מהשוק ועד להתוועדות: הרבי הריי"צ פותח צוהר לעומק החיים החסידיים • לקט

'תורת החסידות לא נשארה בהיכל – היא ירדה לרחוב': בצרור מכתבים, שיחות וזכרונות נפלאים ונדירים, פותח בפנינו הרבי הריי"צ חלון מרהיב לתורת החסידות ולחיים החסידיים האמיתיים: מניגון ההתוועדות שנוגע בעומק הנפש, דרך הסוד של 'קולמוס הלב', ועד לאבחנה הדקה בין 'עובד' ל'מתעסק' • בין הדברים מתגלה הדרך הפנימית שסללו רבותינו נשיאנו לכל יהודי – מגדולי בעלי ההשגה ועד לבעלי מלאכה ואנשי שוק. מה באמת דרש הרבי הרש"ב ממי שרצה להיות 'עובד', מדוע התניא הוא 'החומש של החסידות', ואיך הופכת המחשבה החסידית כל פעולה פשוטה לגילוי אלוקות? • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש את לקט הציטוטים המלאים מאת הרבי הריי"צ, יחד עם סיכום מקיף • לכתבה המלאה

☚ סוד הלב הפועם של ליובאוויטש: פניני 'עבודה' ודרכי החסידים מהרבי הריי"צ

ההתוועדות והניגון החסידי אינם רק מפגש חברתי, אלא כלי נפשי ורוחני אדיר המשמש כמנוע שמרומם ומגביה את החסיד מעל שגרת החול, בין אם הדבר נעשה בתנועה של אהבה וקירוב ובין אם בתנועה של יראה. כפי שציטוטים המובאים בהמשך מלמדים, כוח זה פעל בכל הדורות וממשיך לפעול בעוצמה גם כיום עבור מי שמתמסר לדרכי החסידות.

לצד זאת, החסידות מעמידה דרישה פנימית שלא להסתפק בלהיות 'מתעסק' הפועל ממקום חיצוני וללא עבודה עצמית, אלא להיות 'עובד' המושקע ביגיעה ובנוכחות פנימית מלאה בכל עניין. תביעה זו לעבודה פנימית מתבטאת גם בלימוד, כפי שמורה הציווי 'וקנה – קולמוס – לך חבר', המדגיש הן את חשיבות הרישום והכתיבה ככלי לזיכרון ובהירות, והן את 'קולמוס הלב' – הדרישה שהלימוד לא יישאר מופשט אלא יחוו אותו בפנימיות.

כפי שנעמוד עליו במקורות הבאים, דרכו של אדמו"ר הזקן וסלול תורת החב"ד נועדו לפתוח חלון לאור אלקי בתוך העולם הגשמי, והם אינם מיועדים רק ליחידי סגולה וגדולי בעלי ההשגה, אלא מגיעים עד לבעלי מלאכה, אנשי שוק ויהודים פשוטים, כדי שכל אחד יוכל לחיות עם אור רוחני ולחוש אלקות במוחש בתוך חיי היום-יום. כחלק מכך, ספר ה'תניא' נחשב ל'תורה שבכתב' ול'חומש' של החסידות, שלימודו דורש קודם כול יראת שמים וקבלת עול, וכאשר מבארים את ענייני ה'עבודה' שבו, גם הביאור חייב לנוע מתוך גישה של עבודה פנימית.

גם לסיפורי החסידים ולשיחת החולין שלהם יש מקום מרכזי בהבאת חום, אור וחיות לבית החסידי, אך לצד זאת קיימת אזהרה מפני הדפסת או הרצת סיפורים בלתי מבוססים שעלולים לאמת את השקר, ומכאן החשיבות ליהנות מהחום החסידי אך לדייק בעובדות ממקורות מוסמכים. כפי שמשתקף במעשיות ובאימרות המובאות להלן, האתגר החסידי הגדול הוא לשמור על הרוחניות בתוך השגרה – להפריד בין עונג המצווה הרוחני לבין תענוג גשמי סתמי, ולדעת שגם כשהולכים בשוק או עסוקים במשא ומתן ומהרהרים בתורת החסידות, האדם עצמו הופך ל'תניא מהלך' שממשיך גילוי אלקות ומביא את אור החסידות אל תוך מציאות החול.

