'אי אפשר לחטוף בראש השנה': השיחה הסוערת של הרבי הרש"ב – לא פילוסופיה, עבודה!

איך קורה שלימוד חסידות עמוק הופכת לעיתים לניתוח שכלי קר, במקום להבעיר את הנפש? בשיחה יסודית וסוערת, נוגע הרבי הרש"ב בלב ליבה של עבודת חב"ד – חשיבות ההתבוננות בחסידות באריכות התפילה • הרבי הרש"ב שובר את הסטיגמה שניתן להסתפק בלימוד החסידות בלבד, ומבהיר כי ללא יצירת רגשות של 'אהבה ויראה' בפועל והשפעה ישירה על הנפש הבהמית – התבוננות זו אינה אלא פילוסופיה ריקה • הרבי הרש"ב משתף בזיכרונות אישיים מצעירותו, מסביר כיצד מתמודדים עם הפרעות חיצוניות באמצע התפילה, ומגלה מדוע דווקא עבודת התפילה ביגיעה היא המפתח היחיד לגילוי האור העצמי של הנשמה • אתר 'חב"ד לייב' מגיש את השיחה המלאה, שלא משאירה מקום לתירוצים – ומעוררת תביעה נוקבת לחסידות פנימית ואמיתית • לכתבה המלאה

☚ זמני ה'סדרים' כתירוץ? שיחה נוקבת של הרבי הרש"ב על אריכות התפילה שפורצת גבולות

עבודת השנה כולה כתנאי לראש השנה ויום הכיפורים

'הזמן המתאים לבכות זה בראש השנה ויום הכיפורים.. [שאלה: ואם מגיע ראש השנה ויום הכיפורים, ואין מצליחים לעשות זאת? והשיב (הרבי הרש"ב):] כדי להיות בזמן של ראש השנה ויום הכיפורים כפי שצריך, נדרשת לפני כן 'עבודה' במשך כל השנה, וכפי שכבר אמרתי בעבר, שעבודת ראש השנה צריכה להתחיל משבת 'בראשית' של השנה הקודמת, אך כאשר אין 'עבודה' ראויה במשך כל השנה, הרי כאשר מגיע הזמן של ראש השנה ויום הכיפורים, גם אז אין זה כראוי.

אדם רוצה 'לחטוף' ולהספיק, שהרי הזמן עובר, אך אין בכך כלום, אי אפשר 'לחטוף'. כידוע, כאשר קיים תוקף הרצון הוא מעכב את התגלות הכוחות הפנימים, ונדרש צמצום של הרצון, כדי לאפשר את גילוי הכוחות הפנימים. כך גם בעניין זה, אי אפשר 'לחטוף'. מי שעשה את עבודתו במשך השנה כולה, הרי בזמן ראש השנה ויום הכיפורים אכן כל דקה יקרה אצלו, שהרי תיכף יחלוף זמן זה, והיכן יוכל להשיג זאת אחר כך? לפיכך נאמר בתפילת נעילה הפיוט 'השמש יבוא ויפנה', אך מי שבמשך השנה לא עשה דבר, ורוצה 'לחטוף' בראש השנה ויום הכיפורים אין בכך כלום.

סכנת הלימוד השכלי ללא עבודת הלב

[שאל אותו אחד המשתתפים: מנין נובעות הטעויות, שמהן נובעים ה'היתרים' להקל ב'עבודה' [באריכות ההתבוננות בתפילה], ולהסתפק ב'השגה' [לימוד החסידות] שכלית בלבד? והשיב:] אין להסתפק ב'השגה' שכלית. נדרשת 'עבודה', כפי שכבר אמרתי פעמים רבות, וכתבתי בקונטרס 'עץ חיים', שהעבודה היא העיקר. 'השגה' בלבד אינה מועילה, ואינה טובה, והלא-טוב שבה יכול לבוא לידי ביטוי בענינים פחותים שאיני יכול לדבר אודותם.

