המחלוקת והמסקנה: מה יקרה למי שיחיה בזמן תחיית המתים? • שיעור גאולתי

מה יקרה לנו רגע אחרי שיבוא משיח בגאולה השלימה? אחת השאלות המרתקות ביותר סביב תקופת 'תחיית המתים' היא – גורלם של בני האדם שיחיו באותו הזמן. האם נמשיך לחיות כרגיל, או שנצטרך לעבור תהליך מיוחד? בשיעור המרתק שלפנינו, נצלול אל השאלה העשירית והאחרונה של מדרש תחיית המתים, ונגלה את ההכרעה המפתיעה של ספר הזוהר וחידושו הנפלא של הרבי על הדרך לדלג על המוות כפשוטו • לשיעור המלא

☚ מאמר מקיף גדוש: מה כה מיוחד בניגוני חב"ד?

מה יעלה בגורלם של החיים בזמן תחיית המתים?

אחד הנושאים המרתקים והעמוקים ביותר באמונה היהודית, ובפרט בתורת החסידות והגאולה, עוסק במעבר שבין תקופת ימות המשיח לבין תקופת תחיית המתים והעולם הבא. הנחת היסוד היא שבזמן ימות המשיח, עוד לפני שיחל שלב תחיית המתים המלא, יחיו בני אדם חיים טבעיים בעולם הזה. באותו זמן יוקמו משפחות, ייוולדו ילדים והעולם ינהג כמנהגו הטבעי, אך ברוממות רוחנית.

כאן מתעוררת השאלה המתבקשת: כאשר תסתיים תקופת ימות המשיח ויגיע זמן עולם התחייה, מה יעלה בגורלם של האנשים שבאותו הזמן יהיו חיים ובריאים? האם הם ימשיכו לחיות ברצף אל תוך חיי הנצח, או שמא יצטרכו למות ולקום מחדש? ואם הם צריכים למות, מדוע יש בכך צורך, הרי הם כבר חיים? בשאלה זו בדיוק עוסק מדרש תחיית המתים בשאלתו העשירית והאחרונה.

מחלוקת חז"ל והכרעת הרס"ג

מדרש תחיית המתים בשאלה העשירית מציג את השאלה הבאה: 'כשהישועה באה החיים שהם חיים בימים ההם מה יהיה בהם?'. המדרש אינו נותן תשובה חד-משמעית, אלא מספק שלוש אופציות שונות שנחלקו בהן חכמינו זכרונם לברכה. האפשרות הראשונה אומרת: 'לא ימותו שלא יהיה עוד מיתה לעולם שנאמר ובלע המות לנצח'.

האפשרות השנייה אומרת: 'ויש אומרים שהקדוש ברוך הוא ימיתם ואחר כך יחיה אותם להשוותם אל החיים באותו הזמן'. האפשרות השלישית אומרת: 'ויש אומרים, יחיו שנים רבות ימים ארוכים כשנותיו של אדם הראשון ויותר ואחר כך ימותו, עד שיביאם לחיי עולם הבא, שנאמר כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא אדם שנאמר כי האדם עץ השדה'.

רב סעדיה גאון, הרס"ג, בספרו 'אמונות ודעות' בשאלה העשירית מביא גם הוא את שלוש הדעות הללו, ומכריע כדעת המאמר השלישי – שהחיים באותה תקופה יחיו שנים רבות ולבסוף ימותו. הטעם להכרעתו היה שבאותו הזמן הכתוב לא דיבר על כך במפורש וחכמינו זכרונם לברכה לא קיבלו בזה קבלה ברורה המכריעה אחרת, ולכן כתב: 'ולבי (האלקים יישירך) נוטה אל זה המאמר השלישי'.

סוד הזיכוך של 'ואל עפר תשוב'

כדי להבין את עומק השאלה והדעות השונות, יש להבין תחילה מהו בכלל הצורך במיתה על פי פנימיות התורה. מאז חטא עץ הדעת, הטוב והרע התערבבו זה בזה בעולם, והרע נאחז באופן פיזי בגוף האדם. תפקיד המיתה והחזרה אל העפר, הנלמד מהפסוק 'ואל עפר תשוב', אינו רק עונש אלא תהליך חיוני של זיכוך וטהרה. על ידי המוות נפרד הרע מן הגוף, וכאשר הגוף יקום מחדש בתחיית המתים, הוא יקום מבורר, מתוקן וטהור, כשכולו רק טוב וקדושה.

מסיבה זו, כפי שמבאר הרבי, אפילו צדיקים גמורים שאין רימה ותולעה שולטת בגופם והגוף שלהם היה קיים בשלמותו מאות ואלפי שנים, יצטרכו לחזור לעפרם שעה אחת קודם תחיית המתים [מאמר דיבור המתחיל 'בלע המוות לנצח', מאמרים מלוקט חלק ב', עמוד רפ].