לקריאת כל הציטוטים המלאים >>

1. כוחה של ההתוועדות והניגון החסידי

'ההתוועדות החסידית, עם הניגון החסידי, בכל דרגא של שפיכות הנפש שלא תהיה, אם בתנועה של אהבה והמשכה של קירוב, אם בתנועה של יראה ונסיגה לאחור, כמאמר 'ירא לגשת' – העלו והגביהו חסידים בכל הדורות, ומעלות ומגביהות גם כיום את אלה המתמסרים לדרכי החסידות והחסידים'.

[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק י עמוד פא].

2. בין 'עובד' ל'מתעסק' בחסידות

'פעם בהתוועדות [בשנת תרנ"ב] אצל אבי [הרבי הרש"ב], איחל ר' הענדל שיתעסקו בחסידות, ואמר אאמו"ר [הרבי הרש"ב]: פעם היו 'עובדים', צריכה להיות עבודה בחסידות. 'מתעסק' אין בכך משום מעלה, 'מתעסק' הוא בעל מום, והראיה לכך המשנה דשקלים 'מעשה הכהן אחד שהיה מתעסק', פירוש שהיה בעל מום והיה מתעסק להתליע העצים. ואמר אאמו"ר [הרבי הרש"ב] בזה: או להיות עוסק בהתלעת העצים הוא בעל מום או להיותו בעל מום ממילא נעשה מזה תולעים'.

[ספר השיחות תרצ"ח, עמוד 269]

3. קולמוס הלב: כתיבה וחוויה פנימית בלימוד

'כ"ק אאמו"ר הרב הקדוש [הרבי הרש"ב] למד אתי המשנה 'עשה לך רב וקנה לך חבר', ואמר לי, שבעלי המסורה אומרים שאמיתת המעלה של 'עשה לך רב' הוא 'וקנה לך חבר', וקנה – קולמוס – לך חבר. כך אמר כ"ק אדמו"ר הזקן לנכדו כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' כשהיה בן שמונה שנים, כשהתחיל לרשום ענינים בנגלה ובחסידות.

כשמלאו לו תשע שנים כבר כתב הנחות על הדרושים ששמע מסבו כ"ק אדמו"ר הזקן. כ"ק אאמו"ר הרה"ק אמר, שהכתב מאותו זמן הוא כבר כשל זקן ורגיל בכתיבה. פעם שמענו מכ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] בשם כ"ק אדמו"ר הזקן, וקנה – קולמוס – לך חבר. וכ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] הסביר שהכוונה לקולמוס הלב, והפירוש הוא, שכל דבר שלומדים – יחוו אותו'.

[ספר השיחות תש"א עמוד 151 (מהדורת לשון הקודש, עמוד קכט)]

4. גילוי חב"ד: רואים אלוקות במוחש בעבודת התפילה אצל כל יהודי

'הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] סיפר, פסח תרנ"ב, שבליל שני של חג הפסח תרל"ב סיפר הוד כ"ק אאמו"ר הרב הקדוש מוהר"ש, שבשביעי של פסח תר"ז סיפר הוד כ"ק אביו אאמו"ר הרב הקדוש 'צמח צדק', שהחסיד ר' פנחס רייזעס סיפר בשם זקני חסידי שקלוב, שראו את הוד כ"ק רבנו הזקן בבואו בפעם הראשונה מהמגיד ממזריטש, בעברו דרך ויטבסק, והוא כבר ידע מה שהוטל עליו בירידת נשמתו בעלמא דין והכוחות הפנימיים והעצמיים שניתנו לו מלמעלה כדי שיוכל להביא את אור החב"ד בעולם התחתון, להכניס חיות פנימית בכל הדרגות היהודיות מגדולי בעלי הידיעה בתורה ועבודה עד ליהודים פשוטי האמונה ביותר – אמר הוד כ"ק רבנו הזקן בשקלוב תורה ברבים:

'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. בני ישראל בשעבוד מצרים היו מלאים במצרים וגבולים של שעבוד הגלות, ולא היו להם מוח ולב לשמוע למה שבט לוי בכלל ואהרן ומשה בפרט מדברים אליהם דברי השגה והסבר באלוקות, אלא שהיו בתוקף של אמונה פשוטה. האמונה הפשוטה של בני ישראל במצרים עוררה בהם את המסירה והנתינה לאלוקות, שכולם, גם היגעים והנרדפים מהשעבוד המר היו נבדלים מהמצרים, והם – בני ישראל – נשאו בתוקף מסירות נפשי בשמות יהודיים, בלשון יהודית ובבגדים של יהודים.

