סערת הספורט והכדורגל במחנות הקיץ והישיבות: מהי העמדה האמיתית של הרבי?

האם מתאים לאשר לנוער החב"די לשחק כדורגל? מה ענה הרבי כשהתברר שחילקו כדורים בקייטנות? ואיך בריכת שחייה הכריעה את מיקומה של ישיבת 'תומכי תמימים'? מצד אחד – הוראה נחרצת נגד פרסים של כדורגל ומילים חריפות על 'ביטול זמן'. מצד שני – שיחה פומבית המגדירה את הפעילות הגופנית כ'תרופה' נחוצה, והוראה של הרבי הרש"ב שלא להקים ישיבה בעיר שאין בה נהר לשחייה! • צוות עורכי אתר 'חב"ד לייב' יצא לצלול לעומק השיחות, המכתבים והמענות הנדירים של רבותינו נשיאנו, כדי לעשות סדר בסוגיה שסוערת בעולם החינוך, הישיבות ומחנות הקיץ: איפה עובר הגבול בין 'נפש בריאה בגוף בריא' לבין ספורט כערך? הציטוטים המלאים שכדאי לכל חסיד ומחנך להכיר • לכתבה המלאה

☚ חסיד לבוש עם מכנסיים קצרות? היפך הצניעות!

סוגיית הפעילות הגופנית, הספורט ומשחקי הכדור מעוררת לא פעם דיונים נוקבים בעולם התורה והחינוך. מחד גיסא, קיימת הדרישה הבלתי פתשרת לשמירה על הבריאות שכן 'נפש בריאה בגוף בריא' היא תנאי לעבודת ה'. מאידך גיסא, עולה היחס השלילי המובהק לביטול זמן, ללהט סביב משחקים ולתפיסת הספורט כערך בפני עצמו. עיון מעמיק במקורות, בשיחות ובמענים של הרבי חושף מפה חינוכית מרתקת, המאזנת בין צורכי הגוף לרוממות הרוח.

צעדים ראשונים: הליכה יומיומית כפעילות גופנית

היחס לשמירת הבריאות קיבל ביטוי כבר ביחידויות הפרטיות שנקראו אליהן חסידים. בבחרותו, נכנס המשפיע ר' ראובן דונין ע"ה ל'יחידות' אצל הרבי. במהלך השיחה שאל אותו הרבי האם הוא שומר על הבריאות והאם הוא מקדיש זמן לפעילות גופנית.

ר' ראובן השיב שאין לו זמן, היות שהוא ממהר להגיע אל ה'סדר' בישיבה בזמן. הרבי שאל אותו: "היכן אתה מתאכסן?" וכשר' ראובן ענה: "ב-1414" [מכוון לפנימיית הבחורים שהייתה ממוקמת במרחק כמה רחובות בודדים ממרכז חב"ד 770], חייך הרבי ואמר לו: "טוב, אז בהליכה הזו תצא ידי חובה'.. מענה זה הבהיר כי התעמלות אינה חייבת להיות ענף ספורטיבי מורכב, ולעיתים הליכה יומיומית מתוכננת מספקת את הצורך הבריאותי.

גבולות הגזרה: התעמלות מול לימודי קודש

מכתב שנדפס בסדרת 'אגרות קודש' (כרך ז', איגרת מ-ח' אייר תשי"ג) מציב גבולות ברורים בכל הנוגע לחלוקת הזמן במוסדות החינוך. במכתבו פנה הרבי במילים נוקבות אל הנהלת ישיבה – ככל הנראה בסגנון אמריקאי של שנות היו"דים – שהפריזה בהקצאת שעות לפעילות פנאי ולימודים כלליים על חשבון לימודי הקודש.

בלשון קודשו נכתב: "ריבוי הזמן דלימודי חול וההתעמלות על הזמן דלימודי קודש – מבהיל. והגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! והשם יתברך יעזור את כל אחד ואחד מאיתנו שלא תחליף את העיקר העיקרים בטפל דטפל, שחילוף כזה מצד עצמו מופרך הוא, ונוסף על זה עוד מקל את הענינים הטפלים, כמובן". המכתב מבהיר כי גם אם ישנה לגיטימציה מסוימת להתעמלות, חל איסור מוחלט להחליף את העיקר בטפל ולפגוע בשעות הקודש.

הסערה סביב פרס הכדורגל

עמדתו של הרבי ביחס למשחק הכדורגל בלטה במיוחד בחודש מנחם-אב תשל"ג. באותם ימים עורר הרבי את החסידים לדאוג לחינוך ילדי ישראל במהלך החופש הגדול, הוראה שהובילה לפתיחת קייטנות ומועדוני 'שיעורי לימוד היהדות' (ש.ל.ה.).

