לרגל יום הבהיר י"א ניסן – יום הולדתו של הרבי מלך המשיח, אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש משא מאלף של הגאון החסיד הרב אשר שיחי' פרקש – משפיע ראשי ישיבת תות"ל בואנוס איירס שבארגנטינה, מתוך דברים שנשא בפאנל 'התבוננות בחסידות בתפילה' ביום י"א ניסן תשפ"ב • מי שגס ונחות ברוחניות יכול להתפלל באריכות? האם יש עניין להסתתר כאשר מתבוננים ומתפללים? איך מגיעים לרגש אמיתי בתפילה? מה ההבדל בין חסידות פולין לחסידות חב"ד? ואיך זה שייך לאמונה במשיח? • לקריאה
•••
לפעמים כשעושים בעיה ממשהו, זה הופך לבעיה. עושים שאלה, זה הופך להיות שאלה. לפעמים צריך פשוט לגרום לכך שזו לא תהיה שאלה, ובמילא אין לבעיה קיום. אנחנו יוצרים איזו שהיא בעיה ומזה יוצאים פילוסופיות שלימות.
כל השיח הזה האם הדור והזמן שלנו שייך ל'עבודת התפילה', זה דבר שהוא מוטעה וכל שורש השאלה מגיע ממקום לא נכון בכלל. מישהו התעצל להתפלל באריכות, וניסה למצוא תירוץ ש'יסדר' את עצמו, והתחיל לשאול האם זה שייך וכו'. אחרי זה יושבים ומתפלפלים האם זה 'דור השישי' או יש לזה שייכות גם ב'דור השביעי'.. אנחנו יצרנו את הבעיה, ואחרי זה הופכים זאת לאיזו מציאות כל שהיא.. שוכחים על מה מדובר. זה מזכיר לי, שהרבי הזכיר כמה פעמים בשיחות, שאלות שאנשים שאלו על רש"י ורמב"ם וכדומה, שאלות שלא שייכות בשום צורה ודרך לעולם המציאות, והרבי צחק מזה.
זה פשוט מוזר לשאול משהו, על דבר שאינו במציאות. השאלות הללו מגיעות ממקום כה מצומצם, ואחרי זה בונים על כך סטיגמות. לפני שמדברים על 'עבודת התפילה', צריך להבין בכלל על מה מדובר פה. מהי 'עבודת התפילה', מה מטרתה ועד כמה היא חשובה ונחוצה בעבודת השם.
הבעיה הראשונה היא שעשינו מהתפילה איזה 'מדריגה', ובגלל שזה משהו מאוד נעלה, מתחילים לפחד להתעסק בזה..מעושים מזה דבר קדוש ומיוחד, ואחרי זה מייצרים שאלות עד כמה זה שייך.. הגישה הזו היא לא נכונה מעיקרא. האמת היא שזה דבר פשוט וריאלי לחלוטין. זה בכלל לא משהו 'רוחני' ומעופף..
אם נסתכל בתורת רבותינו נשיאנו, החל מאדמו"ר הזקן והולך ומוסיף אצל כל רבי – עד לרבי נשיא דורנו, 'עבודת התפילה' זה ממש יסוד הכל. מה זה 'חסידות'? חסידות זה גילוי אלוקות. מה זה 'משיח'? משיח זה שיהיה הגילוי של 'ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים'. זה משיח. אז בגלל שיש לזה כמה ביטויים שונים, יש לזה משמעות אחרת?!
כל שיחה בענייני 'גאולה ומשיח' שנפתח נראה שעל מה הרבי מדבר? על אלוקות, על אחדות השם, על המשכת הבורא אצלי ובעולם ובכל דבר וכו'. ומתי הזמן להפנים ולחוש את זה? כשאוכלים קוגל? או להבדיל כשלומדים דף גמרא? הזמן להפנים ולחיות אלוקות, זה בזמן התפילה!
