לחצו כאן לתרומה
לרגל ראש השנה לחסידות בי"ט כסלו, אנו מגישים סקירה מיוחדת אודות תקנות רבינו הזקן בנושא 'עבודת התפילה', כפי שמצטייר מאגרותיו הרבות • 'כעבור מספר שנים, כשהתרבו החסידים, ונחלשה היגיעה בעבודת התפילה, כתב להם רבינו: לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה, במטותא מינייכו ברחמין נפישין, חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאוד מאוד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפילה בכוונה.. עד מתי יהיה זה לנו למוקש' • מאת הרב שלום בער לוין • לכתבה המלאה
☚ 'דמות נשגבה': תיאור מדהים מדמותו של רבינו הזקן • פענוח גרפולוגי
תקנות רבינו הזקן בעבודת התפילה
המנינים החסידיים
אחד מהדברים הראשונים שהתקינה עדת החסידים, היה קביעת מנינים מיוחדים, שבהם היו מתפללים החסידים בדרך החסידות, בחיות, במתינות, בקול רם, ובנוסח התפילה החסידי. כבר בכתבי המתנגדים של שנת תקל"ב מתלוננים על החסידים, הן על קביעת מנינים מיוחדים, הן על התפילה בקול רם והן על שינוי נוסח התפילה. ושוב חזרו עליהם בכתביהם משנת תקמ"א ואילך. בשנת תקמ"ז פרסמו המתנגדים בעיר שקלוב כרוז אל כל הקהילות, נגד החסידים המתפללים במנינים מיוחדים. שם בשקלוב היה יהודי אחד בשם ר' אלכסנדר, שהשתדל לגונן על החסידים, שלא יפריעום בתפלותיהם.
אדמו"ר הזקן כתב לו אז בענין זה (אגרת י): "אף כי לא ידעתיהו ולא אכיר מראהו, אך לשמע אזן שמעתיהו אשר רוח ה' נוססה בו, שלא לעמוד בסוד משחקים המלעיגים בחפצים לעבוד את ה' באמת, עבודה שבלב זו תפילה.. בהוסדם יחד עלי לגזור גזירת שמד על התפילה, להתפלל כמותם דוקא בחפזון ובלי שום תנועה והרמת קול… באתי לעורר נפש נדיבה… ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם". וממשיך ומבאר לפניו את תוכן ענין התפילה בקול ובהתבוננות המעוררת אהבת ה'. כעבור זמן, הפך ר' אלכסנדר זה, לאחד מגדולי החסידים.
הרדיפות נגד המנינים החסידים התחילו אז גם בשאר העיירות. כשהגיעו הרדיפות האלו לעיר סמיליאן כתב להם אדמו"ר הזקן (אגרת יד): "באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל, ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפילה בקול רם, להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו" (אחר כך נדפסה האגרת באגרת הקודש שבתניא, בתור הוספה לאגרת כב).
לעומת זאת, כאשר בעיר אושאץ גברו הרדיפות של המתנגדים נגד המנינים של החסידים ביתר שאת – יעץ להם אדמו"ר הזקן (אגרת ט): "מודעת זאת בארץ הרעש הגדול שבמדינתינו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע בקרוב, ועל כן זאת העצה היעוצה על פני כל הארץ, לקיים מה שכתוב: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב. ובגלל הדבר הזה השמרו בנפשותיכם מלהתיצב נגד הקמים עליכם כדי להתפלל במנין מיוחד. ובה' בטחתי שאל יעזבנו נצח סלה ועד, ובקרוב יחזיר העטרה ליושנה".
באחת העיירות שהתקיים בה מנין חסידי, רצה רבה של העיר [שם העיר לא הגיע לידינו, אך ניתן לשער שמדובר על חרסון] לסגור את המנין. הוא כתב לאדמו"ר הזקן כי מאחר שההורים אינם מעוניינים שהנערים ילכו למנין החסידים ויתפללו בנוסח שלהם, הנערים מחויייבים לשמוע בקול הוריהם ולהימנע מלהשתתף במניינים אלו. רבינו השיב לו, דקיי"ל דבמילתא דלא שייך האב בגווה אין בו כח למחות בבן, ואשר אין איסור בשינוי הנוסח.
אמנם מכל מקום הציע רבינו להתפשר (אגרת מו): "מפני שמעכ"ת כוונתו רצויה למצוה רבה, הבאת שלום, אף ידי תכון עמו, לצוות ולהזהיר על המנין המתפללים שלא ישנו סדר התפילה מברוך שאמר עד אחר שמונה עשרה, באם שישמעו לו אנשי עירו לכבוד מעכ"ת, להיות בשלום ובמישור עם המנין באמת לאמתו, ולא לעורר עוד מדנים ח"ו עם בניהם החפצים לילך למנין".
גם בווילנא התקיים במשך שנים מנין מיוחד לעדת החסידים, עד אשר בשנת תקנ"ז התחילו להתגבר רדיפות המתנגדים נגד החסידים, ורבינו כתב להם בראשית שנת תקנ"ח (אגרת נד): "מוטל עלינו חובה לשתוק ולסבול ולקבל היסורים באהבה… ותקבלו שכר על הפרישה, ומלה בסלע ומשתוקא בתרין, כי עת לעשות לה'". ופשטות הכוונה היא למנין החסידי שנגד זה היו עיקר הרדיפות, אשר "תקבלו שכר על הפרישה".