במהלך הקיץ שלח יו"ר צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש, הרב ישראל לייבוב ע"ה, דו"ח לרבי על גבי גיליון המכתבים של צא"ח. הרב לייבוב דיווח על הפעילות וכחלק מהדיווח ציין: "דבר ראשון שלא מצא חן בעיני, זה שהכניסו בתוך הפרסים – כדורי רגל".

בי"ד במנחם-אב ה'תשל"ג הגיב הרבי בכתב יד קודשו בתשובה חריפה במיוחד: "מה הכריח להכניס זה דוקא? הכלו כל שאר הדברים שבאהקת"ו???!! [שבארץ הקודש תבנה ותכונן] האמנם אף אחד מכל אלו שדנו בזה – לא עלה בדעתו ספק שאפשר שפרס השייך למבצע חב"ד ואדה"ז [ואדמו"ר הזקן] – אפ"ל [אפשר להיות] אופנים וסוכריות וכו' אבל לא כדור רגל".

בהמשך למענה זה נמסרה גם הוראה טלפונית למזכיר בארץ הקודש, הרב אפרים וולף ע"ה. הרבי ביקש למסור להרב לייבוב כי הרבי אינו גורס את פרס הכדורגל, שיש להשמיד את המודעות שנדפסו באופן מוחלט כדי שלא ייתנו לילדים פרס זה, ושידעו להבא את יחסו של הרבי.

כדורגל, גאווה וביטול זמן

התייחסות חריפה נוספת התרחשה במהלך התוועדות קודש במוצאי שבת פרשת שמיני, כ"ד בניסן תשל"ט (נדפסה בסדרת 'שיחות קודש' תשל"ט, כרך ב', עמודים 36–37). הרבי יצא אז בחריפות נגד איש ציבור שהתיימר לפסוק נגד התורה וה'שולחן ערוך', תוך שהיו מי שהתפלאו מהצלחתו הספורטיבית בעברו באוניברסיטה.

בדבריו אמר הרבי: 'בין התוארים המוענקים לאותו אדם – שבעת יושבו על ספסל הלימודים באוניברסיטה הצליח במיוחד במשחק ה'פוטבאל': בשעה שהיו צריכים לבעוט (כפי שזה מכונה) בכדור לגרום לו להיכנס למקום הראוי לו – היה הוא זה שהצטיין בכך, ולא רק ברגלו הימנית אלא גם ברגל שמאל, וככל הפרטים שבדבר!

יש מי שאינם יודעים 'פוטבאל' מהו – ובכן: נפסק בשולחן ערוך 'אסור לשחוק בכדור בשבת' ('אורח חיים' סימן שח סעיף מה; 'שולחן ערוך' אדמו"ר הזקן שם סעיף פג) וככל השקלא-וטריא בזה, הידועה גם ליהודים שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת מעדיפים הם לומר פרק תהילים במקום להתעסק ב'פוטבאל'!

אלא מה, מכיוון שהשם יתברך עזר לו והוא הצליח ב'פוטבאל' סבור הוא שהוא מסוגל לפסוק בכל התחומים שבעולם. ה'שולחן ערוך' פוסק שמשחק ה'פוטבאל' הוא עניין שאינו יכול להביא תועלת בלימוד התורה והבנת התורה, זהו עניין המבזבז את הזמן ונוטל את תשומת הלב, וכדאיתא בחובת הלבבות (שער ח' פ"ג אופן כה) שלא יייתכנו אהבת העולם ואהבת ה' באותו כלי! ואותו אחד שהקדיש רוב שימת לבבו והשתדלותו לאותם עניינים, חוץ מלימוד התורה כדבעי, מתיימר להכריז מהי דעת תורה!'..

הגישה החינוכית: המשחק כ'תרופה' ואמצעי

שנה לאחר מכן, בהתוועדות שבת פרשת שמיני, כ"ו בניסן תש"מ (נדפסה ב'לקוטי שיחות' כרך י"ז, עמודים 418–424, וב'שיחות קודש' תש"ם כרך ב'), הציג הרבי מודל חינוכי מורכב ומכיל יותר ביחס למשחקי הכדור אצל ילדים. הרבי פתח ואמר: 'משחק ה'כדור' יש לו מקום על פי תורה – כדמצינו בכמה וכמה הלכות (אם כי באופן שאינו חיובי) 'אסור לשחק בכדור בשבת', ואסור לעשות 'עבודה זרה' מכדור..

אחרי שהילד לומד תורה ורוצה ללכת לשחק בכדור, והוא אכן הולך לשחק בכדור – הדרך איננה להכות אותו, עד שהוא לא ירצה לשחק בכדור. אלא הדרך היא, כפי שהרמב"ם אומר, שצריך להיות 'חנוך לנער על פי דרכו', ו'ימין מקרבת'. היות והילד בטבעו רוצה לשחק בכדור, יש להסביר לו ולפעול עליו, שמשחק הכדור גופא – יהיה 'לשם שמים".

