'אפילו האבנים רקדו': הבכיות, הריקודים וסודות הקבלה של ר' לוי'ק • הצצה לחייו

איך חוגגים 'שמחת תורה' בעומק הגלות הקפואה? למה הגוי של מכירת החמץ יצא מחדר העבודה כשהוא נוטף זיעה מרוב פחד? ומה אירע כשהרבי הצעיר ניהל את בישול ה'קאשע' בי"ט כסלו? • לרגל יום ה'יארצייט' של הגאון המקובל ר' לוי יצחק שניאורסון ע"ה (כ' מנחם אב) – אתר 'חב"ד לייב' מגיש פרויקט מיוחד וסוחף: הצצה מרתקת לחיי הקודש, להנהגות הפלא ולרגשי הלהב במחיצת ר' לוי'ק – אביו של הרבי. מסע מרטיט לאורך מועדי השנה, כפי שתועד בזיכרונותיה של רעייתו הרבנית חנה ע"ה ובעדויות נדירות של החסידים באי ביתו • לכתבה המלאה

☚ צעקת הלב: ניגון חב"ד 'ז'עבינער הארץ' – והרקע הייחודי שמאחוריו

ראש השנה

בהיותו בניקולייב (עד שנת תרס"ט) היה סמוך על שולחן חמיו הגה"ח ר' מאיר שלמה ינובסקי. בראש השנה הלך ר' לוי יצחק ל'תשליך' לבאר מים חיים (כפי דברי אדמו"ר הזקן בסידור, שאפשר ללכת גם לבאר) – כך סיפר הרבי במענה לשאלה מה היה מנהג אביו בתשליך (המלך במסיבו ח"ב עמ' קעו).

יום הכיפורים

כאשר סגרו השלטונות את המקווה בעיר יקטרינוסלב, התחילו נוהגים לטבול בנהר הדנייפר. באחת השנים, בערב יום הכיפורים שרר כפור עז. ר' לוי יצחק הלך לנהר לטבול כנהוג ביום זה. טבל כמה פעמים בנהר, ולאחרי כל טבילה יצא והתלבש, ושוב חזר לטבול כדי לקיים את המנהג לטבול ביום זה שלוש פעמים.

במוצאי יום הכיפורים ישב ר' לוי יצחק להתוועדות חסידית כשהוא עטור בבגדי אדמו"ר הצמח צדק, ודיבר כהרגלו בענייני קבלה ובחסידות (המלך במסיבו ח"ב עמ' נג. תולדות לוי יצחק ח"ג עמ' 838).

שמחת תורה

ההתוועדויות, השמחה והחיות ליוו את ר' לוי'ק במהלך כל ימי 'זמן שמחתנו' ובשמחת תורה. בעת ההקפות שנערכו ביקטרינוסלב בהתלהבות רבה, נהג ר' לוי'ק לנגן בחיות את 'ניגון הקפות', ואמר שקבלה בידו שניגנו ניגון זה אצל אדמו"ר הזקן (גם הרבי חיבב מאד ניגון זה, אותו כינה 'דעם טאטנ'ס ניגון', והתחיל אותו פעמים אין ספור בעיתות שמחה).

כך מתארת הרבנית חנה ע"ה בזיכרונותיה את שמחת תורה אצל ר' לוי'ק:

"מי שרצה לשמוח בשמחת החג היה מכוון את צעדיו אל עבר ביתנו", סיפרה רעייתו הרבנית. "בערב, כשהחשיך, היו באים גם אנשים צעירים. כל אחד השתדל להגיע באופן שלא תראינה אותו עיניים זרות. אך כאשר הגיעו ונכנסו פנימה היה הרב מתוועד עם כל אחד בנפרד, כך, שבמשך הזמן ששהו בבית היו שוכחים באיזו מדינה ובאיזה מצב הם נמצאים.

