואים כיצד הרבי מרומם אותנו לחיים של גאולה כפשוטו. הרבי מדבר על 'לחיות גאולה', 'לחיות כמו בימות המשיח', 'לימוד חסידות באופן של 'מוחין בעצם", 'אהבת ישראל באופן של טעימה מהגאולה', 'לימוד תורה באופן של בלי גבול', 'עבודת התפילה באופן של התכללות בעצם', וכהנה רבות. הרבי מכניס אותנו כבר לעולם של גאולה. אנחנו רק צריכים לחיות ולהפנים את זה.

יש לי מכר, יהודי מחסידי פולין, המדבר על כך שהרבי הוא מלך המשיח. גם המשפחה שלו סבורה כך, ואצלו ב'שטיבל' כולם אומרים שאין מועמד אחר להיות משיח מלבד הרבי… שאלתי אותו פעם 'איך הגעת לזה?' הוא ענה לי בשיא הפשטות: 'למדתי את שיחות ה'דבר מלכות'.. אתם חייבים לקחת את השיחות האלו, להפיץ אותם בכל מקום, ללמד אותם, לעשות עליהם מבחנים ולחלק עליהם מלגות.. זה מה שמשנה את האנשים'.

באמת שאנחנו צריכים לעשות זאת. במקביל, צריכים לתפוס שיש פה אור עצום שיכול לשנות לנו את החיים. לפעמים כלל לא חשים בעוצמות השיחות הנפלאות האלו. אני זוכר אימרה שאמר פעם 'בעל תשובה': לא יאומן שספר ה'תניא' הופך לאנשים את כל החיים ומחזיר אותם בתשובה, ורק בחב"ד יש כאלה שממלמלים אותו.. ממש כך גם עם ה'דבר מלכות' שיכול להפוך לנו את החיים לחיי גאולה!

יש לי קרובי משפחה ליטאיים. בשמחה משפחתית אחת, לאחר שחזרתי מהרבי, שאל אותי אחד מבני הדודים: מה תעשה כאשר בית המקדש ירד בירושלים – ואתה תהיה אצל הרבי בחוץ לארץ? עניתי לו שהרבי אומר, שבית המקדש ירד קודם כל ב-770, ורק משם ימשיך לבית מקדש בירושלים. הסברתי לו בקצרה את המהלך של הרבי בקונטרס הנפלא 'בית רבינו שבבבל'.

אחד מקרובי המשפחה, שעמד בסמוך, מגיד שיעור בישיבה ליטאית מפורסמת, קפץ ממקומו: אתה בטוח בזה? כך הרבי כותב בפירוש? אמרתי לו שכן והוא יצא מהכלים.. אנחנו עצמנו לא מעריכים מספיק את העוצמות והחידושים שהרבי הכניס בתוך השיחות האלו.

לתקוע מחשבתו: הדרך היחידה להפוך תאוריה למציאות מוחשית

מהי העצה כדי להשתנות ובאמת לחיות זאת? בחב"ד אין קיצורי דרך: יש ללמוד את השיחות בעומק ועיון. בשיחה של פרשת 'בלק' תשנ"א, הרבי תובע 'יתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה (באופן של 'דעת', הכרה והרגשה) בענייני גאולה ומשיח'. וכן בשיחה של פרשת 'ואתחנן' תשנ"א, 'העיון וההתבוננות בהעמקה יתירה בעניין הגאולה השלישית'.

במילים פשוטות – יש להתמסר לזה ברצינות בלימוד עיוני שמשנה את ההבנה, את ההסתכלות וההרגשה ואת כל התפיסה עליי ועל המציאות. ולא מספיק ללמוד את השיחות והמאמרים הללו, אלא מוכרחים להתבונן בזה 'בחוזק ובהתמדה', שוב ושוב. ובאופן של 'דעת', שכמוסבר בחסידות זה ההכרה וההרגשה נעשית באמצעות ההתבוננות בעת 'עבודת התפילה'. מי שמתבונן ומתפלל באריכות עם עניינים אלו, מקבל תפיסה חדשה לגמרי.

אך גם מי שמרגיש שאין לו את הזמן לזה, אני ממליץ לתמימים בישיבה, לפחות לחשוב שתי דקות לאחר הלימוד ולפני התפילה, איזו נקודה ב'מאמר' הזה נותנת לו את הכוח ואת היכולת לחיות גאולה. בסיום הלימוד אני צריך לקחת לפחות נקודה אחת במאמר או בשיחה, שמוסיפה לי חיות בחיים של גאולה ומשיח.

לא יייתכן שמאמרים והשיחות של תשנ"א-תשנ"ב יישארו כ'השכלה' בספר.. מוכרח שעניינים אלו יכניסו את הגאולה לתוך עולם המושגים והחיים הפרטיים שלי. חייבים להוריד את הכל ל'עבודה'. עיקר כל העיקרים, שנפקח את העיניים ועל ידי זה נזכה להתגלותו המלאה של הרבי מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה.