'אם לא נחיה כחסידים, חיינו אינם חיים': התוועדות י"ב תמוז מצמררת בבית הכלא הקומוניסטי

איך נראית התוועדות חסידית במרתפי הק.ג.ב החשוכים, כשלחיים עושים על מים דלוחים? מה גרם לאמא יהודייה להשכיב את בנה על הרצפה ולהדליק סביבו נרות נשמה כדי להציל אותו מצפורני השלטון הקומוניסטי? וכיצד השפיע הרבי הריי"צ מריגה הרחוקה על החסידים שחירפו את נפשם במינוס 50 מעלות בסיביר? • לרגל חג הגאולה י"ב-י"ג בתמוז, עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש הצצה היסטורית ומצמררת לזיכרונותיו של שליח הרבי ורבה הראשי של לטביה הרב שלום אורי נתן נטע ברכהן ('נוטק'ע') ע"ה – שראה את הרבי הריי"צ בעיניו וישב במאסר עם גדולי החסידים. סיפורים מיוחדים על עוצמה, אמונה ומסירות נפש בלתי נתפסת • 'החסיד פסק באמצע הדיון הנוקב: 'לשמור שבת וכשרות בימינו? זו לא מסירות נפש. אם לא נחיה חיים חסידיים – חיינו אינם חיים".. • לכתבה המלאה

☚ וידאו היסטורי נדיר של הרבי מחג הגאולה י"ג תמוז תשי"א

זיכרונות מריגה והרבי הריי"צ

אחת מההוראות ביום זה, יו"ד שבט, הוא שצריך לצייר את הרבי הריי"צ ברגעים מיוחדים, כמו זמן ה'יחידות'. זכיתי לראות את הרבי הריי"צ לפני כשבעים שנה בעת היותו בריגה. צריך להקדים ולומר, כי לנו אין שום שייכות לדבר על אודות מהותו של הרבי; אנחנו יכולים רק לתאר את פעילותו הרצופה, ועל ידי זה ללמוד בזעיר אנפין על עוצם גדלותו של הרבי. מסירות נפש, זה היה המוטו שהיה שזור בכל פעולותיו של הרבי הריי"צ. מי שלומד את השיחות והמאמרים שלו, נוכח לדעת עד כמה היה הרבי חדור במסירות נפש.

הרבי הריי"צ מסר את נפשו עוד בהיותו ילד כבן 11, אז נלחם עם קצין משטרה בכדי להגן על כבודו של יהודי ובגין כך זכה לשבת במאסר, הידוע בכינויו 'המאסר הראשון'. מאז, במשך עשרות שנים, מסר הרבי את נפשו בכדי שניצוץ היהדות בברית המועצות לא יכבה. פעולות אלו גרמו למאסר הגדול ממנו השתחרר בניסי ניסים ביום י"ב בתמוז תרפ"ז.

כאשר הגיע הרבי לארצות הברית וביקש להקים את ממלכת התורה והחסידות, היו שטענו באוזניו כי "אמריקה היא שונה"; התרבות האמריקאית לא תאפשר הקמת קהילה חסידית כמו בברית המועצות, אולם הרבי השיבם: 'אמריקה אינה שונה'. בכדי לממש את דבריו, פעל הרבי במסירות נפש יום יומית (אם כי, מסוג שונה) עד שגם באמריקה החלו החסידים להתנהג כמו חבריהם במזרח אירופה.

דרגות של סבל

מה זה מסירות נפש? אלו שנולדו באמריקה – מדינה דמוקרטית וחופשית – לא יוכלו לעולם להבין, ולו במעט, מה זה חיים של מסירות נפש. עשר שנים בסיביר, במינוס של ארבעים וחמישים מעלות. בקור כזה, כשיורקים – הרוק קופא באוויר. בקור הסיבירי הזה עבדו חסידים בעבודת פרך במשך עשר שנים ויותר, רק בגלל שלימדו תורה נערים צעירים.

אף על פי כן, הסבל של סיביר הוא אין ואפס לעומת הסבל הנורא שהיה מנת חלקם של החסידים בתקופת המשפט, והסבל של המשפט היה אין ואפס לעומת התקופה של ההמתנה למשפט – ועל כולם עולים הסבל והעינויים, ההשפלות והביזיונות שספגו החסידים בעת החקירות. אי אפשר לתאר זאת כלל.

כאשר קיבלנו – חסידי חב"ד בריגה – מאמר מהרבי, למדנו את המאמר שוב ושוב, התוועדנו בשבת אחים גם יחד, וחיזקנו אחד את השני בדברים. מסירות נפש היתה מנת חלקנו יום יום. בכדי לאכול כשר היה צריך מסירות נפש; בכדי שהילדים יתחנכו בדרך החסידות – נדרשה מנה גדולה של מסירות נפש, ובכדי לשמור שבת במקום העבודה – גם היינו זקוקים למסירות נפש.

כשהיינו מתוועדים, כל אחד מאתנו תיאר את הקשיים שעוברים עליו, ולאחר מכן היו הנוכחים מחזקים אותו. פעם, באחת ההתוועדויות התפתח דיון בינינו מהי מסירות נפש. באמצע הדיון הנוקב, אמר הזקן שבחבורה – הרב מרדכי אהרן פרידמן ע"ה: "לשמור שבת וכשרות, ללמוד חסידות בימינו, אין זו מסירות נפש. אם לא נחיה חיים חסידים, חיינו אינם חיים".

אם כן, שוב מזדקרת השאלה – מהי מסירות נפש אמיתית? צריך להקדים ולומר, כי מסירות נפש ראויה לשמה היתה אצל אלו שלמדו בישיבות 'תומכי תמימים'. התמימים חונכו למסירות נפש על קיום מצוות ואפילו על עניינים שהם 'דרכי החסידות'. אלו שלא למדו ב'תומכי תמימים', ואפילו שהיו חסידים גדולים וקשישים יותר, כמו חסידים של הרבי המהר"ש אותם הכרתי אישית, לא היה להם חינוך למסירות נפש אמיתית.

הם כמובן שמרו מצוות למרות הכל, אבל מסירות הנפש לא היתה טבועה בנפשם כפי שהיה אצל התמימים. התמימים, ויתרו במודע על הכל. הם ידעו שלא יהיה להם מקצוע ביד, הם ידעו שהם בחזקת סכנה כל רגע, וכי עלולים לתפוס אותם ולהעניש אותם. הם חיו את מסירות הנפש כל רגע.

התוועדות במרתפי הק.ג.ב.

אחד התמימים שחי במסירות נפש כל חייו, היה הרב שמחה גורודצקי. בשנת תש"ו ישבתי עמו כמה חודשים במטה הק.ג.ב. בסמרקנד. הרב גורודצקי, בשליחות הרביים, הפיח רוח חיים מיוחדת בקרב יהודי בוכרה ובגין כך נאסר כמה פעמים.

ישבתי איתו כמה חודשים בתוך תא צר בו נדחסו שמונה אסירים. האחד ישב בגין רצח אכזרי, השני היה בקטגוריית "צווארון לבן" (כפי שמכונה היום), והשאר גנבים ופושעים מסוגים שונים. אגב, ר' שמחה ואני היינו בטוחים, כי האסיר שישב בגין עבירות "צווארון לבן", הושתל בתא על ידי אנשי הק.ג.ב. ימ"ש. על פי רוב, מחלונות בתי המעצר ובתי הסוהר בברית המועצות, אי אפשר היה לראות את הרחוב הסמוך, אולם משום-מה, במטה הק.ג.ב. הסמרקנדי בו שהינו, יכולנו לראות את הרחוב, את העולם החופשי.

בוקר אחד ראיתי את ר' שמחה מביט מהחלון במשך זמן מה. ניגשתי אליו כדי לברר מה אירע, ואז נענה ואמר לי: "מלמעלה רוצים שנביט כלפי שמיא ונאמר את הפסוק: 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר'".

ר' שמחה התבונן עוד מעט בגדלות הבריאה והבורא, ורק אז החל לומר ברכות השחר. כאשר הגיע לברכת "שלא עשני גוי" אחזתו פתאום התרגשות גדולה, עד שהיה נראה כי אין אצלו בית סוהר, אין רוסיה ואין סטאלין. רגע מיוחד נוסף במחיצת ר' שמחה, היה בליל י"ב תמוז – חג הגאולה. בשלב מסוים היה נראה כי הוא מכין עצמו ל'יחידות'. הוא היה נראה כאדם אחר לחלוטין; מהורהר מאוד. בהמשך אמרנו 'לחיים' על מים דלוחים ור' שמחה סיפר את סיפור המאסר והגאולה של הרבי, ובלחישה ניגנו ניגונים חסידיים. לסיום אותה "התוועדות" שהתקיימה בבית המעצר הסמרקנדי, חזר ר' שמחה את מאמר ד"ה "מה יפית".

אותם חודשים במחיצת איש מסירות הנפש, לא ימחו מזיכרוני לעד. ר' שמחה אמנם ישב בתא צר עם פושעים וגנבים, אבל היה חופשי לחלוטין. מדי בוקר השכים קום בכדי להתפלל במתינות, ובמשך שעות רבות היה שקוע במחשבות או בשיחות על אודות הרבי.

דוגמה חיה למסירות נפש נשית

מסירות הנפש של הגברים החסידיים ידועה לכל, אולם מסירות נפש יוצאת דופן היתה מנת חלקן של בנות החסידים שנישאו לאנשי מסירות נפש. להתחתן עם בחור חסידי באותה תקופה, נדרשה מסירות נפש גדולה. לנערה היה ברור כי חתנה יכול להיעצר תוך שבוע, ואם לא, אז תוך שנה. ואז, כאשר ייעצר, העולם כולו ימשיך לחיות אבל האישה תיוותר עגונה, ולבדה תיאלץ לגדל את ילדיה, לחנכם בדרכי החסידות, למרות הרוחות הרעות והלחצים הגדולים.

בכדי להבין את מהותה של מסירות נפש הנשית, אספר על יהודי שההין לעזוב את משרתו במשטרה ולחזור בתשובה, ועל אמא שסירבה בתוקף למסור את בנה ללמוד בבית ספר ממלכתי. לאחר מלחמת העולם השנייה, הגעתי למוסקבה ושהיתי בה משך זמן. במוסקבה התארחתי אצל אחד החסידים, אולם כבר לאחר שלושה ימים החלו השכנים "להתעניין" באורח החדש. כיוון ששהיתי בעיר בצורה לא חוקית, עזבתי מיד את הדירה ועברתי להתארח בביתם של ר' ראובן ובתיה בלשין. היה להם חדר צר, בו התארחתי. בבית זה התארח בימות המלחמה, החסיד הנודע הרה"ח ר' אברהם מאיור (דרייזין) ע"ה.

כידוע, הוא נרדף על ידי השלטונות הסובייטים, ולכן התחבא במרתף הבית, שהכניסה אליו היתה מתחת לשולחן שניצב בסלון הבית. יום אחד הגיעו הביתה שוטרים צבאיים שחיפשו אחר עריקים. אלו ערכו חיפוש בבית ועד מהרה מצאו את הכניסה למרתף. הם פתחו את דלת המרתף, וגילו שם אדם עטור בזקן שחור כפחם, פרוע ומדובלל, והוא מביט בהם בעיניים מבוהלות. הגברת בלשין התעשתה וצעקה לשוטרים: "עזבו אותו, הוא משוגע!" על פי מראהו, לא פלא שהשוטרים האמינו לה ועזבו את המקום..

כעת היה ברור כי על ר' אברהם לעזוב מיד את הבית. לאחר התחבטויות רבות נוצר קשר עם שוטר יהודי, שהסכים תמורת סכום כסף נכבד להעבירו לטשקנט המרוחקת, שם התגוררו כמה מבני משפחתו. השוטר הוביל את ר' אברהם כעציר הדרוש לחקירה. הנסיעה ארכה ימים ארוכים, ובשבת סירב ר' אברהם לנסוע. משום כך נאלץ השוטר לעשות עמו את השבת בתחנת רכבת נידחת.

תוך כדי נסיעה התברר כי השוטר היה חסיד חב"ד בילדותו, אך ברבות השנים ירד מהדרך. ר' אברהם ניצל את הנסיעה כדי לדבר על לבו לשוב למסורת אבותיו. כשנפרדו, הפנה ר' אברהם את השוטר אל הרב שמואל לייב לוין ממוסקבה, זה אכן החזירו לדרך הישר, והוא הפך לחסיד חב"ד לכל דבר. הנה כי כן, ר' אברהם, למרות שהיה במצב קשה מאוד, תלוי על חוט בלימה, אף על פי כן עמד על שמירת השבת, ואם לא די בכך – הרי שעשה הכל כדי להשפיע על השוטר לשוב לדרך אבותיו. זו מסירות נפש אמיתית.

סיפור נוסף על מסירות נפש

לילה אחד, בשעה מאוחרת, נשמעות דפיקות בחלון בית משפחת בלשין. בעל הבית פתח את הדלת, ובפתח עמדו בני זוג שהפכו מיד לאורחים קבועים בביתם. לאחר כמה ימים סיפרה האשה על חייה הקשים: היא התחתנה עם בן של רב ומשום כך משפחתו סבלה מרדיפות. בעלה ואביו נעצרו על ידי המשטרה החשאית, אך גם מעצרים אלו לא הרתיעו אותה כלל מלפעול למען היהדות. היא הביאה שוחט לעיירה בה התגוררה, והמשיכה לחנך את ילדיה בדרך התורה והמצוות.

כיוון שמשפחתה סומנה ל'אנטי מהפכנית', כל ידידותיה התרחקו ממנה מחשש שגם הן תעצרנה. רק מידי פעם לחשו לה כי לטובתה כדאי לה לשלוח את ילדיה לבית ספר הממלכתי. היא לא התחשבה בדברי ידידותיה וחינכה את הילדים ברוח ישראל סבא. גם השלטונות הפעילו לחץ נגד בבקשם לשלוח את הבן הבכור, בן התשע, ל'שקולע'.

יום אחד, הודיעו לה כי בעוד כמה ימים יבואו לקחת ממנה את הילד ולהעבירו למוסד בה 'יחונך מחדש'. היא נזכרה בסיפור שקראה פעם על הורים יהודיים שהחביאו את ילדם בעת גזירת הקנטוניסטים, והחליטה לחקות אותם. בבוקרו של היום המיועד השכיבה את בנה על הרצפה, כיסתה אותו בשמיכה, והדליקה נרות מסביב. הם יחשבו שהוא נפטר, וילכו לדרכם, האמינה. כאשר השוטרים נכנסו הביתה, הביטו אל המראה הנורא ועל האם הבוכיה, והבינו עד מהרה מה קרה. מבלי לומר מילה, הסתלקו כלעומת שבאו.

האמא המתינה עוד פרק זמן עד שהיתה בטוחה כי השוטרים לא ישובו עוד, ואז הסירה את השמיכה מהילד. לתדהמתה הילד לא נע ולא זז. "בער'ל" קראה לו, והוא לא השיב. היא טלטלה אותו מצד לצד, והוא לא הגיב. כל הניסיונות להעירו עלו בתוהו. או אז הבינה כי מרוב פחד, בנה היקר אכן נפטר.. זו דוגמה חיה למסירות נפש שהייתה נחלתם של החסידים בתקופת הקומוניסטים.

הרבי הריי"צ, מסר נפשו על אהבת התורה ואהבת ישראל, וכך גם חינך את תלמידיו למסור את הנפש ללא הגבלות. בימינו אנו, מסירות הנפש הנדרשת היא לימוד התורה. בימים אלה בהם המתירנות נמצאת בכל פינה, נדרשת מידה רבה של מסירות נפש ללמוד נגלה וחסידות. אם כי, מסירות נפש מסוג אחר.