שהרי כל תוכן פנימי חייב לבוא לידי ביטוי בדרך כלשהי. 'חכמה' מתבטאת, כידוע, בראיה, ו'בינה' – בשמיעה. אמנם כוח 'מקיף' כמו הרצון אינו חייב לקבל ביטוי אך כוח פנימי מתבטא במשהו, ולכן 'השגה' חייבת להתבטא, גם בלא-טוב. השגה [לבד] מוכרח שיפול, וזה מתפרץ דרך עניינים לא טובים, ואם לא עתה, אז לאחר שנה, או שנתיים או חמש שנים, או אף לעת זקנה עם חולשת הגוף..

השגה לבדה אינה שווה, צריכה להיות רק 'עבודה', וצריכה להיות עבודה פנימית, עבודה בדרך מקיף מה שבשעת מעשה מביאה התלהבות ['ברען'], ואחר כך זה חולף ועובר, אין זו 'עבודה', אלא צריכה להיות 'עבודה' פנימית הבאה מהשגה והתבוננות, שעל ידי זה הוא מתעורר באהבה לאלוקות.

התמודדות עם הפרעות והמקור לטעויות

[שאל אחד: מה לעשות עם גורמים חיצוניים המנתקים את האדם מן ההתבוננות? והשיב (הרבי הרש"ב):] אין להתרגש כלל מתופעה כזאת. שאלתי על כך פעמים רבות את אבי [הרבי המהר"ש], ואמר שאין לתת לכגון דא להפריע ל'עבודה'. יש, כמובן, סוגים שונים של הפרעות. פעמים הדבר נובע מגורם נעלם בנפש פנימה. פעמים הסיבה לכך היא הטוב שבנפש, כפי שמוסבר בתורת החסידות בענין 'תרומת הדשן' שהיתה במקדש [ראה בסידור עם דא"ח, דיבור המתחיל 'להבין ענין תרומת הדשן']. ודאי יש לחפש דרכים שהענין המדובר לא יהיה, אך כאשר זה בא, לא צריך להתפעל מזה, כי אם יש להמשיך ב'עבודה'.

הנני חוזר ואומר שוב: ה'עבודה' היא העיקר, ואמרתי זאת פעמים רבות למרות הקושי שבדבר. [פלוני העיר שמן המאמרים עצמם ניתן לטעות ולהבין אחרת, כאילו יש מקום להקל ב'עבודה', והשיב (הרבי הרש"ב):] אין כיצד לטעות בזה. מי שרוצה לדעת את האמת אינו עלול לטעות. טעות כזאת נובעת רק מאי-בקשת האמת וחיפוש דרכים לחיים קלים.

נאמנות להוראות ואיחוד המוח והלב

אכן כיום זה שונה מבעבר. בעבר, אז כאשר נכנס האברך ל'יחידות' ונאמר לו שעליו לעשות כך וכך – והוא עשה ממש כך. אני מכיר אברכים שנכנסו אל אבי [הרבי המהר"ש] ל'יחידות' ונאמר להם: 'כך עליך לפעול', והלה יצא וכך עשה, והוא נהיה באמת אחרת לטובה, וכך – בשמעו דברי חסידות הוא ידע שהכוונה היא אליו, יש גם כוונה לאחרים אבל גם אליו (כאן מתכוונים אליו יותר, וכאן מתכוונים יותר לאחרים) ועל פי זה עליו לפעול.

והיום מקילים בזה, אבל זה אינו צריך להיות כך, צריך לומר: 'שימו לבבכם'. משה עצמו כתב את התורה, והוא עצמו אמר 'שימו לבבכם' מפי הגבורה. יש לפעול לפי דברי החסידות ששומעים, עם תוכנם יש 'להתפלל', וצריך לדעת שמכוונים אליו. אפשר ללמוד גם מאמרי חסידות אחרים אך כביאור על מה ששומעים. יש גם הדרכות 'מפה לאוזן' (אישית), אך רק בפרט מסויים, ואילו באופן כללי יש לפעול על פי דברי חסידות ששומעים.

ניתן להיות מוח בתכלית עד הקצה האחרון, וכמו כן הלב גם כן בתכלית עד הקצה האחרון, ואין ביניהם סתירה. יכולה להיות השגה בתכלית בלי הגבלה, ובה בשעה אפשרי רגש הלב בתכלית. כך הדבר ב'עבודה' האמיתית, נוסף לכך שתיתכן 'השגה' בזמן מסויים והתעוררות הלב בזמן אחר – הרי כשיש התעוררות מפנימיות הלב, כמו בראש השנה וביום הכיפורים, שרוי אז האדם גם בקו של השגה שכלית [שאין זה חידוש – כיוון שפנימיות הלב מתאחד עם המוח]. מלבד זאת הנה בעבודה על פי טעם ודעת יכול להיות שניהם, השגה והתעוררות הלב.