אפילו כאשר לומדים 'מאמר' חסידות, לפעמים כל כך עוסקים בפלפול וה'השכלה' של הלימוד, ששוכחים מהאלוקות של העניין. מתי הזמן להתחבר ולקלוט שיש פה משהו אלוקי? שכל ה'השכלה' הופכת להיות משהו 'חי'? זה בתפילה.
אז מה בכלל הספק והשאלה 'האם זה שייך בדורנו' או 'אם אני ראוי לעסוק בזה'?? הרי כל החסידות, כל החיות במשיח, ובעצם כל החיות בכל עניין של קדושה – מגיעים רק מ'עבודת התפילה'! התפילה היא היסוד של הכל. אז איפה נכנס כאן ספק בכלל??
זה שייך לכולם
לא צריך לעשות מזה 'מדריגות', ובמילא לא יהיו שום בעיות.. זה דבר יסודי ומוכרח. כמו שצריך להניח תפילין וזה דבר הפשוט והמינימלי, כך יש להתבונן בחסידות ולהתפלל באריכות.
ב'קונטרס התפילה' הרבי הרש"ב כותב, בקשר להתבוננות בחסידות ותפילה באריכות, שאדם שמסתיר את עצמו מתפלל ומתבונן, הוא 'חיצון' בדיוק כמו אדם שמגלה את עצמו לאחרים. עצם העניין שאתה עושה מזה 'עסק' שלם, שאתה צריך להסתיר את עצמך, זה רק מראה שאתה חושב שאתה עוסק בעניין מאוד חשוב, 'עוסק בנסתרות' ועניינים רוחניים נעלים, ולכן יש להיכנס לחדר סגור ולהתחבאות.. כל העיסוק בזה זה 'בליטה' אחת גדולה.
לא צריך לבלבל לעצמנו את השכל. להתפלל באריכות ולהתבונן, זה מינימום. זה הדבר הבריא והנורמאלי. לעבוד ולהתייגע בעבודה פנימית, זה בן אדם, זה יהודי, זה חסיד. בלי תפילה, זה גוף בלי נשמה. אז מה צריכים להסתיר פה? ממי צריך להסתתר? האם גם בהנחת תפילין צריך להתחבא?..
כמובן שאין צורך לעמוד במקום המרכזי בבית הכנסת שכולם יראו וכו', ו'לא בשופטני עסקינן' [=לא מדברים על שוטים]. אבל עצם העניין להתפלל ב'עבודה' במתינות ובחיות ולהתבונן, זה החיים עצמם! 'עבודת התפילה' היא המהות של עבודת השם כולה. זה לא איזה הידור מצווה ו'פרומקייט' [=דתיות]..
יש כאלו רוצים לראות 'מראי מקומות' איפה זה כתוב וכו', אז דבר ראשון – זה לא צריך להיות כתוב.. זה הדבר עצמו. זו יהדות וזו חסידות. כל 'מאמר' וכל שיחה, זה מה שמדובר. ואם דווקא רוצים מקורות, אפשר לקחת לדוגמא את 'ספר השיחות' תנש"א-תשנ"ב, ולראות מה כתוב כל שיחה ושיחה. בכל שיחת שם, כתובה הנקודה הזאת. במילים כאלה או במילים אחרות.
ניקח לדוגמא את שיחת 'אחרי קדושים' תנש"א. מה הרבי מדבר בשיחה? שיש להכניס את הא' לתוך ה'גולה' וליצור 'גאולה'. זאת אומרת שצריך להכניס את האלוקות בתוך המציאות. לתוך הטבע, לתוך החיים שלי. מתי עושים את זה? בתפילה זה הזמן! וכמובן שאחרי זה, זה נרגש במהלך כל היום. וכך זה בכל עניין בחסידות.
כאשר ברורה לנו בפשיטות, החשיבות והקריטיות של 'עבודת התפילה', במילא נופלים כל השאלות שיש סביב זה. צריך להתפלל באריכות, כי אי אפשר אחרת! בלי תפילה, זה לא חיים.
כמו הסיפור עם החסיד ר' יקותיאל לעפלער, שאדמו"ר הזקן רצה לברך אותו באריכות ימים, והוא הסכים בתנאי שהוא לא יחיה חיי איכר.. הרבי שואל על כך: מה הוא עושה תנאים לאדמו"ר הזקן? מברכים אותך, אז תענה 'אמן'? והרבי מסביר שהוא לא עשה תנאי, אלא הוא פשוט הבהיר שלפי מה שחסידות לימדה אותו, אז חיים אמיתיים זה רק אלוקות, ו'חיי איכר' זה מוות.
בלי תפילה, חיים 'חיי איכר', חיים מגושמים. התפילה מעדנת ומזככת את האדם. היא מרוממת אותו לחיות חיים אמיתיים, חיים של אלוקות. על זה אנחנו אומרים 'מודה אני' בבוקר, על זה 'שהחזרת בי נשמתי', כי חלק בלי אלוקות זה כלום.
דווקא מי שגס – צריך להתפלל באריכות
ובמילא בנוגע לשאלה שהרבה שואלים: 'אני מונח בעניינים נחותים ובתאוות, האם אני שייך ומתאים להתפלל באריכות', אז האמת היא שאדרבא! דווקא אז צריך להתפלל. איך אפשר לצאת מהבוץ בלי תפילה? יש איזה סגולה אחרת?..
ובפרט על פי מה שאדמו"ר הזקן מבאר בספר ה'תניא' בפרק מ"ו, בנודע להתבוננות שמביאה לאהבת השם, וזה גם נוגע להתקשרות לרבי (שזו הדוגמא המוחשית ביותר עבורנו לזה), שכאשר אדם נמצא 'מוטל באשפתות', ולמרות זאת המלך מרומם אותו ומחבק ומנשק אותו וכו', דווקא אז תתגבר האהבה שלו למלך, כי 'כמים הפנים לפנים כל לב האדם אל האדם', ואם המלך מראה לו כזו אהבה עצומה, כך 'תשתפך נפשו כמים' באהבה אין סופית למלך.
יש על תחילת פרק מ"ו, הערה נפלאה ביותר של הרבי, על המילים החזקות של אדמו"ר הזקן 'ויש דרך לפני איש וקרוב הדבר מאוד מאוד' (שיש כפל 'מאוד מאוד'), שיש חידוש בהתבוננות בפרק זה לכל ההתבוננויות קודם לזה ב'תניא'.
לפני זה הוסברו התבוננויות כאלו, כמו 'כי אתה אבינו' ו'הוא חיינו' וכו', שכדי לחשוב ולהתחבר אליהם צריך קצת להיות מזוככים. זה נושאים עדינים ומופשטים יותר, ולכן צריך להיות קצת מרוממים מהחומריות.
אבל ההתבוננות של פרק מ"ו היא לגמרי להיפך, כמה שאתה יותר מרוחק, זה גורם יותר לאהבה! דווקא במקום האשפה מתבטאת אהבתו האדירה של המלך! מי שהוא 'מצונן בטבעו' ולפחות נמשך לתאוות, קשה לו יותר להגיע להרגש אהבה חזק כזה. אבל דווקא מי ש'מחומם בטבעו' ויש לו משיכה לתאוות יותר, ואף על פי כך הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, הרבי אוהב אותו, והוא מוציא אותו מה'מיצרים והגבולים' שלו באשפתות, זה גורם לו להחזיר אהבה עצומה חזרה למלך. אז בגלל שאני מגושם צריך להפסיק להתפלל באריכות? להיפך כאן מתחילה 'עבודת התפילה' ביתר שאת וביתר עוז!
לשנות הסתכלות
אחד היסודות הכי מרכזיים בתורת החסידות, זה השינוי גישה. בטבע כל אדם מסתכל על כל דבר מהמקום שלו, מהמבט והזווית שלו. 'הרי אני נחות וגס ואיך אני יכול ללמוד ולהתפלל', 'זה קשה לי' וכו'. חסידות מחנכת לשנות את הריכוז וההתמקדות מהזווית שאני מרגיש ורואה את הדברים, להסתכלות שהבורא רואה ובוחן את הדברים.