ולכן זכו כל בני ישראל להכיר את היד הגדולה, שבקריעת ים סוף ראו כל בני ישראל עצמות אין סוף וכולם היו חדורים באלקות. משה רבנו שבגופו למטה היה אור האצילות העליון, חכמה דאצילות, הוא כלי רחב. חכמה היא התפעלות קרירה ['קאלטע בראנד'], שענינה, שהיא מכלה, והרגש הכליון הוא בחיים הנצחיים של עצמות אין סוף ברוך הוא'. לזקני חסידי רבנו הזקן, גדולי בעלי הידיעה וההשגה, היתה קביעות לחזור מזמן לזמן על תורות הלהבה הראשונות שאמר הרבי בתחילת התגלות דרך החב"ד.

הוד כ"ק רבנו הזקן בדרך תורה ועבודת חב"ד, פתח חלון בכוונה של ירידת הנשמה, על ידו מאיר אור 'עצמות אין סוף' בחיים הגשמיים, והחיים הגשמיים כשהם כפי שעבודת החסידות מסדרת, נעשה על ידי כך עליית הגשם בעילוי אין סוף. גילוי אין סוף שהמשיך רבנו הזקן בדרך העבודה של חב"ד, הנה על ידי כך רואים אלוקות במוחש בעבודת התפילה, שנר הוי' שבנשמה מאיר בכל אחד. בודאי שישנם הבדלים באופן הגילוי שהאיר בחסידי רבינו הזקן, אך הגילוי האיר גם בבעלי מסחר פשוטים, רוכלי עיירות, בעלי מלאכה ואנשי שוק.

ב'נר הוי' נשמת אדם', שבבירידת הנשמה והתלבשותה בגוף האדם, למרות שבכל אחד ישנו אור הנשמה, בכל זאת ישנם חילוקי דרגות גם בגילוי אור הנשמה בגוף וגם בהתפשטות הגילוי. הוד כ"ק רבנו הזקן גילה בדרך החב"ד שלו את אור הנשמה בחסידים, הן בגדולי בעלי הידיעה וההשגה והן ביהודים הפשוטים לגמרי, שכולם חיו עם האור הרוחני בכל עניניהם'.

[ספר השיחות תש"א, עמודים 96-94]

5. הסברים בספר ה'תניא' – רק בענייני 'עבודה'..

א) 'כ"ק אאמו"ר [הרבי המהר"ש] – מספר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] – היה מקפיד על אלה שהיו מבארים ומסבירים ביאורים והסברים לבאר את לשון ה'תניא', ואמר: 'תניא' הוא תורה שבכתב של תורת החסידות, 'תניא' הוא חומש, וחומש צריכים ללמוד ביראת שמים ולא בהסברים. פעם אחרת סיפר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] שבזמן אחר שמע עוד פעם נוסח זה, והוסיף – עניני עבודה שב'תניא' יכולים לבאר ולהסביר, אבל גם זאת בהסברים של 'עבודה'.

ב) כ"ק אאמו"ר [הרבי המהר"ש] – מספר הוד כ"ק אמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] – אמר: אוהב אני סיפורי החסידים ושיחתם, גם אם הם אינם מדוייקים כל כך, ואפילו אם הם מוגזמים. הסיפורים החסידיים מחממים ומאירים את הבתים החסידיים. שיחת החולין החסידית היא חולין על טהרת הקודש. דברים בטלים חסידיים שבסיפורי מעשיות מוגזמים – הם אחד מהדברים שהגמרא מונה בחולין ב'כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה'.

בין האורחים שהגיעו לאותו חג השבועות – תרנ"ב – היו החסידים הנודעים הרב ר' גרשון דוב נ"ע מפאהאר, הרב ר' דוב זאב מיקטרינוסלב, הרב ר' שלום מביעשנקוביץ' – נקרא בשם ר' שלום ר' הלל'ס, כי היה תלמיד מובהק של הרה"ק ר' הלל נ"ע מפפאריטש – והרבה סיפורים שמעתי באותו חג שבועות ובשבת קודש שאחריו. בעת ההיא כבר הייתה לי אוזן בוחנת בין סיפור לסיפור ובין מספר למספר, אמנם מכיון שנתפשטה השמועה – מה שסיפר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בשם הוד כ"ק אאמו"ר, על אודות ענין סיפורי המעשיות – הענין השני כנ"ל – התחילו הכל לספר, ועולם חדש נפתח לפני, וידיי מלאות עבודה לרשום את אשר שמעתי, וחכמתי עמדה לי להבין לרשום דבר בשם אומרו.