בלשון המאמר: 'כי מכיוון שעל ידי חטא עץ הדעת נעשה תערובות רע בכל העולם, לכן, גם גופות הצדיקים יצטרכו לזיכוך. מה שאין כן לעתיד לבוא (לאחרי התחיה), כשיהיה ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, לא תהיה אז מיתה וגם הגוף יחיה בחיים נצחיים'. מכאן מתעצמת השאלה: אם הזיכוך הכרחי, כיצד יוכלו האנשים החיים באותה תקופה לעבור לעולם הבא ללא תהליך המיתה?

קבלת ספר הזוהר וההכרעה החדשה

כמענה לכך, מחדש הרבי חידוש נפלא המבוסס על גילוי ספר הזוהר. הרבי מסביר [באגרות קודש חלק ב', אגרת ר'] שבתקופת הרס"ג הנושא היה נתון לשיקול דעת מאחר שספר הזוהר עוד לא היה גלוי, אך כיום שיש לנו את גילוי הזוהר, קיימת קבלה ברורה בעניין.

הזוהר כותב: 'עד השתא מותא הוות מסטרא אחרא, מכאן ולהלא אני אמית ואחיה, מכאן דבההוא זמנא כל אינון דלא טעמי טעמא דמותא, מיניה (מהקדוש ברוך הוא) תהי להון מותא, ויקים לון מיד. אמאי, בגין דלא ישתאר מההוא זוהמא בעלמא כלל ויהא עלמא חדתא בעובדוי ידי דקודשא בריך הוא' [ספר הזוהר חלק ב', קח, ב].

בתרגום חופשי, הזוהר מגלה שבזמן התחייה, כאשר לרע לא יהיה כוח כלל, אותם אנשים שחיים אז ולא טעמו טעם מיתה, הקדוש ברוך הוא בעצמו ימית אותם ויקים אותם מיד. המוות לא יבוא מצד מלאך המוות או הקליפה (הסיטרא אחרא), אלא מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזאת כדי שלא יישאר שום שמץ של זוהמה בעולם, והעולם יהיה חדש לגמרי כמעשה ידיו של הבורא. דברים אלו מכריעים למעשה כמו האפשרות השנייה המובאת במדרש.

למות באופן רוחני על ידי 'ביטול היש'

לצד זאת, הרבי פותח פתח עמוק להבנת האפשרות הראשונה במדרש – זו הטוענת שהחיים באותה תקופה לא ימותו כלל כפשוטו. הרבי מחדש כי הזיכוך של הגוף והוצאת הרע ממנו יכולים להתבצע לא רק על ידי מוות פיזי, אלא גם על ידי עבודה רוחנית של ביטול עצמי מוחלט [מאמר דיבור המתחיל 'בלע המוות לנצח', הערה 36; שיחת שבת פרשת בא תשמ"ח, סוף סעיף ז' ובהערות שם].

בלשון השיחה: 'מובן שעתה אפשר לצאת ידי חובת ואל עפר תשוב בעבודה רוחנית.. עבודת הביטול (עפר) עניין המיתה בעבודה רוחנית'. כאשר יהודי מגיע בעבודת השם שלו לדרגת ביטול של 'ונפשי כעפר לכל תהיה', הוא מבטל את ישותו ואת האגו שלו לחלוטין, וכשהוא בטל לגמרי אין מקום למציאות של רע, והגוף מזדכך מעצמו ללא צורך לחזור לעפר כפשוטו.

סימוכין לכך מביא הרבי מהדרך שבה אנו נזכה לגילוי התורה החדשה של משיח. כהכנה למתן תורה במצרים, עם ישראל הוצרך לעבוד עבודה קשה בחומר ובלבנים כפשוטה. לעומת זאת, בדורות האחרונים אנו זוכים ומכינים את עצמנו לגילוי פנימיות התורה על ידי לימוד התורה, שחכמינו זכרונם לברכה בגמרא מכנים אותו 'בחומר' – זה לימוד הקל וחומר, 'ובלבנים' – זה ליבון ההלכה. כשם שלימוד התורה הרוחני מחליף את עבודת הפרך הגשמית, כך עבודת הביטול של 'ונפשי כעפר' מחליפה וממלאת את מקום הצורך הפיזי של 'ואל עפר תשוב', כפי שהיה צריך להיות סדר העבודה המקורי אילו לא היה חטא עץ הדעת.

