לחצו כאן לתרומה
האם השכל שלך עוזר לך להשתנות – או שהוא פשוט כלי מתוחכם לתרץ את החולשות שלך? לפעמים, ככל שאנחנו חכמים ומודעים יותר, כך קל לנו למצוא הסבר מבריק למה אנחנו תקועים, וההסבר הזה הופך למקלט מפני העבודה האמיתית של הלב • בטורו השבועי הנוקב, עורך סדרת הספרים 'עבודת התפילה בדור השביעי' – הרב לוי זלמנוב מפרק את המנגנון הפנימי שכולנו נופלים בו, ומסמן את הנתיב שעובר דרך 'בין המיצרים' היישר אל הנחמה האמיתית בבניין בית המקדש • לטור המלא
☚ חשיפה בלעדית: הרבי כותב בחריפות נגד המזלזלים בתפילה באריכות ובמשפיע ר' שלמה חיים
משהו משהו עמוק מתחולל בשלושת השבועות. בשבתות של התקופה הזו אנו קוראים את ה'תלתא דפורענותא'. בעבודת השם הפנימית, 'פורענות' היא לא עונש משמים; היא המרירות החריפה, אותן 'דמעות פשוטות' שזולגות מעיניו של אדם ברגע של אמת, כשהוא מבין פתאום כמה הוא רחוק, כמה הוא ירד.
אבל כאן, מחכה לנו המלכודת הכי מתוחכמת של הנפש. המרירות של שלושת השבועות מגיעה מהראש. זו עבודת מוחין קרה. ולמה קוראים לזה 'פורענות'? כי בעל-מוחין, הוא גאון בלתרץ את עצמו. השכל שלנו מבריק – יש לנו הסבר למדני לכל נפילה ותירוץ חסידי לכל חיסרון.
הסיבה השנייה שזו 'פורענות' היא שהלב פשוט ישן. האדם מבין הכל, מנתח נפלא, אבל נשאר אדיש. הוא עדיין תופס מקום, מלא בישות של 'משכיל', והשכלה שנשארת רק בראש – היא פורענות רוחנית. היעד של שלושת השבועות האלו הוא לא לעצור במוח. המטרה היא לפרוץ את המיצרים ולנחות בלב. ואיפה זה קורה? באריכות התפילה.תפילה באריכות היא המקום שבו התיאוריות הופכות לדם ובשר, שבו הלב מתחיל לדבר.
על דרך הצחות אומרים ש'תלתא דפורענותא' הם כנגד המוחין – כי מי שרק 'משכיל' זו פורענות, אבל 'שבעא דנחמתא' הם כנגד שבע המידות, כי רק מה'עובדים' תצמח לנו נחמה. כאן נמדד חב"דניק אמיתי. חסיד אמיתי הוא לא מי שמדקלם מאמרים, אלא מי שמתייגע, מזיע ונלחם להחדיר את ההשכלה הזו אל תוך הרגש והמעשה. כי הרי 'אין חכם כבעל הניסיון' – העבודה שבלב והמעשה בפועל הם ההוכחה היחידה אם החכמה שלך אמיתית, או שהיא סתם קישוט אינטלקטואלי.
כשאנו מנקים עכשיו את המעשה, הדיבור והמחשבה, אנו מסירים את החציצות לקראת המקווה הטהור של חודש אלול. הפסוק אומר 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים' – מי שרודף ומחפש באמת את קבלת עול המלכות של הימים הנוראים, ישיג אותה דווקא כאן. אל תשאיר את החסידות בראש; תוריד אותה ללב, אל תוך עבודת התפילה.
כשהגאולה תבקע והאמת האלוקית תאיר בגלוי, לא ישאלו אותנו כמה 'מאמרים' ידענו לצטט בעל פה או כמה הסברים שנונים היו לנו בראש. השאלה היחידה שתהדהד היא: איפה הלב שלך היה בזמן התפילה? רק מי שיתייגע עכשיו באריכות התפילה, מי שילחם להוריד את השכל אל הרגש, הוא זה שיעמוד בשורה הראשונה. כי מול פני משיח, שום חכמה תיאורטית לא תוכל להחליף דקה אחת של עבודה פנימית אמיתית, דקה שבה האדם ביטל את מציאותו ועמד כעבד חנוק מדמעות לפני מלכו.
לכן, ימי 'בין המצרים' הם לא זמן של עצבות פסיבית, אלא תקופה של גיוס כל כוחות הנפש. שלושת השבועות של המוחין הם ההכנה ההכרחית לשבעת שבועות הנחמה של המידות. כשנשכיל להפוך את המרירות השכלית לזעקה חמה בתפילה, נהפוך את ימי המיצרים למרחב אלוקי, בבניין בית המקדש השלישי, האישי והכללי.