"באחד הימים, לאחר ששני החזנים [שהתארחו בבית ר' לוי'ק בחגי תשרי] חזרו למוסקבה, קיבלתי מהם מכתב תודה. בסוף המכתב כתבו השנים, שראו תופעה נפלאה אצל רבה של יקטרינוסלב, דבר שכמותו לא ראו מעודם: בה בשעה ששמח ורקד בשמחה כה רבה בשמחת תורה, בכה בכי תמרורים, דבר שאי אפשר לתארו במילים. הריקודים, הוסיפו, היו חזקים יותר מאשר הבכיות…"

וכך מתארת הרבנית את שמחת ההקפות בתקופת משבר, בעת גלות צ'אילי הרחוקה:

"הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן ערך כמוני לתאר את החווייה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!' הוא אמר את מילות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו – בלילה הראשון בבית הכנסת, בנוכחות מאות רבות של יהודים, ולמחרת – בלילה השני – בביתנו, בנוכחות המקורבים בלבד, שמנו מניינים אחדים. בבית כמו בבית הכנסת – לא זו בלבד שהיו ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה.

"בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד – בינו לבין עצמו, כמובן – כשבפיו הניגון שכונה בעירנו 'ניגונו של הרב'. בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: 'זך וישר הושיעה נא… טוב ומטיב עננו ביום קראנו' – ניתן היה לחוש במלים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. 'יודע מחשבות הושיעה נא… לובש צדקות עננו ביום קראנו'.

"היתה זו עבורי חווייה קשה ביותר. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות.

"למחרת בבוקר אמר בעלי מתוך אותה חיות את הפיוט 'שישו ושמחו בשמחת תורה'".

על שמחת תורה אחר שהתקיים בגלות, מספרת הרבנית כי:

"מי שראה את בעלי יושב ומתוועד באותו שמחת תורה – יכול היה לחשוב שאדם זה לא חווה כל סבל בחייו… מראה פניו השתנה מאוד לרעה, אולם רוחו היתה איתנה למדי".

י"ט כסלו

בי"ט כסלו היה ר' לוי'ק מתוועד במשך כל הלילה. התוועדות זו, שרישומה נחרט עמוק-עמוק בלב שומעיה, מתאר הרה"ח ר' נחום גולדשמיד ע"ה (כפר חב"ד גליון 298):

"נוהג היה ר' לוי יצחק לערוך התוועדות גדולה בי"ט כסלו, והיה מאריך בהתוועדותו משך כל הלילה. קהל גדול בא לשמעו והוא היה מדבר שעות ארוכות בלי הפסק – ענינים עמוקים, כשהוא משלב קבלה, נגלה וחסידות.

"הוא היה לוקח הרבה 'משקה', הוא היה מסביר למשל באריכות על פי קבלה מדוע השתחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו בשנת תקנ"ט ביום ג' י"ט כסלו דוקא ולא ביום אחר, כי על-פי חשבון פלוני שבתורת הקבלה מוכרח היה להשתחרר ביום זה דוקא ולא ביום אחר".

והמשיך ר' נחום לתאר את הנהגת בני ר' לוי'ק באותה התוועדות:

"כל העת שאביהם דיבר היו בניו עומדים כל הזמן, וככלותו לדבר נכנסו לחדר סמוך תופסים ספרי לימודיהם ולומדים כל זמן ההפסקה שבין דיבור לדיבור לצורך נגינת שירים חסידיים, כרגיל בהתוועדות חסידית. גם ילדי יקטרינוסלב היו עורכים סעודה בי"ט כסלו, אלא שזו היתה נערכת בלילה אחר – כדי שלא תפריע להתוועדותו של הרב.

כמה ימים לפני חג י"ט כסלו היו אוספים כספים עבור ההתוועדות שלהם. מנהל חשבון הכספים היה הרבי, הוא היה המנהיג של כל הילדים כיון שהיה הבכור והגדול ביותר בין ילדי העיירה. הם היו מבשלים "קאשע" (דייסת כוסמת) ועורכים סעודה. חג גדול זה היה היום היחידי בשנה שבו הרשה הרבי לעצמו לצאת מהרגלו, להפסיק קמעא משקידתו ולעסוק בעניינים אחרים".