היחס בין יגיעת האדם לסייעתא דשמיא

[אמר אחד המשתתפים: לשם כך דרושה 'סייעתא דשמיא', והשיב (הרבי הרש"ב):] 'סייעתא דשמיא' קיימת, כאשר משקיעים, הקדוש ברוך הוא עוזר, כאשר האדם לא עושה כלום, אין מה לעשות איתו. הוא אמנם יקר אצל הקדוש ברוך הוא, ולמעלה מתענגים ממנו, אך מה לעשות, הרי אין לו כלים לקבל בהם. רק כאשר משקיעים הקדוש ברוך הוא עוזר.

[פלוני הביע השתוממות על כך, והשיב (הרבי הרש"ב):] אכן, טאַקאָ איז דאָסקאַ או נאַשעאַ ושידקאָ דאָסטאַניעש [= זהו התודה שמקבלים מיהודי שלנו], אך כוונתי שמסייעים לו שלא לפי היחס לעבודתו, באופן שבעבודתו לא היה יכול להגיע לכך. גם הקדוש ברוך הוא 'עובד', ומהי עבודתו? הוא עובד, כביכול, עם עצמו, שיגלה את האור העצמי שלו [אמר אחד המשתתפים: כלומר: על ידי עבודת האדם הוא מושך ומגלה את האור העצמי כביכול. והשיב (הרבי הרש"ב):] כך ניתן, אמנם, להבין מן הדברים.

קיום ה'שולחן ערוך' לבד – זה לא 'עבודה'..

[אמר אחד המשתתפים: אדם מטעה את עצמו. הרי הוא שומר על ההלכות ב'שולחן ערוך', ומתעסק ב'השגה', ופוטר עצמו מ'עבודה', והשיב (הרבי הרש"ב):] מי שמקיים את ההלכות שב'שולחן ערוך', יאפשרו לו להוביל מים בכל הרחובות, ואף יעניקו לו פלח תפוח, אך לא זוהי 'עבודה', וכל-שכן כאשר אין מקיימים את ההלכות של 'שולחן ערוך'.

[שאל אחד המשתתפים: הרי יש העלמות והסתרים, והשיב (הרבי הרש"ב):] אינכם במצב של הסתר, ד' אמות של הלכה אינן בתוך ההסתר. [ואמר אחד המשתתפים: אם כך, ב'תומכי תמימים' אין אף פעם הפסד, והשיב (הרבי הרש"ב):] אלה שעושים, אך אינם עושים יותר, הרי זה 'כלי שלא נגמרה מלאכתו', ואלה שאינם עושים, יגיע זמנם, שאז יתעוררו ויעשו, ואכן יעשו, והרי יש כאלה שעושים, וזה כבר רווח. צריך לעשות, ואפשר לעשות, אלא אם כן הבריאות לקויה, אך כאשר יש לאדם גוף בריא ונפש בריאה הוא צריך לעשות וחייב לעשות, וכפי שאמרתי שאין דבר חוצץ לפניו יתברך..

השגה שכלית בלבד ללא עבודה אינה ראויה, מלבד ליחידי סגולה, עובדי ה' בנשמתם, (כמו שמבואר בדיבור המתחיל 'לוויתן זה יצרת לשחק בו' ב'ליקוטי תורה') שאצלם בהשגה השכלית מאיר עצם האלוקות, אבל מעובדי ה' בגופם נדרשת דווקא עבודה, ואין די בהשגה בלבד.