הבורא ברא 'תחתונים', הוא ברא את המציאות שאני נחות וגס, בכדי שאגלה אותו גם ב'תחתונים'. ובמילא ככל שאני יותר שפל ונחות, דווקא שם מתגלה יותר רצונו של הקדוש ברוך הוא, דווקא במצב כזה יש עלי להתפלל יותר!
במאמר 'זכור' תשי"ז (מיוסד על ה'מאמרים הקצרים' של אדמו"ר הזקן), הרבי מסביר שם מה זה 'היסח הדעת'? להתעלם ממה שקרה, ללכת לישון כאילו לא קרה כלום? לכאורה ככה זה נשמע. הרבי מסביר שם ב'מאמר' נקודה עצומה, שיש להסיח דעתו והתקשרותו מההסתכלות שלו, איך הוא מקושר לדבר, אלא להתחיל לראות איך הבורא מסתכל על זה, איך הרבי רואה זאת. תצא מהבוץ שלך, 'אני אני אני'.. ואצל הבורא כל מה שבשפלות יותר, שם הוא רוצה להאיר יותר!
העניין של 'עבודת התפילה', זה דבר בסיסי שייך ונדרש מכל אחד ובכל דור. התפילה זה הקשר עם הקדוש ברוך הוא. וגם מיש הוא נמוך בדרגתו הרוחנית, צריך להתעסק ב'עבודת התפילה', ואדרבא לבורא יש 'תאווה' גדולה יותר לשכון בו על ידי תפילתו.
כמו שכתוב 'גם כי אלך בחושך – הוי' אור לי'. שגם אם אתה נמצא במקום החושך, אז יש לגלות אלוקות יותר, כי הבורא רוצה להאיר במקום החושך. אז אם מישהו מרגיש במקום החושך, במילא עליו להתעורר יותר ולהתפלל באריכות. התפילה מרוממת את האדם והיא תוציא מהבוץ שהוא נמצא בו. וזה 'עבודת התפילה' של חסיד. זאת אומרת שדווקא בחור או חסיד מגושם, צריך להתפלל ולהתבונן. להתחבר לאלוקות. ומזה גופא הוא יתרומם ויתעלה למעלה מעלה.
איך מגיעים לרגש אמיתי בתפילה?
ההבדל בין התבוננות 'כללית' להתבוננות 'פרטית', מוסבר באריכות ב'קונטרס התפילה' וב'קונטרס העבודה', ומומלץ לכל אחד ללמוד על כך מתוך הקונטרסים. שם מוסבר וגם בתורת הרבי ניתן לראות עד כמה חשוב להתבונן דווקא בצורה 'פרטית'. החשיבות הגדולה שניתנת ל'התבוננות פרטית' היא, מאחר שבעצם זוהי יסודה של חסידות חב"ד.
מהחילוקים העיקריים והמהותיים בין חסידות חב"ד לחסידויות פולין, שנקטו בדרך של חג"ת בעיקר, זוהי העובדה שבחב"ד יש את הדגש על העניין של ה'מוחין' והשכל, שהם אלו ששולטים ויוצרים את ה'מידות' והרגשות. כמו שרואים שיש היום תופעה של הרבה שמחפשים 'ריגושים'.. חב"ד לא רוצה 'ריגושים' חיצוניים וחולפים. חב"ד רוצה רגש אמיתי. לכן גם 'עבודת התפילה' החב"דית מתחילה מתוך התבוננות מפורטת דווקא, עם השימוש בכל כוחות המוחין, ועל ידי כך מגיעים לרגש אמיתי בגדולת השם.