[בשנת תרנ"ג סוף חודש מנחם אב, נסע הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק וויטבסק ויקחני עמו, התאכסן בדירת כבוד אחותו, דודתי מרת דבורה לאה ז"ל והתעכב שם כשני שבועות ויותר, וכמעט שבכל יום היו באים מאנ"ש והיו יושבים ומשוחחים ביניהם ומספרים סיפורים, ואני כבר הייתי כותב במהירות גם בעט עופרת. למותר להגיד כי הקשבתי לכל הגה היוצא מפי כל מספר וממהר לכתוב בגליון.

6. חשיבותם וגבולותיהם של סיפורי חסידים

באחד הימים ואני ישבתי בחדר האוכל ומעתיק הכתבים שרשמתי בעט עופרת וכותב בספרי, והנה נכנס הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] וירא כי הנני כותב וישאלני מה אני כותב, והראיתי לו, ויקרא גליון אחד, ויאמר, הסיפור יפה, אבל יוצא מכלל דוגמה לכלל הכתובה, ויוסף להגיד לי כי בזה שאתה תספר סיפור כזה תאמת את השקר, ותיזהר מזה, טוב הדבר מה שאתה רושם זמן ומקום שמיעת הסיפור ושם המספר, אבל כל זה עוד מעט הוא, וטוב יותר שתמשך ידך מזה, ורק סיפורים שתשמע מפי אלו שאפשר לסמוך עליהם אותם תרשום לזכרון.

דברי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] נגעו ללבי, כי כבר היו אצלי כמה ספרים מכורכים כתובים בסיפורי מעשיות, כן הרבה הרבה עשרות גליונות כתובים, והייתי חס על מעשה ידי. מרוב צערי החלטתי לדבר דבר – כי על פי רוב הייתי נזהר מלדבר לפני נעם כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] מפני הכבוד, ובכל אופן הייתי נזהר לחשוב תחילה פעם ושתיים אם כדאי לומר דבר זה בפני הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] ובאיזה נוסח לאמרו.

אך אז שהדבר נגע כל כך ללבי לא יכולתי להתאפק – והזכרתי להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] אותו סיפור שסיפר בחג השבועות תרנ"ב בשם הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק [הרבי המהר"ש] שסיפורי החסידים גם בהגזמה דבר גדול הוא, ודברים בטלים אלה 'שרא לן רחמנא'. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרבי הרש"ב] הסתכל בי בשחוק הנעים שהיה לו, ויאמר לי: מה שאסור הרי אסור, ומה שמותר – לא הכל צריכים'..

[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ג' עמודים תח-תי]

7. מ'משכיל' ו'עובד' – ועד חשיבות המחשבה ב'תניא' ברחוב

'אבי [הרבי הרש"ב] סיפר ששמע מאביו [הרבי המהר"ש] ב'יחידות' מה ששמע מאביו [הרבי ה'צמח צדק'] באמרו: בשנת תקס"ט היה אצל הסבא [רבינו הזקן] יום טוב שמח (יום טוב סתם היו קוראים ל'י"ט כסלו') וקרא אליו את בניו – אדמו"ר האמצעי, הר"ר חיים אברהם והר"ר משה וגם אני נלוויתי אתם – והסבא בישבו שעון בראשו על ידיו, שאל: מה ההבדל בין 'משכיל' ל'עובד'? בתחילה ענה הרבי האמצעי, לאחריו ר' חיים אברהם ולאחריו ר' משה. לאחר מכן אמר הסבא: זהו 'משכיל' ו'עובד' של בריאה, יצירה, עשיה. אך, מה ההבדל בין 'משכיל' ל'עובד' דאצילות? והסבא [אדמו"ר הזקן] בעצמו אמר: זהו העונג בציצית, או העונג בעשיית טובה ליהודי.