ב' ניסן

יום הסתלקות הרבי הרש"ב, היווה אצלו יום משמעותי. בזכרונות הרבנית השתמרו שלוש תיאורים מב' ניסן במחיצת ר' לויק. הראשון הוא משמיעת בשורת ההסתלקות, והשניים הנוספים מב' ניסן של ימי הגלות.

"אני זוכרת את הגעת הידיעה. באותה תקופה היה מצב התקשורת באמצעות הדואר והרכבת גרוע מאוד, אבל הידיעה על ההסתלקות הגיעה בו ביום. אין בפי מילים לתאר את הרושם שידיעה זו עשתה עלינו. ההרגשה הייתה כאילו החיים כולם נעצרו במקומם. כך הייתה ההרגשה בביתנו ובבתי הקרובים אלינו, וכמובן – ברוב בתי אנ"ש. בעלי ז"ל בכה מרות בקול רם, דבר שלא עשה כמעט מעולם.

"הדבר נודע מיד לכל אלו שהזכרתי – משום מה איני זוכרת באיזה אופן – וכולם הגיעו מיד לביתנו. למעלה מעשרים איש ישבו 'שבעה' בביתנו, באווירה קשה ונכאה. הכול מיררו בבכי. תוך כדי כך, זוכרת אני, נכנס לביתנו מהנדס בשם י.ל. קארין – אדם רחוק מכל נטייה לדת, חופשי בדעותיו – וכשראה אנשים, צעירים וזקנים, ועמם בעלי, שאותו הכיר כבעל אופי חזק (כפי שהתבטא), כולם שבורים כל כך – בכה אף הוא יחד אתם. הוא אמר לי על כך, שאמנם הוא חופשי בדעות לגמרי, אבל משנודע לו שאותו רבי קדוש שהיה להם לישראל, ושיהודים דבקו בו בהתקשרות כה גדולה, אבד מן העולם – בוכה אף הוא יחד עמהם, ומרגיש אף הוא את האבידה. גם לאחר צאתו מביתנו, כשהלך ברחוב, לא יכול היה עדיין להירגע, והוסיף למרר בבכי היסטרי".

יש בידנו תיאור מהיום הזה, ב' ניסן ת"ש, כשנה אחרי מאסרו של ר' לוי'ק, כפי שמספרת הרבנית חנה:

"יום זה – ב' ניסן – הזכיר לי את הפעם הראשונה שנסעתי אל בעלי למקום גלותו לחג הפסח. היה זה בשנת 1940. פיסית, בעלי חש מאוד שלא בטוב. היה זה חודשיים לאחר מסעו אל הגלות, וגם תנאי החיים שם היו קשים במידה שלא שיערתי קודם לכן. אך ביום זה שכח בעלי את כל זאת.

"'היום הרי הוא יום ב' ניסן. מן הראוי היה לומר חסידות – אבל הרבה שומעים אין. הייתי רוצה לכתוב עניין בחסידות – אבל נייר לכתוב עליו אין. עלי אפוא לצאת ידי חובתי במחשבה. יעזור ה' שיהיה לי כוח לחשוב"…

"זמן-מה ישב בעלי כשהוא שקוע במחשבותיו, ולאחר-מכן החל לדבר על הרבי נ"ע [הרש"ב], כשהוא שוכח כליל על מקום הימצאו ועל מצבו".

וכך מתארת הרבנית את תחושותיו של בעלה הדגול ביום זה, שנתיים לאחר מכן, בשנת תש"ב:

"ישבנו בשניים, ליד שולחן שהורכב מקרשים, ליד חלון, שאותו הייתי מכסה כל אימת שיכולתי לעשות זאת מבלי להסתיר את האור, כדי שהוא – בעלי ז"ל – לא יראה את הד"א שהתהלכו תמיד מסביב לבית, דבר שהפריע מאוד למנוחת הנפש שלו.

"היכן מוצאים מילים כדי לתאר את מה שעבר עליו באותו לילה! הוא אמר לי רק: 'הרי היום הוא ב' ניסן. אח, הרבי!' – ושקע במחשבות למשך שעה או יותר.