קול מעורר הכוונה
באגרת הנזכרת אל ר' אלכסנדר משקלוב, ביאר רבינו את תוכן ענין התפילה בקול המעורר הכוונה (אגרת י): "יסוד כל התורה לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב".
לא רק שכל אחד לעצמו מתפלל בהתלהבות ובקול רם, אלא שרבינו תיקן שכך תהיה גם תפלת הצבור. הגיעה לידינו אגרת שכתב לחסידים בקהלת קאפוסט (אגרת עא): "אהוביי אחיי ורעיי, חזקו ואמצו במאד מאד, כמאמר רז"ל שהתפילה צריכה חיזוק, כאדם הנאבק עם שונאו שצריך להתחזק בכל כח ועוז ותעצומות, אף כי גם זאת שעת צלותא היא שעת קרבא. וכמו שבמלחמות בני אדם צריכים כל בני המלחמה להתאסף אל מקום אחד, להתחזק כולם כאחד ולא זה בכה וזה בכה, אף גם בתפילה יהיה עשרה לפחות כולם כאחד מתחילים מברוך שאמר ואילך, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק בקול חזק לייחד לאחד להרים קול אחד".
תפילה במתינות
עוד תיקן רבינו, שהתפילה בציבור תהיה דווקא במתינות (אגרת ע): "לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש [שאם החזן מתפלל לאט מדי מעבירים אותו מהעמוד]…, כמארז"ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה הלא טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים, ואונס רחמנא פטריה [הוא עצמו שיזדרז כאוות נפשו, אבל שלא יפריע לשאר המתפללים להתפלל במתינות]".
כשהחסידים קיבלו על עצמם תקנותיו בנוגע לתפילה: שתהיה במתינות כך שהתפילה מהודו עד העמידה תמשך כשעה, שלא ילכו בתפילה אנה ואנה אלא יעמדו על מקום אחד ועוד – כתב אליהם רבינו (אגרת פב): "פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי… ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי, או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול, מהם יהיה היורד לפני התיבה על פי הגורל או ע"פ ריצוי הרוב".
שלא לדבר בעת התפלות
מיד בתחילת תקופת נשיאותו, בערך בשנת תקמ"ה, הזהיר רבינו את כל המניינים של החסידים (אגרת ו): "לגזור גזירה שוה לכל נפש, שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ להתפלל התפילה עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'. והעובר על זה בזדון ישב על הארץ, ויבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה, ושב ורפא לו". והיינו, שאף מי שעדיין לא התחיל להתפלל עם הש"ץ, יזהר משיחה בטלה אחר שהתחיל הש"ץ להתפלל. וכעין זה דרש מהחסידים (אגרת פ): "חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפילה בכוונה, להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה, ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה, ה' ישמרנו".
והוסיף ותיקן, שגם בין מנחה למעריב לא ידברו דברים בטלים, כי אם ילמדו כולם ביחד עין יעקב ושלחן ערוך אורח חיים (אגרת ה): "ועל כן רע בעיני המעשה אשר נעשה תחת השמש בכלל, ובפרט בין אחיי ורעיי הנגשים אל ה' הגשה זו תפילה, ואחר התפילה או לפניה נעשה מושב לצים רחמנא ליצלן, כמו שארז"ל שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה כו'.. דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר עין יעקב… וגם ללמוד מעט בשו"ע או"ח הלכות הצריכות לכל אדם.. ובשבת קדש בעלות המנחה יעסקו בהל' שבת, כי הלכתא רבתא לשבתא.. וכל יחיד אל יפרוש עצמו מן הציבור אפילו ללמוד ענין אחר, כי אם בדבר שהציבור עסוקין בו".
יגיעת המוח בעבודת התפילה
בכל האמור לעיל הבאנו את התקנות שתיקן רבינו למנינים החסידיים בנוגע לסדר ומהלך התפילה, וכעת נסקור מעט את הדרכת רבינו לחסידים בנוגע לעבודת התפילה. כבר בשנים הראשונות לנשיאותו, הדריך רבינו את החסיד ר' יצחק יפה מקאפוסט (אגרת יט): "זאת עצה היעוצה להתפלל בשמחה גדולה… להתענג תענוג גדול מגדלות הבורא ושבחיו המוזכרים בסדר התפילה.. קודם התפילה יהיה לימודו בראשית חכמה שער התשובה, וסוף שער היראה, וסוף שער הקדושה, בכדי להכניס יגון ואנחה ולשבור הלב על עונותיו וחטאת נעורים, בכדי שיוכל לבכות, בכדי שילך ויסור היגון מלבו, בכדי שיהיה שש ושמח בתכלית השמחה בהתבוננו בגדלות הבורא בתפילה".
אמנם כעבור מספר שנים, כשהתרבו החסידים, ונחלשה היגיעה בעבודת התפילה, כתב להם רבינו (אגרת פ): "לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה, במטותא מינייכו ברחמין נפישין, חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאוד מאוד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפילה בכוונה.. עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת". (אחר כך נדפסה אגרת זו בסוף ספר התניא).
לא זו בלבד שרבינו דרש מהחסידים "להטריח מוחם בעיון תפילה מעומקא דליבא ערב ובקר מדי יום ביום", אלא אף גם זאת כתב להם (אגרת פב): "וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אם ירצה השם לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר, לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו, וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפילה ומתעצל יהיה נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח. ומכלל לאו אתה שומע הן, ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה".