הרבי הבהיר כיצד יש לתווך את העניין: 'וההסבר, שיש לומר לילד, הוא, שבכדי שהוא יוכל אחר כך ללמוד תורה טוב יותר, צריכה להיות התעמלות הגוף, והוא צריך 'להתרוצץ'. ולכן, לא שוללים את העניין של משחק הכדור, אלא מסבירים לו שהוא צריך להיות לשם שמים, היות וכך אמר הדוקטור, שלצורך בריאות הגוף יש צורך להתרוצץ, לכן עושים זאת. ולהורים יסבירו, שזה כמו גלולה [תרופה] – כאשר אדם נזקק לתרופה, לא שוללים אותה ממנו, אלא נותנים לו אותה, אולם יחד עם זאת, אומרים לו, שהיא לא מיועדת לאדם בריא!

וכך הדבר בנוגע למשחק הכדור של הילד: הכוונה היא אכן שהילד ישב וילמד תורה, אולם היות והוא ילד, ומצד קטנות המוחין שלו הוא רוצה לשחק בכדור, לכן יש לפעול שמשחק הכדור גופא – יהיה כדי שהוא יוכל אחר כך ללמוד תורה ולקיים מצוות בצורה טובה יותר. את העובדה שמשחק הכדור הוא כמו 'כדור' – תרופה, אי אפשר עדיין להסביר לילד, אולם כך צריכה להיות הגישה (של ההורים והמחנכים) לעניין. ודווקא כאשר ישנה ההנהגה של 'חנוך לנער על פי דרכו', ולא שוללים ממנו את הרצון לשחק בכדור, אלא פועלים, שאצל הילד עצמו יהיה הדבר לשם שמיים – או אז, 'גם כי יזקין לא יסור ממנו".

במשך השיחה אף חילץ הרבי רעיון רוחני ממשחק הכדורגל: העולם העגול נמשל לכדור, ועל האדם להפקיע שער ולהכניס את העולם לתוך 'שער המלך' תוך התגברות על יריבים המנסים להכשילו. אולם בסיום השיחה חזר הרבי והציב סייג חד וברור למבוגרים ובני תורה:

'[המדובר אודות] כדורגל, אין הכוונה שהשומעים שי' ילכו להתעניין כיצד משחקים ב'פוטבאל'; מי שעושה כן – אינו אלא קטן בדיעות וטיפש שבטיפשים, שכן אם ישנה אפשרות לנצל את הזמן ללימוד תורה ולקיים מצוות, ותמורת זאת הולכים לשחק ב'כדור' – אין זו אלא טיפשות הכי גדולה! כוונת המדובר, מכיוון שמדובר בילדים (בגיל או בדעת) שעדיין אינם מבינים את היוקר אשר ישנו בלימוד 'כסדר' תורה, והולכים לשחק ב'כדור' – נדרש 'חנוך לנער על-פי דרכו' ו'ימין מקרבת', ועל המחנכים לנצל את ה'אותיות המתאימות' וליטול את הרעיון המדובר ולהלבישו בסגנון ברור מתאים לילדים'.

שחייה ורענון הגוף במסורת החסידית

כדי להשלים את התמונה, מן הראוי לבחון כיצד התייחסו אדמו"רי חב"ד לפעילויות ספורטיביות אחרות שמטרתן בריאות ורענון, כגון שחייה. בספר 'רשימת דברים' של הרב חיטריק ע"ה (עמוד 174) מובא מעשה עם הרבי הרש"ב. באחד מימי הקיץ הלך הרבי הרש"ב על גשר וראה שתלמידי הישיבה, ה'תמימים', בדרכם לארוחת הצהריים, קפצו לנהר לשחות. הרבי הרש"ב נהנה מכך מאוד ואמר שזה נותן להם כוח ומחזק אצלם את החשק ללמוד בשקידה והתמדה.

יתירה מזו, כאשר נאלצו מאוחר יותר להעביר את ישיבת 'תומכי תמימים' מהעיירה הורודיטש, הציעו חסידי חב"ד תושבי שצעדרין שהישיבה תעבור לעירם, ואף התחייבו ללכוד את הכפפה ולממן מחצית מעלות החזקת הישיבה. למרבה הפלא, הרבי הרש"ב סירב להעביר את הישיבה לשצעדרין מסיבה אחת: בעיר לא היה נהר שניתן לשחות בו. רק כאשר הוסיפו החסידים התחייבות מפורשת לבנות בריכת שחייה מאולתרת למען התלמידים, הסכים הרבי והישיבה עברה לשצעדרין.

סריקת מקורות אלו מראה כי יחסה של משנת חב"ד לספורט אינו שחור או לבן. כאשר מדובר בשמירה על הבריאות, בפורקן נדרש לילדים או בחיזוק הגוף לצורך הלימוד – הפעילות הגופנית מקבלת גיבוי מלא. אך כאשר הספורט הופך לתרבות, ללהט יתר, לביטול זמן או לערך בפני עצמו – היחס אליו הופך לשלילי ובלתי מתפשר.