"באותה עת עדיין לא היה ברשותנו דיו ועט כדי לכתוב בהם. בעיני רוחי ראיתי כיצד הוא משתוקק בכל כוחו להביע דבר מה, עניין שכולו גדלות ועמקות, אבל אין לו בפני מי לומר זאת. הוא לא הגיב כלל לכל הנעשה באותן ד' אמות שבהן הוא נמצא, מר ככל שהיה המצב. לא יכולתי כלל לדבר אליו, עד שהוא בכוחות עצמו, במעשה של התאמצות עצמית, יצא מהעולם שבו היה נתון".

חג הפסח

חג הפסח היה אצל ר' לוי יצחק זמן מרומם. בתורתו אנו מוצאים ביאורים רבים למהותו של חג. גם הנהגתו בימי החג אמרה כולה רוממות וקדושה. בערב פסח – סיפר הרבי (המלך במסיבו ח"א עמ' ש) היה הולך ר' לוי יצחק בעצמו לאפות מצות. כרבה של יקטרינוסלב, היה ר' לוי יצחק האחראי על מכירת החמץ לבני העיר. את המכירה מתארת הרבנית בזיכרונותיה:

"עד שעת מכירת החמץ, עוד ניתן היה לדבר עם בעלי על כל העניינים השייכים לערב פסח, אבל הכול היה מתוך מורא – שמא עדיין לא יצא ידי חובתו ככל הנדרש כדי לבטל את החמץ לגמרי. לאחר מכן החל תהליך חתימת שטר המכירה. הגוי היה מגיע לביתנו מלא גאווה – ביום אחד הפך לבעל הבית של כל בתי העסק בעיר…

"כדי שהמכירה לא תיראה כפעולה שטחית, שנועדה לצאת ידי חובה בלבד, היה בעלי מסתגר עם הגוי בחדר עבודתו – לאיש לא הותר להיכנס לחדר – ומתרגם עבורו לרוסית את כל נוסח השטר. את השפה הרוסית ידע בעלי היטב ולא החסיר מלתרגם אפילו סוג אחד ממוצרי החמץ המפורטים בשטר, וכן כל החמץ המצוי בספינות הנמצאות בלב ים והמובילות את החמץ אל העיר. את הגוי עניינו בעיקר בתי המסחר הגדולים ליי"ש ויין, שהיו קרובים יותר ללבו.

"בעלי, ברצינות התהומית שבה התייחס למעשה המכירה, הטיל על הגוי אימה כה גדולה, עד שהלה היה יושב כשכולו מורא ופחד, ואומר שוב ושוב: 'לא אניח לאיש להיכנס לבתי העסק עד היום האחרון של חג הפסח שלכם. אפילו אם ייתנו לי סכום כסף רב – אני הוא בעל הבית. כן, כן, הרב, אני יודע הכל'. הגוי היה מסיים לבצע את כל הפעולות הפורמליות, ויוצא מביתנו בארשת פנים רצינית ביותר.

"פעם אחת, זוכרת אני, הגיע לביתנו נכדו של ר' בערע וואלף, שכבר היה אז מנהל מפעל והתרחק במקצת מקהל היראים. אותנו נהג לבקר לעתים קרובות. הוא הפציר בבעלי שיניח לו להיות נוכח בחדר עבודתו בשעת ביצוע העסקה עם הגוי, עד שבקשתו נענתה. הוא סיים את שהייתו שם – שבמהלכה הביט מרחוק במתרחש – כעבור מספר שעות ויצא כשכולו חיוור ונוטף זיעה. זו היתה האווירה שנוצרה שם.

"לאחר סיום המכירה היה בעלי נושם לרווחה כמו אחרי סיום עבודה קשה ביותר".