עוד מוסיף הרבי ומקשר זאת למאמר חכמינו זכרונם לברכה ש'מאן דנפל מדרגיה איקרי מית' (הנופל ממדרגתו נקרא מת). בספר התניא מבואר על הפסוק 'שבע יפול צדיק וקם', שבין דרגה לדרגה רוחנית, טרם שהאדם מגיע למדרגה עליונה יותר, יש בחינה של נפילה וביטול המדרגה הראשונה [ספר התניא, פרק חינוך קטן]. כאשר האדם יעמוד לפני המעבר מימות המשיח לעולם הבא, שהיא מדרגה גבוהה ונעלית לאין ערוך, הביטול המוחלט והמעבר בין המדרגות ייחשבו לו כנפילה רוחנית, ובנפילה זו הוא ייצא ידי חובת המיתה ולא יצטרך למות כפשוטו [לקוטי שיחות חלק י', עמוד 211].

הבחנת הרדב"ז בין הצדיקים לשאר העם

מבט נוסף על שיטה זו מציג הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) בתשובותיו. הרדב"ז עושה הבחנה ברורה בין שתי קבוצות של אנשים שיחיו באותה תקופה. לשיטתו, בהסתמך על דברי 'תנא דבי אליהו' בספר אליהו רבה, הצדיקים שיקומו בתחיית המתים הראשונה בזמן ימות המשיח, שוב אינם חוזרים לעפרם לעולם [שו"ת רדב"ז חלק ב', סימן תתלט; אליהו רבה פרשה כ"ט]. כשיגיע זמן העולם הבא והאלף השביעי, גופם ובשרם יזדככו באופן ניסי: 'באלף הז' יזדקק גופם ובשרם כענין שהיה באליהו וחנוך או קרוב לזה, עד שיוכלו לשוט על פני המים בלי עיפות ויגיעה ונהנים מזיו השכינה בלי מאכל ומשתה כענין משה ואליהו'.

הרדב"ז מסביר שאין שום טעם לומר שהם ימותו שוב: 'כיון שהם צדיקים וזכו למעלה זו, למה ימותו פעם אחרת, מה עשו?.. בזמן הזה מפני זוהמת הנחש, אבל אמונתי שהמתים של התחייה הראשונה והצדיקים של השניה לא ימותו כלל'. לעומת זאת, לגבי האנשים שנולדו וחיו בימות המשיח חיים גשמיים וטבעיים, הרדב"ז מסכים שהם יחיו חיים ארוכים אך לבסוף יטעמו טעם מיתה: 'ואותם שיזכו לימות המשיח ואותם שנולדו בימות המשיח יחיו חיים ארוכים ויטעמו טעם מיתה.. וכולם יעמדו ליום הדין', וזאת כדי להשלים את זיכוך גופם לפני שייכנסו לחיי העולם הבא הנצחיים.

סיכום השיעור בקצרה >>

• • השאלה: מה יעלה בגורלם של האנשים שיחיו חיים טבעיים בימות המשיח, ברגע שהעולם יעבור לשלב הבא של תחיית המתים והעולם הבא? האם הם ימשיכו לחיות ברצף או שיצטרכו למות ולקום מחדש?
• • מחלוקת המדרש והרס"ג: מדרש תחיית המתים מביא שלוש דעות (לא ימותו כלל; ימותו ויחיו מיד; יחיו שנים רבות ולבסוף ימותו). רב סעדיה גאון, הרס"ג, הכריע כדעה השלישית, שכן בזמנו לא הייתה קבלה ברורה בנושא.
• • הצורך במיתה: על פי פנימיות התורה, המוות והחזרה לעפר (וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב) הם תהליך חיוני שנועד לזכך את הגוף הפיזי ולנתק ממנו את תערובת הרע שנדבקה בו מאז חטא עץ הדעת.
• • הכרעת ספר הזוהר: הרבי מבהיר כי מאז שהתגלה ספר הזוהר קיימת הכרעה ברורה בנושא: הקדוש ברוך הוא בעצמו ימית ויחיה את האנשים באותו הרגע, ללא אחיזת מלאך המוות, רק לצורך הזיכוך המהיר של הגוף.
• • הנתיב הרוחני לעקיפת המיתה: הרבי מחדש שאדם שיגיע בעבודת השם שלו לדרגת ביטול עצמי מוחלט (ונפשי כעפר לכל תהיה), יזכך את גופו בחיים עצמם ויצא ידי חובת המיתה באופן רוחני, מבלי צורך למות כפשוטו.
• • שיטת הרדב"ז: יש להבחין בין הצדיקים שיקומו בתחייה הראשונה (שלא ימותו שוב לעולם וגופם יזדכך באופן ניסי), לבין הילודים בימות המשיח שיצטרכו לעבור תהליך מיתה קצר לצורך זיכוך.