לעומת העבודה בתפילה אצל החסידויות האחרות, שהם שמים את הדגש על הרגש וההתפעלות, והם רק משתמשים ב'מוחין' בכדי לעורר את ה'מידות'. לכן אצלם יש רק התבוננות הכללית, בכללות הדבר, שהתבוננות כזו מעוררת את הרגשות בצורה מהירה וחזקה מאוד.
אך החיסרון בהתבוננות זו הוא, שכמו שהרגש מגיע במהירות, כך הוא גם הולך. הרגש לא חודר בצורה פנימית ולא תמיד הוא משפיע על חיי המעשה. אבל בחב"ד דורשים עבודה פנימית. עבודה שתשנה את האדם מבפנים, וזו עבודה קשה יותר.
בשביל זה יש את ההתבוננות הפרטית, שלוקחת זמן רב יותר עד שהיא גורמת לרגש והתעוררות, אבל כשמתעוררים – זה רגש פנימי שנשאר ומשפיע בהמשך. מה זו 'התבוננות פרטית'? המטרה של החסידות היא, שהאדם יוכל לחבר את הנפש הבהמית שלו לאלוקות. על ידי שמבינים בצורה שכלית עניינים אלוקיים ואת הטוב של אלוקות, ואז כשמתבוננים בהשכלה של הדברים ומנסים להתחבר לזה, נפש הבהמית נסחפת גם היא, ומרגישה כמה אלוקות זה דבר טוב ונכון גם עבור הצרכים שלה.
להתרגל
וכדי להבין דבר בצורה טובה, צריך להיכנס לכל הפרטים שבסוגיה אותה רוצים להבין. פשוט ללמוד בצורה טובה את העניין עליו מדברים, ואז אחרי שמבינים טוב, אפשר להתחיל לחשוב עליו. אפשר להתחיל בכמה דקות, וכך להרגיל את עצמנו לחשוב עשר דקות, חצי שעה וכו'. פעם הרבי התבטא (פרשת 'שמיני' תשמ"ח) בצורה מאוד חזקה על ההתבוננות בחסידות במשך שעה או על כל פנים שעה, ואז הרבי פנה ושאל: מתי פעם אחרונה שהתבוננת למשך חצי שעה?! כך הרבי התבטא.
בהתבוננות הרבי מדריך מצד אחד להשתדל להיצמד למהלך של ה'מאמר'. לא צריך לעשות חיבורים של 'מאמרים' ולכתוב סוגיות בחסידות.. אך מצד שני יש לחשוב דווקא ב'אותיות' ובמילים של האדם שמתבונן, משום שכך הוא מתחבר לזה בצורה ובאופי האישי שלו. בשפה שסופרים כסף, איתה יש להתבונן. במילים הכי פשוטות שאנחנו מבינים.
לבחור במשיח החב"דניק..
מההנקודות התיכונות ב'מאמר' של 'ביום עשתי עשר יום' (קונטרס י"א ניסן תשמ"ט), זו הפיקחות לבחור במלך, שפיקחות זה מורה על עניין ה'דעת' וההתבוננות. כך זה גם בעניין של 'משיח'. אפשר לחכות ל'משיח' כדי שיגלה 'גילויים' ודרגות גבוהות של אלוקות, אבל זה מקיף. זה משיח פוילישע'ר, משיח מקיפי. אבל הפיקח בוחר במשיח החב"דניק, משיח פנימי. משיח שיגלה את גילוי 'עצמות ומהות' בצורה פנימית ואמיתית.
בדוגמת מה שאדמו"ר הזקן אמר שהוא לא רוצה אפילו את ה'גן עדן' והעולם הבא של הקדוש ברוך הוא, אלא רק אותו בעצמו, ולא את ה'גילויים' שלו. אז בכדי להיות 'פיקח' ו'לחיות עם משיח' כבר עכשיו, מוכרח להתבונן בפרטיות. אחרת זה משיח מקיפי. וברור שעל ידי ההתעסקות ב'עבודת התפילה', נזכה במהרה להתגלות מלכנו משיחנו.