את בדיקת חמץ שנעשתה בשעת גלות, מתארת הרבנית בעט הזהב שלה, וממנה אנו יכולים ללמוד על מאורע זה גם בימים רגילים:

"בליל ערב פסח, בעוד אני טרודה בהכנת כל צרכי החג, עברה על בעלי מין חוויה רוחנית יוצאת-דופן בשעת התהליך הממושך של בדיקת החמץ. לאחר מכן, למחרת בבוקר, בשעת שריפת החמץ, בכה בעלי כל העת בכיות כה רבות, עד שהיה קשה לי לראות ולשמוע זאת. מעולם לא התבוננתי בדקדקנות בפרטי הנהגתו של בעלי; הפעם רק שמעתי את המלים הספורות: 'כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי, כן תבער את כל'… מעבר לכך כבר לא יכולתי לשמוע ולו מלה אחת. כך הוא בכה בדמעות, והמלים נבלעו בפיו".

את ליל הסדר, מתארת הרבנית:

"בעלי הכניס את נשמתו מתוך להט כה רב בכל דבר ודבר שהיתה לו שייכות להכנות לחג, עד שהדבר הורגש בכל הבית כולו, ועל ידי כל הנמצאים בבית. בעריכת ה"סדר" נכחו כמובן בני המשפחה ואורחים. הסעודה נמשכה זמן רב. ילדינו היו עדיין בבית, והרי גם מבין האורחים היו מי שניתן היה להתפלפל אתם בענייני ההגדה".

בסדר הראשון דייק ר' לוי יצחק לאכול את האפיקומן לפני חצות. בסדר השני, לעומת זאת, לא הקפיד על כך, ואִפשר ל'סדר' להתארך בדברי תורה וכיוצא בזה (המלך במסיבו ח"ב עמ' צז). מספר פעמים סיפר הרבי כי את שיר השירים נהג אביו לקרוא אחרי הסעודה (שלא כמנהג רבותינו נשיאנו). את אשר אירע בשעת הקריאה אפשר ללמוד מזכרונות הרבנית:

"לאחר שנסתיימה הסעודה, בשעה מאוחרת בלילה, היה בעלי מסתגר בחדרו ואומר 'שיר השירים'. מתוך החדר נשמעו בכיות שכאלה, בקול רם, שלא הכול יכולים לבכות כדוגמתן, וקשה לתאר אותן במלים. אני זוכרת שפעם אחת הקשיבו שני אורחים לאמירת 'שיר השירים' של בעלי מעבר לדלת. אחד מהם אמר לי שהוא לא שמע כדבר הזה מעולם, ולעולם לא ישכח זאת; השני אמר שגם אם היה הדבר נמשך עוד שני לילות, הוא לא היה מתעייף מלשמוע".

שבועות

החגים אצל ר' לוי יצחק התאפיינו באווירה מיוחדת, מרוממת וספוגת רגש רב. כך היה גם בחג השבועות. הוא היה נוהג לומר את פיוט ה'אקדמות' – פיוט שמתאר ברעדה את גודל ותפארת ה', יוקרה של תורתו ומעלתם הגדולה של עובדי ה' לומדי התורה. את הפיוט הזה נהג ר' לוי'ק לומר, ובשנים האחרונות לרבנותו, כאשר מצב חיי הדת היה קשה מנשוא, אמר אותו ר' לוי'ק כשהוא עומד על גבי הבימה, בהתעוררות רבה, ומתוך בכיות (מתאים לתוכן המילים – מדברי הרבי בסעודת ליל ב' דחג השבועות תשכ"ו).

גם דברים נוקבים על שמירת התורה השמיע ר' לוי'ק בחג השבועות. את אחת הפעמים בהם דיבר, מתארת זוגתו, הרבנית חנה:

"הדברים היו חדים ונוקבים מאוד. הקהל שמע את דבריו בהנאה מרובה, והכל שכחו לזמן מה היכן הם נמצאים, באיזו ארץ הם חיים, ומה הם החוקים שיהודים שומרי מצוות נדרשים לחיות לפיהם. הם כאילו גבהו אל עולם אחר".

כך גם מתאר הד"ר הרכבי:

"וזוכר אני אותו עומד על הבימה בבית הכנסת קאזאצ'יא בחג השבועות לפני מוסף וחוצב להבות על דמות המשיח".