לחצו כאן לתרומה
בשיחה נפלאה מחג הסוכות תשמ"ז, מסביר הרבי את הדרך החב"דית הייחודית לשמחת בית השואבה – מסלול מופלא שמתחיל בהתבוננות עמוקה במוח (שנעשית בעת 'עבודת התפילה' כמבואר בחסידות), עובר דרך התוועדות חסידית, ומתפרץ החוצה בריקודי שמחה לוהטים ברגליים • איך הבנה שכלית הופכת לריקוד של העקב? מדוע דווקא מים שנשאבו מחוץ לירושלים מחזיקים את המפתח לבירור העולם? ואיך פועלים 'אַז די גַאַס אַלַיין זָאל טאַנצְן' – שהרחוב עצמו יתחיל לרקוד ויהפוך ל'רשות היחיד' של הקדוש ברוך הוא? • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש את שיחת הרבי לקריאה • לכתבה המלאה
☚ לשאוב רוח הקודש: נשיאי חסידות חב"ד על משמעות שמחת בית השואבה
ונמצא, שהעניין דשמחה של מצוה הוא בבחינת 'כלי' שעל ידו שואבין ומקבלים רוח הקודש, ועל אחת כמה וכמה השמחה דחג הסוכות – 'מצות היום' ד'זמן שמחתנו' (כשם שבראש השנה 'מצות היום בשופר'), ועד לתכלית העילוי שבזה – 'שמחת בית השואבה'. על פי זה מובן עד כמה יש להשתדל ולהרבות בשמחת בית השואבה – גם בזמן הזה, ואדרבה – באופן נעלה יותר, כנזכר לעיל.
ואין עניין יוצא מידי פשוטו – שמחה וריקוד ברגלים בפועל ממש: שמחת בית השואבה אינה יכולה להיות רק ברגש הלב, היינו, שלאחרי ההתבוננות וההעמקה בגודל העניין כו', באופן של הבנה והשגה, נפעל בלבו רגש של שמחה, אלא שמחה זו צריכה להתבטא גם במעשה בפועל – כלשון הרמב"ם: 'רוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין'.
אמנם, כדי ששמחה זו תהיה שמחה אמיתית, צריך להיות לימוד והתבוננות בפרטי הדברים באופן של הבנה והשגה, אבל, עיקר העניין הוא – שמחה כפשוטה, בפועל ממש. ולכן, נקבע סדר הדברים, אשר, בתחלת הלילה מדברים בביאור העניין דשמחת בית השואבה, גודל מעלתה וכו', ומצינו יסוד ומקור למנהג זה בסוגיא שבה נתבארו פרטי הענינים דשמחת בית השואבה: 'יש מהן אומרים כו' ויש מהן אומרים כו' אלו ואלו אומרים כו", שבזה מודגש הקשר והשייכות דשמחת בית השואבה עם עניין של אמירה ודיבור,
ועניין זה מודגש ביותר אצל חסידי חב"ד מדור דור – שאצלם התבטאה עיקר השמחה דשמחת בית השואבה על ידי התוועדות, כלומר, בעניין של דיבור ואמירה, וכתוצאה מזה היו באים לעניין של ניגונים וריקודים (ולא כמו חסידי פולין, שאצלם היתה עיקר השמחה דשמחת בית השואבה על ידי ניגונים וריקודים), ולאחרי זה בא העיקר – הדגשה מיוחדת, גם אצל חסידי חב"ד, על עניין הניגונים והריקודים במעשה בפועל דווקא.
ומובן, שההדגשה על עניין הניגונים והריקודים אינה בסתירה לדרך העבודה המאפיינת את חסידי חב"ד, עניין של הבנה והשגה, 'יתפרנסון' – שהרי אדרבה: הבנה והשגה אמיתית פירושה, שהדבר המושג הופך להיות חלק ממציאותו של האדם, דם ובשר כבשרו, היינו, שהדבר חודר בכל מציאותו של האדם, בכל אברי גופו, עד לחלק הכי תחתון – עקב שברגל. ובנוגע לשמחת בית השואבה – בא הדבר לידי ביטוי בעניין הריקודים, שכן, עניין הריקוד נעשה על ידי העקב שברגל, שמנשאים אותו מן הארץ, וחוזרים ומורידים אותו על גבי הארץ כדי לנשאו עוד הפעם באופן נעלה יותר, וכן הלאה.
ויש להוסיף, שהשמחה וריקודים דשמחת בית השואבה צריכים להיות גם ברשות-הרבים: שמחת בית השואבה – הייתה בעזרה דוקא (לא בהיכל או באולם), ובעזרה גופא – לא ב'עזרת ישראל', אלא ב'עזרת נשים', היינו, החלק הקרוב יותר לשטח שמחוץ לבית המקדש, שהוא בבחינת 'ממוצע' בין בית המקדש לכללות העולם. ולא עוד, אלא ש'לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה'.
ועניין זה מודגש ביותר בסיבה דשמחת בית השואבה, שאיבת המים, 'ושאבתם מים בששון': 'ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב היה ממלא מן השילוח', 'מעין הוא סמוך לירושלים' – מחוץ לירושלים. כלומר, שאיבת המים לא הייתה באופן ד'ומעיין מבית ה' יצא', ועל כל פנים מירושלים, כמו שכתוב (בהפטרה דיום א' דסוכות) 'ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים', כי אם, ממעיין הסמוך לירושלים, מחוץ לירושלים. ומזה מובן, שבשמחת בית השואבה ישנה הדגשה מיוחדת על הפעולה גם מחוץ לבית המקדש, שזהו עניין בירור העולם..
ומזה מובן גם בנוגע לשמחת בית השואבה בזמן הזה – שנוסף על התחלת השמחה בבית-הכנסת ובית-המדרש, צריכים להמשיך את השמחה גם – ובעיקר – ברחוב, ברשות-הרבים, ועד כדי כך, 'אַז די גַאַס אַלַיין זָאל טאַנצְן' [= שהרחוב ירקוד בעצמו], על ידי זה שעושים ממנה 'רשות היחיד', ליחידו של עולם.
שיחת חג הסוכות תשמ"ז – בלתי מוגה, נדפס בספר 'מעייני הישועה'.