הצורך באהבה ויראה והשפעת התפילה על הנפש הבהמית

[שאל אחד המשתתפים: האם עדיף בלי כלום? והשיב (הרבי הרש"ב):] זאת איני יכול לומר. כך הוא אמנם בחיצוניות התורה. כך כתוב בשם הבעל שם טוב או המגיד, לא מזמן ראיתי זאת, שעדיף לא כלום מאשר ללמוד שלא כראוי, אך בפנימיות התורה אי אפשר כל כך לומר זאת, אך אין זה ראוי, היו מטובי היהודים, שהיתה אצלם רק זה השגה, אלא שהיו עדינים מטבעם, אך מזולתם נדרשת דוקא עבודה. העבודה יקרה מאד למעלה. עם עבודה לא נתבייש לפני עובדי ה' בנשמתם..

[פלוני אמר: ברצוני לנסות לשכנע שגם השגה שכלית תהיה ראויה, והשיב (הרבי הרש"ב):] לא, יש צורך הכרחי באהבה ויראה, [פלוני המשיך: אבל כשמתבוננים, יש איזו שהיא התעוררות הלב, והשיב (הרבי הרש"ב):] זה מעט, הכרחית התעוררות אהבה ויראה. האמן לי, טיעונים כאלה באים אך ורק כשאדם אינו מעוניין להשתחרר מאנוכיותו. נאמר: 'וידעת היום' למען 'והשבות אל לבבך כו". נדרשת אהבה ויראה.

כשהייתי אברך, ידעתי, שבשעת התפילה מתעוררים באהבה לאלוקות, שחפצים רק באלוקות, ואין קשורים כלל לגשמיות, ולא רק מפני שעוסקים בענין נעלה יותר, אלא מפני שההשגה השפיעה גם על הנפש הבהמית שתחפוץ באלוקות, כך שלא עולה על הדעת להניח לגשמיות. במצב כזה מתחשק לאחר התפילה לשבת וללמוד תורה עשרים שעות, ורק מפני ההכרח לאכול לצורך קיום הגוף, אך, מיד לאחר הגשמיות, להתמסר שוב ללימוד תורה.

ההבדל העצום בין 'עובד' ל'חוקר' – והכרח ההתבוננות

[אמר לפניו אחד המשתתפים: הרי גם על ידי השגה שכלית בלבד עסוקים בענינים נעלים כו', והשיב (הרבי הרש"ב):] זה מה שמכנים 'חוקר', 'פילוסוף', או כינויי גנאי אחרים מ'שאול תחתית'. כל זה אין ואפס. צריכה להיות התעוררות אהבה ויראה, ולא בשמיים היא, אפשר להגיע להתעוררות אהבה ויראה, כי האדם אינו בהמה. בהמה נמשכת לדבר האהוב עליה מצד טבעה, וכן האדם נמשך בטבעו לדבר האהוב עליו, אלא שהבהמה אוהבת דברים גסים, והאדם אוהב עוגה. אלא, כשיתבונן שלא זה הטוב האלוקי, ורק אלוקות הוא טוב, לא ירצה גשמיות, ויחפוץ רק באלוקות.

כבר אתמול רציתי לומר, שאברכים אינם צריכים להתלונן על מה שלא חסר, הרי ראשית, כיוון שבינתיים אין מתלוננים על מה שחסר, באמרם ונוסף לכך – אין תועלת כלל כאשר מתלוננים על מה שלא חסר [מן ההמשך מובן, שהתלונה היא על כך שההתבוננות לא מצליחה להביא לאהבה ויראה מבלי לחוש חסרון בכך]. על פי זה שמתבוננים ואין הדבר משפיע, יש לומר שני עניינים: האחד שכך הוא מפני שחסרה 'תשובה תתאה', ואפשר לומר עניין נוסף, אך עדיף לומר שזה מפני שחסרה 'תשובה תתאה'.

[אמר אחד המשתתפים: אומרים בשם כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע, שאלו שילמדו דא"ח שלי, תהיה להם אהבה ויראה מבלי שידעו זאת, והשיב (הרבי הרש"ב):] זה תוכן שמתאים לפנימיות המוח ופנימיות הלב. [אמר פלוני, שנמצא כתוב בליקוטים מכ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע שלכל היהודים יש אהבה ויראה, והשיב (הרבי הרש"ב):] לכל היהודים כן, אך לחסידים – לא. כדי שלחסידים תהיה אהבה ויראה דרושה השגה והתבוננות'.

ספר השיחות 'תורת שלום' עמודים 228-233.