לחצו כאן לתרומה
עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש סיפור חסידי מופלא שאירע עם החסיד ה'עובד' הרב יצחק גורביץ הי"ד (שמכונה בפי כל 'ר' איצ'ה מתמיד'), בקשר להידור מצווה • 'לפתע התלהטו פניו והוא עזב את הלחם והסכין וניגש אל הקיר, כדרכו בשעה שהיה מתבונן בעניין כלשהו. ותוך כדי כך התעלף – ומהלחם שלא היה 'שלו' לא אכל'.. • לכתבה המלאה
☚ מסר אישי: זה החדשות הכי חמות של חב"ד • צפו
היה זה בימי השתוללות הכנופיות ברוסיה ובאוקראינה (בשנים תרע"ח-ע"ט). ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' המפורסמת עברה לעיר חרסון. באותם ימים היו בחורי הישיבה ומוריהם מסוגרים בישיבה ולא העזו לצאת החוצה. הפורעים היו מסוגלים לתפוס יהודי שמסתובב ברחוב ולירות בו מבלי להניד עפעף.
אחד מאנשי המופת של הישיבה היה החסיד הרב יצחק גורביץ הי"ד, שכונה בפי כל 'ר' איצ'ה מתמיד'. הוא היה אדם מופלא ביותר. מכריו מספרים עליו סיפורים שכמעט קשה להאמין להם. הוא היה צם לעתים קרובות ולא היה אוכל ביום אלא ארוחה ארעית אחת. כמעט לא היה ישן. בשעות המאוחרות של הלילה, כשהיה מרגיש שהעייפות משתלטת עליו, היה מכניס את רגליו לתוך קערת מים קרים, כדי שלא יירדם.
גם מסירותו לבחורי הישיבה היתה מופלאה. כשהתאכסנו בביתו בחורים, היה רץ וטורח בעצמו כדי למלא את צרכיהם. באמצע הלילה היה מפסיק מלימודו וניגש לראות אם השמיכה או הכר לא נשמטו מהתלמיד שלן אצלו. הוא היה חביב מאוד לזולת, מקבל כל אדם בסבר-פנים יפות ומשתדל לעזור לו ככל יכולתו. הנהגותיו המופלאות נעשו תמיד בצניעות יתירה ובפשטות, ורק בעלי עין-חדה יכלו לגלות את מעשיו.
באותם ימי הפרעות היה לגמרי כאילו לא בעולם הזה. הוא היה מתחיל את תפילת שחרית השכם בבוקר, ומאריך בה, מתוך התבוננות והשתפכות הנפש, עד שעת המנחה. אז היה מכין את עצמו לתפילת מנחה, שאף היא נמשכה שעות אחדות, עד שעת תפילת ערבית, שאותה היה מסיים מאוחר בלילה. רק אז היה טועם משהו ושב ללמוד במשך כל הלילה. לקראת הבוקר היה מנמנם זמן מה וקם כארי לעבודת יום חדש..
בעיר חרסון היו באותה תקופה שני אחים מחסידי חב"ד, האחד היה ר' יעקב פלוטקין והשני היה ר' פסח פלוטקין. שניהם היו בעלי-אמצעים ונימנו עם תומכיה העיקריים של הישיבה. בבתי שניהם היו אופים לחם עבור הישיבה. לא היה אפשר למצוא שום הבדל בין הלחם שהיה נאפה בבתיהם. גם לא היו שום הבדלים מבחינת הכשרות, שכן שניהם היו חסידי חב"ד ומהדרים במצוות.
אולם משום מה היה ר' איצ'ה מתמיד מקפיד לאכול רק מהלחם שהיה נאפה בביתו של ר' יעקב פלוטקין. איש לא ידע את טעמיו ונימוקיו, אך הכול כיבדו את רצונו. באחד הימים, היה זה בשבוע שבו חל יום י' בכסלו (חג הגאולה של הרבי האמצעי), ישבו בבית-המדרש כמה עשרות מחסידי חב"ד להתוועדות. ראש-המדברים היה ר' איצ'ה ופיו הפיק מרגליות, כדרכו.
לפתע פנה ר' איצ'ה אל אחד הבחורים, שבחדרו היה מונח הלחם שאותו היה אוכל, ולחש לו, כי זה ארבעה ימים שלא אכל לחם והוא מרגיש חולשה גדולה. 'לך בבקשה הביתה והבא לי לחם', ביקש ממנו. הבחור השיב, שהשעה כבר מאוחרת וזו סכנה להסתובב בחוץ בשעה כזאת. ר' איצ'ה הביט בו בעיניים מתחננות, נתן לו כוסית 'לחיים' ואמר: 'קח 'לחיים' ואני מברכך שלא תינזק בעזרת השם'.
הבחור הבין שזו שאלה של 'פיקוח נפש' עבור ר' איצ'ה, והתכונן ללכת. אבל המשגיח של הישיבה אסר עליו ללכת והבחור נשאר לשבת. כעבור דקות אחדות פנה ר' איצ'ה שוב בבקשה אל הבחור וגילה לו, כי הוא מרגיש חולשה גדולה בליבו. 'אני מבטיח לך שלא תיפול שערה מראשך ארצה', אמר לו כשעיניו מביעות תחינה.
ברם, המשגיח טען שאפילו כדי להציל חיים אין רשות לסכן את הבחור. זקני החסידים החלו להתייעץ בינם לבין עצמם, ולבסוף החליטו, שבגלל הסכנה יש לעשות מעשה שלא ייעשה: לרמות את ר' איצ'ה ולהביא לו את הלחם מהבית השני (שהרי מבחינה מהותית לא היה ניתן למצוא שום הבדל בין שניהם).
אמרו איפוא זקני החסידים לבחור, שיאמר לר' איצ'ה שהוא יוצא להביא לו את הלחם, אך שלא יילך לחדרו, אלא יסתתר בעזרת-הנשים למשך זמן-מה ויחזור ויאמר לר' איצ'ה שהביא לו את הלחם, כשהלחם יהיה הלחם השני. הבחור עשה כן ור' איצ'ה שמח מאוד כשראה את הלחם. הוא החל להכין את עצמו לנטילת-ידיים, ניקה את ציפרניו ושפך כבר את המים על ידיו.
ולפתע עצר וקרא לבחור. 'זה הלחם שלי?', שאלו כשעיניו בוחנות את פניו. 'כן, ודאי', מיהר הבחור לומר. 'אם כך, אני מאמין לך', אמר ר' איצ'ה והחל שוב ליטול את ידיו. הוא נטל את ידיו בשנית, ניגבן, ולקח את הלחם והסכין כדי לברך את ברכת 'המוציא'. ולפתע התלהטו פניו והוא עזב את הלחם והסכין וניגש אל הקיר, כדרכו בשעה שהיה מתבונן בעניין כלשהו. ותוך כדי כך התעלף – ומהלחם שלא היה 'שלו' לא אכל..