אז, בי"ט כסלו, אמר אבי [הרבי הרש"ב] אימרה שממנה רואים שאימרה של 'עצמי' איננה הולכת לאיבוד בריבוי שנים. הייתה זו אימרה בדרך צחות – הרביים בכלל לא אמרו הלצות ודברי צחות, רק אצל הרבי האמצעי זה נמצא במאמרים וכן אצל אבי – וכך היה אז. באותה התתוועדות דובר אודות צדיקי פולין [פוילישע גוטע אידן] ואודות הרב הצדיק הרב מברדיצ'וב שהיה מנשק את האתרוג בליל סוכות. ואבי דיבר אז מהיכן נלקח דבר נשיקה זו, והסביר מענין חיבת המצוה, העונג של מצוה. והיה תענוג לשמוע.

בין המסובים ישב יהודי חסיד ששמע והבין את הנאמר, והאזין בעונג. כשאכלו את ה'דייסה' הידועה בי"ט כסלו – [גרעקענע קאשע] – כפי המנהג שב'י"ט כסלו' אוכלים דייסה האמורה – לכל מדינה מאכל האהוב על תושביה במיוחד, בליטא זה המאכל 'גרעקענע קאשע' – אותו יהודי ששמע מה שדובר על חיבת מצוה בתענוג – אכל את הדייסה בתענוג. אבי הרגיש בכך שהתענוג מהדיבורים האמורים הועבר באכילת הדייסה, שאכל את הדייסה בתענוג ולא כפי שיהודי חסיד צריך לאכול. אמר לו אבי [הרבי הרש"ב]: שכחתם שאתם אוכלים דייסה.

והסביר כ"ק אדמו"ר [הרבי הרש"ב]: עונג המוחין בהסבר של חיבת מצוה – והוא היה שקוע בכך – גרם לעונג בנפש הטבעית באכילת הדייסה, והאוכל לא הרגיש כלל, כי לא היה עסוק באכילה אלא בענין ששמע, ובכל זאת הנפש הטבעית עשתה את שלה, והאוכל לא הרגיש שהנפש הטבעית העבירה את התענוג גם לדייסה. זה מה שאמר לו אבי: שכחתם שאתם אוכלים דייסה. בין הנוכחים באותה התתוועדות היה בחור בן תשע עשרה, כעבור הרבה שנים פגשתי אותו באמריקה בשנת תר"צ, ואת הסיפור האמור לא זכרתי. כשהתדברתי איתו הזכיר לי על אימרתו של אבי שיש לזכור שאוכלים 'גרעקענע קאשע'. אלה הם דיבורים של 'עצמי'.

בליובאוויטש היה יהודי חסיד, אברהם יצחק זרחין. הוא למד איך ליצור דיו והיה מוכר דיו. באותה התתוועדות ישב ומעיניו זלגו דמעות. שאל אותו אבי: מדוע אתם בוכים? וענה: אני נמצא עדיין בין כסא לעשור. ואבי אמר לו: אני מקנא בכם. שאל הלז: מה, לקנא בי? ואמר אבי: כשהולכים בשוק למכור דיו ומהרהרים ב'תניא' – או בחומש – הופכים הרי ל'תניא', 'תניא' הולך.

וסיפר: החסיד ר' פסח ממלוסטובקה היה אומר חסידות בפני ה'מקבלים' שלו בנושא 'ביטול היש' והיה פועל ביותר על השומעים. פעם אחת הלכו שומעיו ברחוב ופגשו שוטר ששאל אותם 'קטא אידיאט' (מי הולך) וענו לו: 'ביטול אידיאט' (ביטול הולך), כי היו שקועים במה ששמעו. כך גם כשהולכים בשוק ומהרהרים ב'תניא' – נעשים 'תניא', והדברים עשו רושם.

לאחר מכן אמר אבי: מה אתם מתפעלים, כתוב ב'ספר הבהיר': אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי שנאמר וישמור משמרתי כו'. אמירה זו של מדת החסד היא בדקירה, בקנאה, שכן כשנשמה בגוף נעשתה כפי מדת החסד, זה למעלה ממדת החסד דאצילות. וסיים אבי [הרבי הרש"ב]: לולי דמסתפינא הייתי אומר כפי שכתוב במתן תורה 'וירד הוי' על הר סיני' אומר התרגום 'ואתגלי', שהיה גילוי ה'עצמות', כך כשהולכים בשוק ומהרהרים בחומש, בתניא, הרי זה 'ואתגלי"..

[ספר השיחות תרצ"ח, עמודים 252-250]